בית יצחק אורח חיים ז

אך סיבות בעבורו והוא בנפשו המשכלת הוא תכלית הבריא' כולה וכדמיון מלך אדיר אשר חשב בדמתו להכין כסא משפט רם ונשא הרעיון הראשון הוא הכסא אחרי כן יחשוב ברעיוניו כי נחוץ להכין ארמון אשר בו יעמוד הבסא ואחרי כן יחשוב להכין מקום לבנות הארמון הזה ובעת יהי' נכון לבצע מעשהו להוציא לפעולת אדם את מחשבתו אשר חשב, נרא' בעינינו איך הדברים אשר עלו על מחשבתו באחרונה יוכנו בראשונה והתכלית מכל ההכנות אשר הי' ראשית הפעולות האל' ובעבורו יעשו יוכן באחרונ', כי טרם כל יכין המלך מקום פנוי מוכשר לבנין הארמון אשר בו יעמוד הכסא הכן ואחרי כן יבנהו ובעמדו לתלפיות יובא בו הכסא, וכן הי' בעת ברא ה' את עולמו הכין בראשונ' את כל הדברים אשר נבראו לשרת את האדם אשר נברא באחרונ' כי הוא תכלית הבריאה כולה ואמרו חז"ל בראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקראו ראשית וכו' כי אלו עלו במחשבתו תחל', (וכן אמרו חז"ל תחלת המחשב' סוף המעש') ועד"ז יש לבאר דבריהם ז"ל שאמרו רשעים בחייהם קרוים מתים עפ"י אשר נשכיל לדעת מכל מלאכת חרש וחושב אשר תכליתם הוא אך הצורה התכליתית אשר שם לו האומן העוש' אותם ואם לא יצלחו למלאכתם הלא ישובו להיות כאבן מעמסה על בעליהם, וכדמיון המורה שעות אשר בלגליו ואופניו לא יסבו, והמורים לא יצאו בתקופתם, לדעת ע"י הזמן ורגעיו, אשר יבחל בו נפש הנושאו וישליכהו ממנו, וכמו כן אם יחטיא האדם המטרה אשר אליה יקלע ולא ימלא חפץ ורצון בוראו, הלא חייו אינם חיים באמת כי יפקד ממנו הרעיון הראשי אשר בעבורו נברא. ובו יבחן כל כלי חפץ אם נמצא בו הציור המחשבי אשר שם לו עושהו בעת התנוצץ בקרבו הרעיון לעשותו, כי כל פעולת המציאות לכלי הזה הוא התלבשות רעיון עושהו בגוף הכלי הנעש' ואם יחסר ממנו הציור הזה, כמצב נבזה יהי' ולא יחשב למאומה, ומה נמלצה לחיך מליצת חז"ל (במדרש פ' תזריע) זכה (אדם) אומרים לו אתה קדמת במעש' בראשית לא זכה אומרים לו יחוש קדמך, כי אם מלא האדם חפץ ורצון עליון והשלים תעודתו אשר בעבורה נברא בעולם הזה הנה הוא קדם במעלתו לפני כל מעשי בראשית והקדימה הזמנית אשר למ"ב נגד האדם מה הוא, אבל אם לא זכה והשחית הוד יפי האדם והשחית תארו ע"י הכניעו היקר לזולל, יש ליתוש קדימה בזמן על האדם כי היתוש באמת נברא בראשונ'

