בית יצחק אורח חיים עה

חייבין אמזיד ואנאנס בסוף שחיטה ולאגודה זה חייב כרת כיון שהי' לו פנאי. וע"כ כשיטת הנ"י דאם הי' אונס בסוף נמי פטור ושפיר מקשי עיי"ש מיהו י"ל דגם לאגודה נהי דאונס ל"ה מ"מ חיוב כרת נמי ליכא דמזיד גמור ל"ה ודוק וזה דלא כמ"ש בספר ברוך טעם דין עשה דוחה פ"ד

(ב) ועיין תוס' ביצה ה' שכתבו היכא דלא אפשר מידחי עשה דהשלמה כמו מחוסר כפורים בע"פ. ומהרש"א תמה בדבריהם דשם הטעם דעשה שיש בה כרת עיי"ש שהגיה בתו' ולפענ"ד אין תימא אם נימא דהר' פרץ יסבור כשיטת רש"י יבמות ו' ד"ה שכן הכשר מצוה דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. ועיי"ש בתוס' ולשיטה זו ליכא למימר דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה שאין בו כרת דכרת אין כאן מעלה כלל. ואדרבה חזינן דעשה דוחה לל"ת שיש בו כרת וה"ה דאין בכח לעשה שיש בו כרת שידחה עשה אחרת וצ"ל סוגיא פסחים נ"ט אזלי למ"ד ביבמות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וזה ס"ל לרבא ביבמות ד' ח'. אבל למ"ד כרת אין בו מעלה לענין דחית עשה צ"ל הטעם דמחוסר כפורים משום דלא אפשר כן י"ל לכאורה

ואמנם לאחר העיון נלענ"ד דמפסחים נ"ט מוכרח כשיטת אגודה דהיכא שהי' לו פנאי ושכח ואח"כ נאנס חייב כרת ובזה מיושבין דברי התוס' ביצה בדרך נחמד מאוד דהתוס' הקשו בזבחים דף ק' בהא דאמרינן שם דלר"ע דלה יטמא מצוה מטמא בע"פ אחר חצות וכתב רש"י דכיון שהוא טמא ממילא אזיל לי' כרת דיש לו תשלומין בשני והקשו התוס' מעשה דהשלמה דפסח דוחה אותה ול"א דעשה דהשלמה לא תניח להביא כפרה וממילא אזיל לי' כרת שיש לו תשלומין בשני עיי"ש ולא ביארו בדבריהם תי' בזה. עיין ברכת הזבח וגם פירושו צ"ע. ואמנם לפענ"ד הדבר נכון מאוד דרש"י פי' מחמת ששכח ורש"י ס"ל דשכחה מיקרי פשיעה א"כ לא דמי להך דזבחים ק' דמת לו מת דלה יטמא מצוה דוחה עשה דפסח. דכיון דהוא טמא ממילא אזיל לי' כרת כמ"ש רש"י משא"כ במחוסר כפרה אם נאמר דאינו עושה פסח ואין מביא כפרה חייב כרת כיון דהוי תחילתו בפשיעה כמ"ש אגודה ומ"ה עשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה. ולפי"ז דברי רש"י מוכרחים דמיירי דוקא בפשיעה. אבל אם הי' אונס קודם התמיד כגון שלא הי' לו קרבן עד לאחר התמיד דמי' למ"ש רש"י זבחים ק' דחייב בפסח שני וממילא אזיל לי' כרת. ולפ"ז קשי' בפסחים נ"ט דת"ק דאמר סתם מחוסר כפרה ולרש"י מיירי דוקא בפשיעה. וצ"ל כמ"ש הר' פורת בביצה דהיכא דלא אפשר לא קאי עשה דהשלמה א"כ ממנ"פ אי הי' אונס דבזה ל"ש דעשה דהשלמה תידחה מעשה דפסח דממילא אזיל לי' כרת כמ"ש רש"י זבחים ק' הוי לא אפשר ואין כאן עשה דהשלמה כלל. ואי הי' בפשיעה דל"ש תי' לא אפשר דאז חייב כרת כשיטת אגודה בזה עשה שיש בו כרת דוחה. ומ"ה קאמר סתם מחוסר כפרה. ודברי התוס' ביצה נחמדים וקצת כעין דברינו מצאתי בספר ברוך טעם אבל לא הרגיש כלל מקו' התוס' זבחים ק' ומרש"י שם. ולפי דברי רש"י זבחים וקו' התוס' שם הדבר נחמד בכונת התוס' ביצה (אולם מה שהביא בס' ב"ט שם ראי' מרש"י שכתב דמחו"כ אסור בקדשים וענוש כרת והבין דכוונתו ענוש כרת על שלא הביא פסחו העירני הרב החריף מוה' מאיר נעבינצאהל שדבריו תמוהים דרש"י ז"ל כוונתו על האוכל קדשים בלי הבאת כפרה) עוד י"ל בזה דאם נאמר בישוב קו' תוס' זבחים ק' כמ"ש לעיל דמיירי שהי' בידו לעשות והוי פשיעה וחייב כרת מ"מ זה דוקא לרבי בפסחים צ"ג ולשיטת רש"י דלרבי אף בעשה את השני חייב כרת על הראשון. בזה שפיר עשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה דאף אם אתה מדחיהו לשני חייב כרת לשיטת אגודה אבל לר"נ ולר"ח בן עקבי' דהזיד בראשון ועשה בשני פטור מכרת (ולשיטת רמב"ם דאף רבי לא פליג אלא בשגג בשני אבל בעשה השני אף רבי מודה כדמשמע פשטא דסוגיא קשי' אף לרבי) א"כ קשי' הך דפסחים דכמו במת אחר חצות עשה דלה יטמא דוחה עשה דפסח דכיון דיש לו תקנה בשני אין כאן כרת ה"ה עשה דהשלמה לידחה ואין כאן כרת דיש לו תשלומין בשני ומפאת כן נ"ל דסוגיא קאי כרבי. אבל לר"נ ולר"ח בן עקבי' ליכא למימר מטעם עשה שיש בו כרת וע"כ הטעם כמו שכתב הר"י פרץ דהיכא דלא אפשר לא קאי עשה דהשלמה. ויהי' זאת כונת התוס' ומיושב קו' מהרש"א. וי"ל עוד במ"ש לרמב"ם דהיכא דעשה את השני פטור מכרת לב"מ דקשי' מהך דפסחים נ"ט דנימא דממילא אזיל לי' כרת שיעשה השני כמ"ש רש"י זבחים ק' די"ל בפסחים נ"ט מיירי גם בפסח שני אף דנקט בע"פ כדאיתא ריש ערבי פסחים דכתבו תוס' דקאי על ראשון ושני. ובשני שוב אין לו תקנה ומ"ה עשה דוחה והתוס' כתבו ביומא כ"ט גם שני לאחר התמיד קרב. ולפ"ז הטעם דמחוסר כפרה בראשון הוא משום דלא אפשר כמ"ש הר' פורת ובגמ' נקט עשה שיש בו כרת משום פ"ש וכן צ"ל ע"כ לשיטת רש"י זבחים ק'

