בית יצחק אורח חיים עח

ולהנ"ל מובן היטב דאחצי חרות ל"ה עבד כלל. ומ"מ משועבד לעבוד. וכיון דעבד משוחרר אינו מוכר עצמו לעבד עברי שיהי' מותר בשפחה גם באותו יום צד חרות אסור בשפחה

ומעתה י"ל דהרשב"א סובר כשיטה זו ואולי יסבור עוד כשיטת רש"י דמשוחרר מוכר עצמו בעבד עברי ובקו' התוס' וימכור עצמו ס"ל דאסור למכור כמו שתי' התוס' דאזן ששמעה עבדי הם וכו'. ומ"ה ביום של רבו כיון שזה חליקה בימי' והחלוקה מוכרחת בע"כ הוי כמוכר חלק חרות על אותו יום ועוד דחכמים שפסקו הדין דעובד יום אחד הם מכרוהו לזה. וכעין שכתב הסמ"ע שס"ט דהיכא דמדינא דמלכותא עובד אסר לרדות בפרך ול"ג דינא דידן מדינא דמלכותא ומ"ה ל"ש גבי' עשה דלעולם בהם תעבודו. אבל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח דבודאי אינו נמכרת בעבד עברי דאשה ודאי ליתא במכירה. רק שהאב יכול למכרה אבל היא אינה מוכרת א"ע וגם חכמים אין יכולין למכרה ח"כ ודאי מותר לרדות בפרך מטעם ממנ"פ כמ"ש בשם הספרי. ומ"ה שייך בחצי' שפחה עדיין העשה. והחילוק פשוט דאיש יכול למכור בעבד עברי והוי על יום של רבו כמוכר עצמו לעבד עברי וכמ"ש הסמ"ע בדינא דמלכותא והאשה ל"ש בעבד עברי דאינה יכולה למכור עצמה עיין רמב"ם ומ"ל. ומ"ה מותר לרדות בפרך מטעם ממנ"פ ומ"ה בחציו עבד ל"ש העשה דלעולם בהם תעבודו משא"כ בחצי' שפחה כן נ"ל בישוב דברי הרשב"א

(יב) וקצת הי' מקום ליישב בפשיטות דברי הרשב"א דבאמת הי' לנו לומר דביום של רבו הוא כולו עבד מצד ברירה כעין שכתב הר"ן בחצר שאין בו דין חליקה דהוי כולו שלו באותו יום אך הקצה"ח כתב דזה א"א כיון שהשיחרור הוא קדושה ולא מצינו עבד משוחרר וחוזר ומשתעבד. וליכא למימר ביום א' הוא שלו לגמרי. עיי"ש וזה דוקא בעבד דיוצא לקדושה ויהי' בר מצות. משא"כ בשפחה דכל מצות שהאשה חייבת שפחה חייבת י"ל ביום של רבו הוי שפחה גמורה וביום שלה הוי ב"ח. ואולי זה טעם הירושלמי דמשמע דקדושין מהני ומיירי בשפחה עיין קצה"ח רמ"ח. ומ"ה בשפחה מותר לרדות בפרך באותו יום וקאי בעשה. אבל א"א לומר כן דמשמע מפשטות סוגיא דגיטין דהקדש חמץ ושחרור דאין חילוק בין שפחה לעבד בזה. ועוד דבשפחה יוצא ג"כ לקדושה דמעיקרא לא היתה בת קדושין. וכעת היא בת קדושין ודוק

ומצאתי בנ"י להגאון מליסא ליישב דברי הרשב"א דבחצי שפחה יכול להשיאה לעבד עברי ויהי' לו ולדות והיא תמוה דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובימי רב יהודה לא נהג כדמוכח גם מגמרא שם גיטין ל"ח דאמרו התם ל"ח לא לעבד וכו' והרי חזי' לעבד עברי וע"כ כנ"ל ע"כ דבריו תמוהים דברי הרשב"א הנראה סברתו דכיון שאינו עובד לעולם רק בהפסק לא מקיים בלא"ה לעולם בהם תעבודו כיון שיש הפסק בנתיים. ובאמת לפי מה דאמרו במנחות צ"ט ע"ב ר' יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדש ערבית מקיים לפני תמיד (ועיין יומא ז' דמקשה והא בעי לעייל לבית הכסא וחא בעי למינם לענין ציץ ולר"י מנחות צ"ט דמקיים לפני ד' תמיד מאי מקשה וצ"ל דשם לא קאי לר"י. ודוק) ועיין ספרי בריש בהעלותך דנר מערבי צריך להדליק תמיד דכתיב להעלות נר תמיד ומש"ה נר מערבי דלק כל היום וצ"ע מהך דמנחות ואמנם בנר מערבי אין הטעם דכתיב תמיד רק שממנה מדליק וכ"ש היכא דכתיב לעולם לא איכפת לן אם היא בהפסק. ועיין תשו' הרשב"א סי' ש"ט ח"א ותוי"ט פ"ג מתמיד. והדבר תלי' במחלוקת מנחות שם. ולמ"ד תמיד היינו שיהי' בהפסק תמיד ה"ה לעולם בהם תעבודו אף אם ע"י הפסק מקיים העשה אם היא לעולם כך באופן דדברי הרשב"א תני' באשלי רברבי ומחלוקת תנאים ול"ק עלי' מגיטין ל"ח דשם ס"ל לגמ' כר"י דזה מיקרי תמיד: ושוב עיינתי בתשו' הרשב"א סי' ש"ט ומה שהקשה בסופו איך תולה הך שממנה הי' מדליק ומ"ה צריך להדליק ביום והלא בלא"ה כתיב לפני ד' תמיד לפמ"ש ממנחות צ"ט הוי תמיד אף אם דולק רק בלילה ומ"ה צריך הטעם שממנה היה מדליק והוא ישיב נכון ודוק. ועיין תוס' חגיגה כ"ו ע"ב