(ח) והנה אחרי התברר לנו כי האדם הוא תכלית כל הבריא', נשימה עין חודרת בשני חלקיו הגו והנפש איזה מהם הוא סבה ואיזה הוא תכלית ובמעט עיון יודע כי נפשו המשכלת היא התכלית והגו הוא סבה בעבורה, והחומר העכור הזה, בכל חדריו ואילמיו תאיו וגנזכיו, אשר מלאכת הבורא נפלאת בו בכל עורק מעורקיו ועצם מעצמיו, הוא אך מעון לבת השמים הזו אשר שלחה ממרום להשלים החפץ האלהי, כי כבר בחנו החוקרים וגזרו אומר שדבר העוש' פעולתו בחפץ ורצון לא יוכל להיות סבה לד"א, כי סבה לא תקרא כ"א אם בבואה כבר יושלם המעש' ויעשה בהכרח אבל אם גם בבוא הסבה אינו מוכרח עוד להעשות הפעול' הנדרשת. הדבר הזה לא יקרא סבה באמת, עד"מ אם איש חפץ לנסוע לאיזה מקום ויצו על עוש' רצונו לרתום לו הסוסים במרכבתו. הנה העגלה והסוסים המה סבה אחרונ' לנסיעתו כי מוכרחים הם במעשהו אולם מנהיגם העוש' פעולתו בחפץ ורצון לא נוכל לשומו סבה ומעתה אחרי אשר נתברר לנו אשר הנפש חפשה במעשיה ועוש' מעשיה כרצונה והגו מוכרח לשמוע בקולה הנה מבואר כי הנפש היא תכליתי והגו אך סבה בעבורה, ובעת יתנגדו צרכי הגוף לצרכי הנפש, ראוי לשום רסן בפי הגו אשר ימתקו לו אשכלות מרורות שנואי הנפש ולהוקיר את ערכה ולהשליטה על הגו, וזה עצם הויכוח שעבר בין גינאי נהרא ורפב"י שגינאי אמר לו אתה ספק עוש' ואני ודאי עוש' שנתן מגרעות ברפב"י על אשר פעולותיו אפשרים והוא עוש' רצון קונו בבירור וע"ז השיב לו רפב"י אחרי שפיך ענה בך שאין אתה בעל בחירה ופועל מעשיך בהכרח הנה אם אי אתה חולק לי (שהנני בעל בחירה ופועל ברצון ואינני סבה אך תכלית) גוזרני עליך שלא יעברו בך מים שהדבר שהוא תכלית יש לו שררה ושלטת על הדבר שהוא סבה

(ט) ונוכל להמליץ ע"ז מאמרם שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשוב'. כי נפלנו הקדמונים בדעותיהם לדעת הר"מ גדלה מעלת מלאכי מעל' על האדם, ולדעת חז"ל במדרש האדם גדול מהם, ויובנו דבריהם עפ"ד למעל' לפי שהמלאכים אינם בעלי בחירה ומוכרחים במעשיהם לפי ענין שליחותם (כמ"ש מהר"מ אלשיך פ' נשא) והאדם הוא בעל בחירה, וכבר הקדמנו שהדבר שפועל בחפץ ורצון הוא תכליתי. ואמנם יש לשאול למה ברא הקב"ה בעולמו את האדם הזה והשליטו בחפצו ורצונו אף למרות עיני כבודו, וראיתי להמפרשים שתירצו בזה יען שהקב"ה כל יכול חפץ להראות לנו שלימותו ויכולתו לברוא בריאות כאלה אשר יוכלו לפעול נגד רצונו העליון בחפץ ורצון עצמם שאלו לא הי' יכול לברוא בריאות כאלה הי' זה חסרון בחקו ית' והנה משרע"ה אמר להקב"ה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם שכונתו שהאדם מלוכלך בעונות וחטאים כעין דאמרי' שבת קי"ט והבל פי המלאכים קדוש וטהור ויש להם מעלה על האדם הקרוץ מחומר, ואמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי (שהוא שלם בתכלית השלימות וכל אוכל ולהראות שלימות ויכולתי בראתי את האדם פעל בחפץ ורצון) וחזור להם תשובה שע"י שלימות כסא כבודי אשר בראתי את האדם בעל בחירה הוא גדול ממלאכי מעלה והיינו דכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. מלמד שפי' שדי מזיו שכונתו ועננו עליו ואין הכונה שפי' הענן על משה: אך הכונה שענן על עצמו כביכול, לפי שענין הבחירה נתקשו בה הקדמונים שהרי ידיעת הקב"ה מסלקת הבחירה, אלא שהקב"ה מסלק ידיעתו להשאיר את האדם בבחירתו, ולכן אמר שפי' מזיו שכינתו (הוא ידיעתו) ועננו עליו שיוכל האדם לעשות כרצונו וחפצו בלי הכרח ולכן נצח משרע"ה בטענה זאת למ"ה ואמר להם כלום למצרים ירדתם כלום יצה"ר יש ביניכם. הלא אתם אינכם בעלי בחירה ולכן לנו משפט הקדימה להיותנו תכלית לבריאת העולם בכללה והענין נחמד

