בית יצחק אורח חיים עו

דל"ה כחצר דבע"כ מותיב דאין מחויב לעשות ול"ה שליח של חבירו וכל השליחות בטל. ובזה נלע"ד לישב קו' תוס' יומא ל"ד על שיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר ואמאי פריך בשבת קל"ב דוקא למ"ד דמשני באומר לקוץ בהרת בנו קמכוין אי איכא אחר. ולא הקשו למסקנא דמיירי באינו מתכוין ופסיק רישא אסור אי איכא אחר ליעבד אחר ולגבי אחר יהי' פסיק רישא דלא ניחא לי' ולהנ"ל מיושב דבאמת מצות מילה היכא שהאב יש כאן בעי שיעשה הוא או שליחו. ולכאורה קשי' אמאי יועיל ע"י אחר הרי אחר אינו עובר דהוי דשא"מ ול"ה בר חיובא וישלד"ע ועדיין האב עובר. אך זה ליתא דהוי בר חיובא דאם יתכוין לקוץ חייב. ושייך לומר אשל"ע. וכן מצאתי כתוב בשם תשו' פנים מאירות. אמנם לפמ"ש לעיל דהיכא דחבירו מחויב לעשות מצד המצוה הוי כחצר דבע"כ מותיב וישל"ע א"כ קשי' מאי מועיל ע"י אחר כיון שהאחר מחויב לעשות ישל"ע. ושוב האב עובר. אך אמנם כיון שהאב פשע מה שמכוין לקוץ בהרת בנו אינו מכוין לדבר מצוה אין אנו אחראין לעשות שליחותו. ול"ה כחצר דאין אנו מוכרחים לעשות שליחתו. והאחר מותר למול מצד שיקיים מצות מילה דהוי כליכא אב כלל. כיון שהאב אינו יכול למול והחיוב על הב"ד אבל לא מצד שליחות ומצוה שעל האב וש"ל אשל"ע. ומ"ה פירש רש"י ולא ליקי האב להתם. וזה דוקא היכא שהאב פשע משא"כ למסקנא דפסיק רישא אסור. והאב באמת לא פשע ורק דלגבי' הוי פסיק רישא דניח' לי' ל"מ להקשות אי איכא אחר. דמאי יועיל באחר. הא בזה אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך והאחר מחויב לעשות בשליחות אב שיקיים המצוה שעלי' והוי כחצר דבע"כ מותיב וישל"ע ומאי יועיל ע"י אחר עדיין יעברו הבעלים וזה ברור לפענ"ד

