בית יצחק אורח חיים עב

והא דמפירין לצורך השבת מיירי שהאשה רוצה לטלטל הככר שתהנה בו לסמוך כרעי המטה ושאר צרכיה ועתה אסור הככר לה בהנאה מטעם נדר. ומ"ה מיפר לה ותהא רשאי ליהנות דמוקצה מותר בהנאה כמ"ש התוס' בע"ז ס"ו. ואי דלטלטל אסורה כיון דחזי לאחרינא מותרת לטלטל ומ"ה הוי לצורך השבת ומ"מ באכילה באמת אסורה משום מוקצה. וזה תמוה גדולה באמת על התוס' בתי' הראשון שם. וזה שכתבו בתי' השני שאסרתה לכל אדם. זה ס"ל לר"ן לדוחק ומ"ה מייתי ראי' דמוקצה לבעלים אסור אף בטלטול לכל אדם ושפיר הקשה דמאי מועיל אם יפר לה כיון דגם אח"כ אף בטלטול אסור. ולפ"ז שוב נתעורר קו' הבשמים ראש סי' רכ"ט מאי מקשה בגמ' דילמא מיירי שנפדה בשבת ואין מוקצה לחצי שבת ומזה הוכיח דס"ל לגמ' שם מוקצה לח"ש ולהנ"ל עדיין תיקשי למ"ש התוס' דמוקצה לחצי שבת לא אמרינין רק לאכילה ולא לטלטל עיין שבת מ"ג וחולין ט"ו ע"ב. א"כ דילמא נדרה בשבת ותיהני הפרה לעיין טלטול והנאה דמעיקרא היתה אסורה ולזה לכ"ע אין מוקצה לחצי שבת. וזה קו' גדולה וצ"ע. מיהו לפמ"ש המג"א סי' תק"ט דלכתחילה אף לשיטת התוס' מוקצה אסור בתשמיש מיושב קו' בטוב טעם ודו"ק. ומזה ראי' להמ"א מיהו מהמ"א שם גבי אפר משמע דבאפר כיון דהוי מוקצה לח"ש כמ"ש המחצית השקל שם מותר ליהנות ולהשתמש ושוב נתעורר קו' הנ"ל ודו"ק כי קצרתי

ועכ"פ לשיטת הר"ן יפה העיר בישוב קו' התוס' שבת נ"ט לענין אשה חשובה ויותר מזה לא תרשני העת לפלפל בדבריו ולדינ' כבר כתבתי שמהראוי להזהיר בנות ישראל שלא ילכו בפיא' נכרית מלבד שיש לחוש לדעת האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים והנוסף ע"ז אחרי שרבים מחללין שבת וגם נכשלים בזה שרבים ילכו מפאת כן בשערות של עצמן וגם מכמה טעמים ראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ וד' יפיץ ענן אורו על אחב"י לשמוע דברי חכמים בנחת וילכו בדרך הצנועות והנני ידידו ודו"ש