(יג) והנני חוזר לדבריו מה שהביא ראי' ממכות דאמרינין אי דשוי' שליח איהי קמבטלי לה. והקשה דהרי אשל"ע והשליחות בטל לא קשה מידי ולא ידענא מאי קאמר דהכי אשה עושה עבירה ואין כאן עבירה בזה דהרי איהי מרוצה בקדישין. וגם הוא אינו עושה עבירה כלל. דהגע ע"ע אם לא תרצה האשה לקחתו שנית אחר הגירושין הכי יש עלי' עבירה כיון דהעשה לטובתה ואי אמרה ל"ב מי איתא לעשה כלל כמ"ש התוס'. ואם היא עושה שליח לקדש ליתא לעשה כלל. וזה דקאמרי בגמ' איהי קמבטלי והיינו דל"ה ביטול כלל ואינו עבירה כלל. וז"ב. ודע דהא דמקשה במכות אי דקידשה איהי קמבטנה ולאמימר בב"ב דתלוי' וקידש קדושיו קדושין לוקמא בעשה אותו חבירו שליח וקידשה בע"כ לחבירו. ולאמימר מהני קדושין בע"כ וקמבטל איהו. ודא לכאורה קושי'. אך י"ל דדוקא במקדשה לנפשה מהני אבל לאחר ל"מ בע"כ לכ"ע דהוי לה דבר עבירה ואשל"ע ואפי' לשיטת רש"י דתופס לבע"ח ח במקום שחב לאחרים מהני בעשה שליח. מ"מ זה בבע"ח שחייב לו אבל בקדושין בע"כ ודאי ל"מ לחבירו דאשל"ע. ומוכח לכאורה דאפי' חבירו לא צוה לו לעשות עבירה ועשה הוא עבירה ל"מ השליחות והקדושין מיהו בלא"ה ל"ק מידי דלאמימר דמהני קדושין בע"כ הטעם דתלוי' וזבין והיא נתרצה ע"כ כמו במכר דזוזי אנסוהו א"כ בהכי ג"כ איהי קא מבטלה כיון שנתרצה אף דהיא צוחה. כמו כל תלי' וזבין. וז"ב ועיין ברשב"א ריש קדושין מה שכתב לענין ה"א אפילו בע"כ והקשה מאמימר להנ"ל זה עדיין מיקרי מדעתה. ואכ"מ

ושוב ראיתי ברמב"ם פסק דאפי' אם קידשה עצמה לאחר לוקה על הגירושין ומשמע דלא כמ"ש לעיל דהריצוי שלה מהני שלא יהי' עבירה אך דמ"מ לא קיים. אך דל"ה מבטל הוא אך איהי ורמב"ם פסק קיימו ולא קיימו ומ"ה פסק דלוקה ונמצא דמ"מ עבר עבירה שנעשה שליח דע"י כן לא יוכל לקיים. ורק דאין לוקין למ"ד דבעי שיבטל. והוא לא מבטל נהי דמה שנעשה שליח הוא מבטל ע"י כן. גם זולתו בטל העשה מחמתה דהיא אינו מרוצה לו ומשמע מרמב"ם דאם היא אינה מרוצה לו נמי לוקה אך הוי ספק שמא אח"כ תתרצה. משא"כ כשנתקדשה. ולפ"ז באמת הוא עשה עבירה. אך אין זה שייכות לאשל"ע כיון דהיא לא עשתה עבירה כלל וגם המשלח לא עשה עבירה ורק השליח וזה הוי עברת השליח ובכי הא ל"ש אשל"ע