(ה) ושוב מצאתי בספר טיב גיטין דכ"ח שקדמני בסברא זו דבכהנים כיון שבע"כ עושין הוי כחצר ול"ש אשל"ע. ואני לא מצאתי מבואר אם הכהנים בע"כ עושין עבודה. אך הסברא פשיטא שבודאי מחויבין להקריב קרבנות ישראל בכל עת ועיין נדרים ל"ה דמקשה בגמר' אי שליחא דידן הוי קמהני לי' ואם היה מוכרחין לעשות בע"כ ל"ה הנאה לבעלים כיון שמחויב לעשות זאת וצ"ל דאם כהני שליחא דידן באמת אינו מחויב הכהן לעשות שליחתו. ואף שהתוס' כתבו ביומא י"ט דהכהן יכול להקריב בע"כ של הבעלים. אף לצד איבעי דשליח דידן כיון דהוי שליחא דרחמנא נמי מ"מ אם הכהן אינו רוצה אינו יכול לכופהו שיעשה שליחתו. לבד במחוסר כפרה דא"צ דעת ול"ה שליחו. ויש מקום לומר אף דהכהן מחויב לעשות מ"מ כיון דקונמת מפקיע מידי שעבוד א"כ כיון שאסר בקונם שלא יהנה ישראל ממנו שוב לא נשתעבד לו. ואם הדירו קודם שמביא הקרבן הוי כנשבע שלא יפרע לבע"ח קודם שלוה דמבואר בתשו' הרא"ש הובא בח"מ סי' ע"ג דהשבועה חל ושפיר מקשה הא קמהני לי' ומה שיש לפלפל דאין דעתו על דבר מצוה כמ"ש השעה"מ בה' שופר ביארנו במקום אחר. (ועיין ר"ה כ"ח גמ' לא סגי דלא יהיב מוכח דעובד בע"כ וצ"ע על רש"י שפי' מהפסד קדשים ות"ל דעובד בע"כ) וכת"ה כתב בהך דמחוסר כפורים בע"פ לפשוט הספק שלו דתלי' אי הוי כהני שליחא דידן ובאמת במחוסר כפרה ודאי הוי שליחא דשמיא כיון דא"צ דמה כמבואר בנדרים ל"ה (ואולי כוונתו דבמחו"כ שלא הביא כפרתו עד אחר התמיד מוכרחין להיות שליח הבעלי' שלא יעברו בעשה דהשלמה אבל גם בזה יש לפקפק ואכ"מ) ובאמת הי' מקום קצת לישב דברי רמב"ם בה' קידוש החודש שכתב דהקלקול הי' שלא הי' יכולין להקריב מוסף אחר תמיד של בין הערבים כקו' התוס' ובגמ' דר"ה אמרו שלא אמרו שירה כל עיקר וזה הי' הקלקול. ולהנ"ל י"ל דהתוס' כתבו דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה ומ"ה לא הי' קלקול במוסף דרשאין להביא אחר התמיד וביאר הכפות תמרים הסברא דבהשלמה אין עוברין רק הכהנים המקריבין. וכבר הקשו בזה דאם גם שחיטה אסורה לאחר התמיד כדעת הרמב"ם ואם הכהנים בשחיטה שלוחי דידן כל ישראל עוברין בעשה דהשלמה אך הדבר מבואר דאשל"ע ולדבר מצוה יש שליחות. והדבר נכון לחלק דהשליחות אינו בטל גם לד"ע כתי' אחד בתוס' ב"מ. ואמנם אם הכהנים בע"כ עושין הוי כחצר כנ"ל. אך זה לתי' רב סמא ב"מ י'. אמנם לרבינא תלי' אי הוי בר חיובא א"כ סוגיא דר"ה אזדא לרבינא. ולדידי' שייך בכהנים ג"כ לומר אשל"ע ואין עוברין רק הכהנים ועשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומ"ה לא הי' קלקול במוסף משא"כ רמב"ם פסק כרב סמא ועיין בש"ך סי' קפ"ב שפסק כרב סמא ולדידי' היכא שמוכרח לעשות ל"ש אשל"ע וכל ישראל עוברין. ואין עשה דהשלמה נדחית דהוי ג"כ עשה דרבים ומ"ה מביא שהקלקול הי' במוסף ובלא"ה י"ל היכא שיש להם שותפות ל"ש אשל"ע כמבואר בב"מ ד' ח' וזה ישוב נכון בדרך פלפל ומש"ך משמע דלרב סמא לא משכחת של"ע אך בחצר ולהנ"ל משכחת בכמה דוכתא ואכ"מ. אחת היא מה שהקשה בטורי אבן ר"ה לסברת התוס' דעשה דרבים דוחה א"כ מה הקשה מנחות פ"ד איך עומר בא בשביעית והלא הוי לאכלה ולא לשריפה והלא עשה דרבים דוחה עשה דיחיד. אמנם לפי המובן הפשוט מדברי תוס' דאעשה דהשלמה לא הוזהרו רק הכהנים המקריבין. ואכל ישראל לא קאי עשה זו כיון דשחיטה מותר ורק הקרבה אסור ובישראל ל"ש הקרבה. א"כ הוי זאת עשה דיחיד. משא"כ לאכלה ולא לשריפת כל ישראל מוזהרין אעשה זו. וזה ברור ול"ק קו' ט"א