יצחק שמעלקיש האב"ד דפ"ק והגליל

בשולי המכתב לעיל הארכתי בנדה נ"ז לענין כל שיש לו נחלה יש לו גבול ראיתי כעת להעיר דבר חדש והנה המ"א סי' שמ"ג הביא דברי הרוקח דאשת כהן מותרת ליכנס לאוהל המת מטעם ס"ס והמ"א הקשה דהו"ל טומאה בלועה ועיי"ש שכתב דלא כר"ע. ובנתיב חיים הקשה על המ"א דלא מייתי ראי' לדבריו ממשנה דהי' מביאין נשים מעוברת ומאי מהני כבר נטמא הולד בעודו עובר וע"כ מטעם טהרה בלוע ולפ"ז תיקשי לר"ע דס"ל טומאה בלועה נמי מטמא וכ"ש טהרה בלועה מהך דפרה מאי הועיל בנשים מעוברת ואף דתוס' כתבו בחולין ע"ב דאף ר"ע מודה כל עוד שלא הוציא ידו (ועיין בר"ש פ"ז מאהלות שיטה אחרת בזה) מ"מ זה מגזה"כ אבל טהרה בלוע משמע דלר"ע ניטמא דהרי לדידי' העובר שבפנים מטמא עיין מהרש"א בתוס' חולין ע"ב ד"ה גזירה כדמוכח ממ"א שכתב דלא כר"ע א"כ קשי' מהך דפרה ועוד מדפליג ר"ע בסיפא דמתניתין וס"ל דתינוק לא הי' צריך הזאה רק טבילה משמע דברישא מודה עוד קשי' לפמ"ש הברכי יוסף בשם גאון אחד בישוב דברי הרוקח דעובר חי לא מיקרי בלוע דעובר ירך אמו כמו דאמרינין במנחות ע"ח ויש חילוק בין חי למת א"כ לדידי' ודאי קשה מהך דפרה לכן נ"ל הנה למ"ש התוס' ב"ב ד"כ דבן ח' אינו מקבל טומאה מטעם דלא מקרי אדם ה"ה עובר אינו מקבל טומאה ול"ק קו' הן לר"ע הן לברכי יוסף והפלא שנעלם זאת מהגאון אזולאי אבל גם דברי תוס' שם צריכין תבלין דהרי נפל מטמא באוהל כדמוכח ממשנה ומפסחים ט'. וע"כ איקרי אדם לכן נ"ל למה דאמרינין בנזיר ס"א דנכרי ועבד אינו מקבל טומאה מטעם דכל שיש לו נחלה יש לו טומאה ועיין בשטה מקובצת דנכרי יש לו נחלה רק דוהתנחלתם גבי עבדים ל"ש בגוי ועבד הטעם דאינו יורש ואינו מוריש. והנה זה ודאי מחיים דכותי' אינו מקבל טומאה אבל במותו מטמא עיין יבמות ס"א דרק לרשב"י אינו מטמא באוהל ולרשב"ג מטמא כדאיתא באהלות ולא מימעט מקרא דאין לו נחלה רק דמחיים אין מקבל טומאה ולפ"ז עובר דאף חי אין לו נחלה למאן דס"ל אין זכי' לעובר ואף דכשנולד יורש מ"מ לע"ע אינו נוחל ומנחיל אין מקבל טומאה וזה נמי הטעם דב"ב כ' דבן ח' אינו מקבל טומאה משום דאין לו נחלה. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דס"ל עובר נוחל ומנחיל מקבל טומאה וצ"ע מהך דבב"ב אך לפמ"ש הרב המגיד בה' יבום דזה דוקא בגמרי שערו וצפרנו א"כ הכל נכון דבהך דב"ב לא גמרו שערו וכן בהך דפרה היו נוטלים נשים דלא גמרו ולדן בודאי שערן וצפרנן ואין מקבלין טומאה והרוקח קמ"ל דמותרת ליכנס לאוהל המת אף שיש לחוש שגמר שערו והוי בר נחלה לרמב"ם מותר מטעם ס"ס ומיושב קו' הפ"מ שם שהקשה דרוב נשים ולד מעליא ילדן ול"ה ס"ס דעדיין הוה ס"ס שמא לא גמר שערו ושמא נקבה וכ"ז דבר חדש וצ"ע עוד וכתבתי לעורר על המעיין אך בעיקר גמ' דנזיר ס"א ותוס' ד"ה א"ה דמשמע העבדים אין מקבלין טומאה מחיים כתבתי מכבר לתמוה דהרי עבדים מטמאים בנגעים ובלידה. וצ"ל דטומאת מת שיקבל טומאה שאני וזה חידוש גדול גם הקשיתי ע"ז תמוה גדולה מפסחים פ' בנטמא סכין דמטמא לגברי ואיתעביד בטומאת הגוף דבכרת שהקשו התוס' שישחט ע"י שיאחז פשוטי כלי עץ ועיי"ש מה שתירצו וקשי' לשחטו עבדים דכתבו תוס' קידושין דמותרין לשחוט ולא יקבלו טומאה והארכתי שם. ואמנם כבר האריך בקהלת יעקב אלגזי אות נ' ד' פ"ה ע"ב להוכיח דעבד מקבל טומאה וכן כתב המפרש בירושלמי סוף נזיר ודוק. ועיין עוד בפ"מ ה' נט"י ובפתיחה שם מה שהשיג על הב"י לענין עבד אי שרי ליטול ידים ע"י. ושוב נתעוררתי במש"ל דכמו דבן ח' חי אינו מקבל טומאה דלא איקרי אדם כן עובר אינו מקבל טומאה דלא אקרי אדם אבל אולי יש לחלק דבן ח' אינו ראוי שיחי' משא"כ עובר שראוי לחיות ומ"ה אולי מקבל טומאה ואף דההורג עובר פטור משום דכתיב בהם איש כדאמרינין בסנהדרין פ"ד. מ"מ אולי אדם מיקרי ורק איש לא מיקרי. וקצת יש ראי' לזה מדדרשינין בסנהדרין נ"ז שופך דם האדם באדם זה עובר וילפינין מזה דב"נ נהרגין על העוברין משמע דעובר מיקרי אדם דאל"כ אמאי נהרג ב"נ. וע"כ יש חילוק בין איש לאדם דאיש לא מיקרי ואדם מיקרי אף עובר. ולפ"ז נ"ל דבן נח אינו נהרג על בן ח'. כיון שכתבו התוס' ב"ב דלא מתקרי אדם ומ"ש הרמב"ם בה' מלכים דב"נ נהרג על טריפה וכתבתי בתשו' אחת דיליף מדנהרג על העוברין להנ"ל יהי' דוקא על טריפה נהרג דמקרי ג"כ אדם אבל על בן ח' לא יהרג אמנם י"ל דעובר לא מיקרי אדם והא דחייב ב"נ הוא מדכתיב שופך דם האדם באדם גילתה תורה דאיזה אדם באדם הוי זה עובר וגילתה תורה דלענין ב"נ מתקרי אדם אבל בישראל דמיעטה מאיש עובר ה"ה דל"ה אדם והראשון מחוור יותר ובכ"ז עדיין צ"ע