(יוד) ויש לרמז דברינו הנ"ל בענין ידיעת הש"י ואפשרית הבחירה במאי שאמרו חז"ל בירושלמי (שקלים פ"ג ה"א) ר"פ בשם ר"ל אמר תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה באש לבנה חרותה באש שחורה וכו' הכונה לדעתי כי שאלה זאת ידיעת הש"י והשגחתו בפרטים עם אפשרית הבחירה לאדם לפעול ברצון וחפץ נגד רצונו ית', הולידה והצמיחה שני מפלגות מתפלספים אשר נלוזו שניהם ממעגלי תורתינו הקדוש', אלה מזה אמרו אחרי שהש"י ברא העולם ומלואו הארץ וצאצאיה, וסוקר את כולם בסקירה אחת וידיעת העבר והעתיד בערך אחד אצלו. הנה בע"כ מעשי האדם וכל פעולותיו חרוצים המה ואין לו שום בחירה ורצון לעשות נגד ההכרח הנגזר עליו, ואלה מזה החליטו כי האדם בחירי במעשיו ואיננו מוכרח ולעומת זה כפרו בהשגחת הש"י בעולם השפל הזה וידיעתו בפרטים ואמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רוא' את מעשי האדם ותחבולותיו. אמנם אנחנו עם אלהי אברהם אשר אור תורתו נגה עלינו ונכנסנו בבריתה. נתברר לנו מאמתת אזהרותיה ועונשיה, ויעודיה לשלם לאיש כפעלו וכגמול ידיו, אפשרית שני הענינים האלו ביחד (וכמ"ש המפרשים בביאור הכתובים ואני ידעתי כי לא יתן אתכם פרעה מלך מצרים להלוך וכו' ובכ"ז ולא ביד חזקה) וזה אומרם ז"ל שהתורה נתנה באש לבנה (והיא תאר לידיעתו ית"ש) ע"ג אל שחורה (הוא תאר העדר הידיעה שהחשך הוא המקום אשר נשלל ממנו האור) שזה הוא יסוד כל תוה"ק והאדנים אשר עליהם הטבעה

(יא) וע"פ הצעתינו למעלה במעלת נפש האדם ויקר מחצבתה יש לפרש מקראי קודש (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' ויבא משה וידבר לזקני העם וגו' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ויגד משה את דברי העם אל ה'. והנה רש"י ז"ל הרגיש הלא כבר כתוב וישב משה את דברי העם ומה הגיד עוד הפעם ולכן פירש שאמרו רצונינו לראות מלכינו ויפלא איפוא מאתנו תשובת הש"י על מה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן למה מנע הטוב מהם עד שהוצרכו לשאול רצוננו לראות מלכינו

ונ"ל לפרש עפ"י מדרשם ז"ל (ויקרא פ"א) ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וביאור דבריהם נ"ל עפ"י מאמרם (בשבת פ"ח) אריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנא' נפשי יצאה בדברו וכו' ונ"ל כוונתם לפי שנפש האדם אצולה מתחת כסא כבודו ויש לה כליון חזק וכוסף נמרץ לאדונינו ית' נפש העולם כולו (ע"ד החלק שמתאוה להכל) ולכן בעת נשמע דיבור הש"י בארץ הנפש מתדבקת בדיבור הקדוש הזה לבלי הפרד ממנו (וכדמיון הברזל הנדבק באבן השואבה) וזה עצם ענין מיתת נשיקה האמור בצדיקים שמתדבקים במקורם העליון אשר אליו ישתוקקו. וזה כונת הכתוב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל עשה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת (ויקרא ט"ז י"ב) לפי שמקום קדש הקדשים היא מקום השראת השכינה והנפש שואפת להדבק במקורה כאשר זאת היתה מיתת בני אהרן בקרבתם לפני ה' ונתדבקו במקורם העליון. לכן אמר אל יבוא בכל עת אל הקודש ולא הורשה לבוא שמה אך ביוה"כ לבד

(יב) ובמדרש (פ' אחרי) ר"א ור"ז פתח אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו מהו ויתר וקפץ. אמר הקב"ה לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וכו' נכנס בשלום ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים הה"ד אחרי מות שני בני אהרן. ולכאורה נראה ממרוצת דברי העד' בהביאו הכתוב אף לזאת יחרד לבי להפליא על רוע הסידור כקורא הגר על משפטי ה' ושנה דרכו להורות העיד כי משפטי ה' צדקו יחדיו