(ו) ויש לי בזה קו' גדולה לשיטת התוס' שבת כ"ה דתרומה טמאה אינו בשריפה רק מדרבנן א"כ מאי מקשה בבכורות י"ב אהא דעיסת שביעית חייבת בחלה. נימא כיון דאילו מיטמא בת שריפה לאכלה ולא לשריפה כמו דפטורה מבכורה מה"ט. ואם חיוב שריפה בחלה טמאה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינו בשריפה מאי ס"ד לפטור בחלה דהיא מדאורייתא בשביל חיוב דרבנן. ועוד מאי משני דכתיב לדורתיכם והרי מקרא אינו ראי' דמדאורייתא אינו בשריפה. ואולי ס"ל לתוס' שבת דשריפה ל"ה מדאורייתא אבל מ"מ צריך לאבד החלה מדאורייתא. ובזה ג"כ עובר על עשה דלאכלה ולא לשריפה וה"ה שאר איבוד. ואמנם מרש"י משמע דכל עיקר האיבוד מדרבנן משום תקלה וצ"ע. ולומר דמה שנטמא ואסור באכילה מדאורייתא בזה גופה עובר על עשה דלאכלה לא נהירא כיון דנטמא מעצמו דבמזיד אסור לטמאה מי יעבור על עשה דלאכלה והאכילה שלא יאכל אחר הטומאה הוי שוא"ת. וע"כ לא מקשו רק שיצרך לשרוף בידים וזה מדרבנן. והנה רש"י פירש אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה וזה תמוה דתרומה טמאה אינו אלא בעשה כדאיתא ביבמות ע"ג ובכמה מקומות וכבר הרגישו בזה. גם מ"ש רש"י אין לה תקנה ולא פירש דמצותו בשריפה ודאי כונתו דממצות שריפה ל"ה מצי להקשות דאף אם היא מדאורייתא מ"מ ל"ה אלא עשה בפירות שביעית דיעבור בעשה דלאכלה ולא לשריפה שבוא"ת עדיף. ולא יצטרך שריפה. ומ"ה פירש רש"י אין לו תקנה אלא בשריפה דעכ"פ יהי' אסור לאוכלו והוי לאכלה ולא להפסד ואיך תירם חלה וגורם הפסד לפירות שביעית. ומה שפירש"י דאכל תרומה טמאה חייב מיתה קצת יש לישב. דקשי' לי' לרש"י אם לאכלה הו"ל עשה כשיטת הרמב"ן בהשגותיו למנין המצות על הרמב"ם. א"כ כיון דתרומה טמאה ל"ה אלא בלאו הבא מכלל עשה וס"ל לרשב"א והפ"י כתובות ע' דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה. מאי מקשה אילו מיטמא והרי עדיין יאכל מטעם הנ"ל ובשלמא בכל תרומה טמאה ל"ש לומר כן דבהכי אסרה תורה משא"כ בהזדמן שני דברים כגון פירות שביעית שנטמאו ומ"ה פירש"י חייב מיתה ומשכחת לה שנטמא במי חטאת כדאמרינן בי"א מפרה דחייב מיתה דנטמא הגוף מאכילה. ועיין בר"ש שכתוב דמתניתין דלא כשמואל בחולין קי"ג וזה ג"כ יהי' פירש"י גיטין נ"ד שכתב בין שהיא טמאה. וגם ביבמות צ'. כמתניתין דפרה ולא כשמואל וכיון דמשכחת לה בכה"ג טומאה יהי' פטור מחלה דבכה"ג ודאי אסור לאכול דחייב מיתה. כן נ"ל לפי חומר הנושא דבאמת ל"ש דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה דלדעתינו עיקר העשה קאי שלא ישרוף. אבל אין שום מצוה באכילת פירות שביעית אך מלישנא דרמב"ן משמע כן ועדיין צ"ע בכ"ז. וגם הסברא דתרומה שנטמא במי חטאת מטמא אדם לא נהירא דאין נעשין אב הטומאה ובמשנה די"א דפרה דאוכל דבילה שכתב הר"ש דנטמא האדם אולי מיירי במשקה מי חטאת טופח עלי' ונטמא ממי חטאת. אבל לפ"ז צ"ע דא"כ אף אם אין בדבילה כביצה חייב מיתה דנטמא גופו ממשקה טופח ואוכל תרומה בטומאת הגוף חייב בכזית. וע"כ לא נטמא האדם רק מהדבילה ופחות מכביצה אינו מטמא. וצ"ע בזה במשנה ור"ש שם איך דבילה מטמא אדם ואכ"מ

ושוב ראיתי דאולי רש"י בבכורות כיון דאם זר אכל תרומה טמאה חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"י מתרומה ה"ו ובפי"ט מסנהדרין ועיין בלח"מ שם. אבל זה דחוק. ודע דמדברי הרשב"א שבת צ"א נראה מבואר דאף זר אינו חייב מלקות אתרומה טמאה שכתב דכשנטמא בטל חשובתו דאף זה (וצ"ל זר) אינו לוקה עלי' עיי"ש. ואני תמה מאוד בשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינין בכריתות ז' כהן שסך בשמן של תרומה ישראל מתעגל בו ואינו חושש מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחללי' הא איתחל א"כ חזינן דגם זר מימעט מקרא זה. ותרומה טמאה נמי נתחללה מדפטור כהן א"כ ישראל אמאי חייב מיתה מיהו למ"ש התוס' יומא ע"ז לראי' מסוגיא הנ"ל דסיכה ל"ה רק מדרבנן וכן למ"ש המ"ל בפי"א דתרומת דזה דוקא בסך בהיתר קצת יש לישב קו' זו. ועיין בכפ"ת מה שתמה על דבריהם והארכתי במקום אחר ובכ"ז דברי הרמב"ם צ"ע דעכ"פ מוכח מסוגיא דזר ג"כ פטור בנתחלל וע"כ צ"ל דס"ל דטומאה ל"ה חילול רק לגבי כהנים משא"כ שמן שסך דנתחלל גם לגבי ישראל. ועיין שעה"מ פי"ז מא"ב שהביא ראי' לרמב"ם מדחייב חומש אתרומה טמאה וצ"ע מזה לשיטת הרשב"א הנ"ל ודוק

והנה שיטת הרמב"ם דבהמת שביעית פטורה מבכורות מטעם לאכלה ולא לסחורה ועיין ברי"ט אלגזי ה' חלה ד' מ' ע"ב אריכות בזה ופירש הסוגיא דגם בחלה מקשה מולאכלה ולא לסחורה ולשיטה זו ל"ק מידי אתוס' אבל הרבה יש לפלפל בשיטה זו. והמובחר כמו שכתבתי לעיל דהוי עכ"פ הפסד פירות שביעית ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד וז"ב. ולשיטת רש"י ביצה כ"ז דתרומה טמאה מותר להאכיל לבהמה אין להקשות מאי מקשה מחלה שמא יטמא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ויאכילנה לבהמה. דז"א דכל שהוא ראוי לאדם אסור להאכיל לבהמה מפירות שביעית א"כ ע"י החלה הוא גורם הפסד לפירות שביעית. ומזה ראיי' דהפירוש בגמר' היא מטעם הפסד וז"ב. ומ"מ עדיין צ"ע בישוב