(ג) שבתי וראיתי דכל זה לס"ד דש"ס זבחים דהא ר' ישמעאל. אבל למסקנא דגם לר"ע אינו מטמא לאחר חצות כיון שכבר חלה חיוב פסח עשה דכרת דוחה לעשה דלה יטמא אף שיש לו תקנה בשני והסוגיא דפסחים כפשטי' דהעשה הוי עשה שיש בו כרת אף דכעת איננו חייב א"כ לעולם א"צ לומר כמ"ש רש"י דמיירי בפשיעה אך דהעשה אלים כיון שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה. ול"ק כלל מהך דזבחים דלא קאי הכי במסקנא. אך עדיין יש לומר לתי' רבא בזבחים גם לאחר חצות במת לו מת אין שוחטין וזורקין עליו. וכתבו תוס' בסוכה כ"ה דס"ל טומאת קרובים דוחה פסח. והנה דבריהם צ"ע מה שהקשו שם עכ"ל לרבא דהעוסק במצוה פטור מעשה שיש בו כרת והרי י"ל טעם דרבא משום דאנינות בלא"ה מדחהו מפסחו כמ"ש רש"י. ומ"ה בלאו טומאה נמי לא חזי לפסח ומותר מש"ה לטמא א"ע ומאי הקשו שם וצע"ג ומצאתי שכבר הרגיש בזה במעיין החכמה דף צ"ב ולישב זאת צ"ל דתוס' סוכה לא פירשו דברי רבא בזבחים כרש"י דמטעם אנינות נדחה מפסח דס"ל כשיטתם בזבחים צ"ט ד"ה אר"ח דפסח דעיקרו לאכילה ל"ח לאנינות בזמן הקרבה רק שפירשו הכי דרבא ס"ל אם לא שחטו עלי' מטמא ומידחי מפסח דחזי בשני ואין בו כרת משא"כ אם כבר שחשו עליו ואכילת פסחים מעכבא אינו מטמא דל"ש לדחותו לפסח שני כיון שכבר שחטו עליו ועכ"פ לרבא צ"ל בישוב דעשה דהשלמה נדחה. ולא עשה דטומאת הקרובים כמ"ש לעיל דעשה דהשלמה היכא דלא אפשר לא קאי כמ"ש הר' פרץ או דהוי ע"י פשיעה ושפיר חייב כרת ומ"ה מידחי כמו שהארכתי לעיל. ולרבא גם למסקנא נשאר כמו שכתבתי ולפ"ז יש לישב קו' מהרש"א דסוגיא דפסחים אזלא לאביי דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח ודברי הר' פרץ אמורים לרבא ואכ"מ להאריך. מיהו לפמ"ש לעיל די"ל דגם לאגודה אינו חייב כרת עדיין יש לפלפל בכ"ז (ודרך אגב הנני לעורר על המעיין בהא דאונן כ"ה אינו מקריב. וכתב המ"ל בה' אבל פ"ג דבאנינות דאורייתא אין חילוק בין חול לשבת ויו"ט ואף ביו"ט אסור בקדשים מדאורייתא ועיין בשעה"מ ה' מעשה הקרבנות פ"ג שהאריך. והפלא שלא הביא גמרא דיבמות ע' דאונן אסור בפסח וכתבו תוס' דמיירי שמת בלילה הרי דביו"ט אסור באכילה מדאורייתא דדוחק לאוקמא בפ"ש ולדעתי זה ודאי דכ"ה אסר בעבודה אף ביו"ט וכן מוכח מרמב"ם דלא מייתי בשום מקום לחלק באונן דמחלל עבודה בין חול ליו"ט וקצת מוכח כן בזבחים ט"ז דיליף אונן מק"ו דבע"מ ולא פריך מה לבע"מ שכן אסור ביו"ט. אבל תמהני דבמ"ק י"ד מייתי גמרא דכה"ג כל השנה כרגל מדמקריב אונן ולפ"ז ברגל כ"ע מקריב דאל"כ מה מייתי ורש"י הנראה שהרגיש בזה וכתב דאונן אינו משלח קרבנותיו וברגל משלח. אבל לפ"ז מה מייתי גמרא ראי' מכ"ג מקריב אונן. וצ"ל דנהי דכ"ה גם ברגל אינו מקריב מ"מ עכ"פ חזינן מדכהן גדול מקריב ש"מ דלדידי' כל השנה רגל ועדיף מרגל ולפמ"ש הריטב"א שם דעיקר ראית הגמ' מדאינו פורע ופורם ניחא יותר. אך צ"ע דהרי במשנה שם בהוריות מבואר דפורם מלמטה. הרי אינו כרגל ומקושית הריטב"א שהקשה מכ"ג דאינו אוכל מוכח קצת דלא כמ"ל ודוק) ולדאתאן עלה בגוף הקושיא אם נאמר דהוי פשיעה איך אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. באמת צ"ע על התוס' בקו' דהכי הכהנים לא מקיימי העשה. הרי הכהנים בשעת הקרבה מקיימין כמה מצות עשה. ורק מ"מ אין להם להקריב לאחר התמיד דעל זה אסרה תורה. אמנם כשיש לבעלים מ"ע דכרת מידחי עשה דהשלמה ואין זה עמוד וחטא. דהכהנים ג"כ מקיימין כמה מצות עשה משא"כ ברדיית הפת חבירו לא יעשה שום מצוה. וצ"ע על התוס' שמקשים מזה ועכ"פ מרש"י ל"ק דרש"י יסבור כהנ"ל לחלק בין רדיית הפת דחבירו לא יעשה שום מצוה והכהנים עושים כמה מצות