(יד) ודע ששמעתי קושי' בשם הגאון מהר"ע איגר בהא דמקשה אי דקטלה קלב"מ ודילמא היא היתה טריפה ואינו חייב מיתה וחייב מלקות מטעם ביטול עשה. והיא קו' חזקה ולי נראה לפמ"ש הרמב"ם ממשנה דכתובות דאם היתה האנוסה שני' או אשה שאינה ראוי לקיימה אפי' מדרבנן אינו בעשה דולו תהי' לאשה א"כ נסתפקתי בנשא אנוסה ושהה עמה עשר שנים דלדינא דמתניתין כופין אותו להוציא. אם מותר לגרשה כיון דאינו ראוי לקיימה. או לא ולדעתי זה תלי' בשני טעמים שכתב המ"ל בה' נערה הל' ה' דלטעם הראשון והוא טעם הכ"מ שכתב שם דחכמים מצאו סמך מקרא דאשה הראוי' לו א"כ אם לא הוי ראוי אחר נשואין מותר לגרשה אף דל"ה אינו ראוי רק מדרבנן. ולטעם שכתב המ"ל דחכמים עוקרין דבר מן התורה בשב ואל תעשה. א"כ לאחר שנשאה שיגרש אותה הוי בקום ועשה. ואין כח בידינו. ואמנם מלשון הרמב"ם וכן אם נמצא בה דבר זימה אחר שנשאה. משמע קצת אפי' כיעור וכפירוש הכ"מ הנ"ל וקאי שפיר וכן גם על שני'. ומשמע דלא כפי' ב' של המ"ל. ולשיטת המ"ל לא יוכל לגרש אונס ע"י עידי כיעור ובמקום אחר הבאתי ראי' מרש"י מכות ט"ז שכתב שהדירה ופירש"י שמצא לה עון והתוס' הקשה דשוב מותר לגרש ופשוט בעיני דרש"י מיירי בעידי כיעור. וזה מדרבנן ובאונס אסור לגרש מצד איסור דרבנן דהוי קים ועשה. ורש"י יסבור כשיטת הרבה ראשונים והובא בב"י סי' קכ"ח דבכל נדר שדעת רבים דאין לו הפרה היינו דוקא אם הוא לדבר מצוה. והסברא נכונה מאוד דלדבר רשות ההיתר מצוה דכל הנודר כאלו בנה במה. ומצוה לשאול ובודאי רבים מסכימים ומ"ה פירש"י כנ"ל והיינו דכיון שיש עדי כיעור הנדר שלא יהנה ממנה הוי דבר מצוה: ומעתה אם נימא דטעם הראשון של הכ"מ עיקר יש להסתפק בשהה עמה עשר שנים אם עובר בל"ת כשמגרשה ולו' שישא אחרת עלי' ואז אין כופין וראוי לקיימה ז"א דכל כמה דהיא גבי' לא יהבי' לי אחריתא דמה"ט כופין אותה לקבל גט בשהה עמה וצ"ע דהרי לדעת הרבה פוסקים כופין אותו בשוטים שיגרש. ומה הדין באנוסה בכה"ג (ומצאתי בכתבי קודש מבני הרב החריף הגדול מ' אהרן זצ"ל שנסתפק בנשא אנוסה וראתה ג' פעמים מחמת תשמיש אי מהני בדיקת שפופרת דכל הטעם דבבעל הא' אין בודקין משום שיכול לגרשה ותנשא לשני וכאן אסור לגרשה וחבל על האי שופרא שאבד מן העולם) ואם כנים אנחנו בדברינו גם בטריפה דאינה יולדת ולדעת רמב"ם כופין לגרש כמו חילונית שכתב פ' כ"ד מאישות הנושא את האיילונית וכו' ולא הי' לו בנים ולא אשה אחרת שכופין אותו ומוציא וה"ה לטריפה שידוע בבירור שהיא טריפה דטריפה אף למ"ד חי' אבל אינה יולדת א"כ הוי אשה שאינה ראוי לקיימה מדרבנן. ואינו לוקה אם מגרשה. ואם כבר גירשה לא קאי בעשה דכל ימי' דחכמים עוקרין בשא"ת. ומשמע מרמב"ם פט"ו ופוסקים דמדרבנן לא ישא אשה שאינה בת בנים אף ביש לו בנים כבר והגם דעדיין ה"מ לאוקמה ביש לו אשה אחרת. דאז ע"כ נושא אותה בלי ספק מ"מ עכ"פ הרוחנו דבסתמא א"א ללקות בטריפה כיון דמדרבנן אין רשאי לקיימה ול"ק ק בעשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל. אמנם מאוד ראוי להסתפק בכ"ז לפי שלא מצאתי מבואר: ושוב נ"ל ברור דאין יכול לגרש אף בשהה עמה עשר שנים דטעם רמב"ם הוא משום דאינה ראוי דרבנן מיקרי אינה ראוי מדאורייתא והמ"ל בה' סוטה פ"ב כתב דאף לרמב"ם דאיסור דרבנן הוי אינו מנוקה מעון מדאורייתא זה היכא שאין לו היתר אבל במעוברת ומינקת חבירו כיון שיש היתר לא משוה הדרבנן לאינו מניקה מדאורייתא. וה"ה לענין אינה ראוי דדוקא בשני' שאינה ראוי לקיימה עולמות אבל בשהה עמה עשר שנים אלי יתנו לו אשה אחרת מותר לקיימה אף באין נותנין לו אשה אחרת האיסור דרבנן לא משוה לאינה ראוי מדאורייתא ואסור לגרשה. כן נ"ל

(ושוב ראיתי בעצי אלמוגים סי' ב' אות י"ט שכתב באנס שני' דא"צ ליקח אותה ומ"מ בנשאה עובר בלאו אם