(ד) וראיתי שכת"ה האריך לפלפל אי שייך לומר אשלד"ע ע היכא שהוא עושה מצות עשה ומוזהר ע"ז ועושה איסור ע"י חבירו. מי נימא כיון דלמצוה הוי שליח גם לד"ע הוי שליח. וע"ז הביא ראי' משבת קל"ב שכתב רש"י א' איכא אחר ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ופירש המ"ל בטומאת צרעת דהיכא שהאב עומד הוי כשליח. וכתב הוא דל"ש אשלד"ע כיון דהאב עושה מצוה. וה"ה בכהנים בעשה דהשלמה אם נימא דשלוחי דידן נינהו הכהנים אין עוברין כלל דישלד"ע בכה"ג דלבעלים ל"ה עבירה עיי"ש שהאריך. וכבר הרחיב הדיבור בזה בספר ברוך טעם ושם מבואר כל הענין. וגם אנכי הארכתי בזה במקום אחר ואפלפל קצת בזה הנה עיקר הספק הוא מי נימא כיון דלמצוה הוי שליח גם לד"ע הוי שליח ול"ש אשלד"ע. או דנימא אדרבה כיון דלד"ע ל"ה שליח גם לדבר מצוה ל"ה שליח. או אפשר לחלק השליחות. וקצת תלי' הדבר בשני תי' התוס' ב"מ אי אשלד"ע בטל השליחות אי לא דאם בשלד"ע בטל השליחות א"א לחלק השליחות לחצאין משא"כ אם השליחות ל"ב י"ל למצוה הוי שליח ולא להעבירה. והנלענ"ד דזה ג"כ תלי' אם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. דאם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כגון היכא דלא פשע חבירו. א"כ כיון שהוא מחויב לעשות זאת להציל חבירו מידי עבירה כגון בפסחים נ"ט הוי כחצר דבע"כ מותיב ול"ש אשלד"ע כיון שמחויב לעשות מצד מצות התורה. א"כ הבעלים עוברין ע"ז אך לגבי בעלים שוב עשה שיש בו כרת דוחה והכהנים שמחו בים לעשות הוי כחצר דבע"כ מותיב דאף אם נימא דהכהנים עוברין מ"מ מחויבים לעשות זאת משא"כ היכא דבעלים פשעו. ואין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. ואם נימא דהשליח עובר אינו מחויב לעשות באמת אמרינין אשלד"ע