ודע דדעת רש"י ותוס' פסחים ט' דכהן אין מטמא לנפלים כמבואר בת"כ ולפי זה צ"ע בנדה ד' מ"ד דאמרינין שם בן יום א' הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם למאי נ"מ לענין אבילות ולא קאמר לענין טומאת קרובים. דכהן מטמא לו וצ"ע

סימן יז

ב"ה פרעמישלא כ"ב תמוז ישוב ירחמנו לפ"ק

לנ"ד ש"ב ויד"נ הרב החריף המופלג בתורה וביראה החסיד מ' סענדר אמקרויט נ"י מפה"ק

ע"ד שאלתו במה שנוהגים חסידים ואנשי מעשה לקרות ק"ש ג' פרשיות תיכף כשיעמדו ממטתם מיראתם פן יעברו זמן ק"ש ולדעתו החיוב על כל אדם לעשות כן כאשר כבר נדפס על זה עלים. גלוים שנתקבלו מגדולי הדור ואולם לאשר יקראו ק"ש בלא תפילין ובברכות דף י"ד מבואר דתפילין קודם לק"ש ואמרו שם כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר ור"י אמר כאלו הקריב עולה בלא נסכים ושאל אי יאי למיעבד הכי

(א) תשובה הנה כ"ת הביא ראיות שאין שום חשש בזה וכל ראיותיו יש לדחות מה שהביא מרב דקרי ק"ש ומנח תפילין ומצלי ומשני בגמ' שליחא היא דעוית וזה ודאי דרב הי' מוותיקין וקרא קודם הנץ ומשום דעוית שליח קרא ק"ש בלא תפילין הגם שהי' עדיין שהות ג' שעות הרי משום שהי' ירא לעבור זמן ותיקון קרא ק"ש בלא תפילין כ"ש היכא שירא לעבור לגמרי זמן ק"ש. אין ראי' למ"ש הר"י דותיקון ס"ל דוקא בדיעבד עד ג' שעות אבל לכתחלה בעי קודם הנץ א"כ כיון שלא הי' לו תפילין דשליח עוית קרא ק"ש שלא יעבור זמן ותיקון ואין ראי' מזה למי שיש לו תפילין שרשאי לקרות ק"ש בלא תפילין והרי מגמ' זו מוכח בהיפך דדוקא בשביל שעות השליח קרא ק"ש אבל לולא זאת הי' מניח תפילין וקרי ק"ש. ועוד מאן יימר דמיירי שקרא קודם הנץ דילמא הי' קודם ג"ש והמתין באמת וקרא קודם ג"ש שלא יעבור זק"ש כיון דבגמ' אין הכרע לזה (עוד העירני חכם אחד דאם רב הי' קורא כותיקין הי' חשש נדר בדבר כדין מנהג של מצוה ולכן הי' החיוב עליו לקרות אף בלא תפילין כותיקון ושלא יעבור על נדרו ואני אומר דכיון דותיקון הי' סוברין דוקא לכתחלה יש להתפלל עם הנץ החמה אין להנוהג כמנהגן יותר חומרא ממה שנוהגים הם כמבואר מדברי המג"א סי' תקפ"א ואלו ה' הדין דבשביל שלא יעבור אזריזות אין רשאי לקרות ק"ש בלא תפילין גם רב לא הי' עובר אנדר אם לא הי' קורא) ומה שהביא מירושלמי דרב קרא תמיד ק"ש קודם תפילין דקבלת עמ"ש קודם עשי' ואין לעשות פלוגתא רחוקה דש"ס דידן יסבור דאסור ולירושלמי לכתחלה יעשה כן הנה לפנינו דירושלמי ובבלי פליגי בזה והלכה כש"ס דידן. ומה שהביא ראי' משבת ולילה דאינו מניח וקורא ק"ש ובלילה מדרבנן אין מניח ואיך עקרו חכמים ועובר איסור דקורא וקשרתם ואין מניח דמה"ט היא עדות שקר זה ליתא דדוקא בזמן חיובא אם אינו מניח הוי עדות שקר. דקורא ואינו מקיים משא"כ בזמן שאינו מחויב בדבר וגם בלילה כיון שפטרו חכמים מחשש שמא יישן ל"ה עדות שקר מה שאינו מניח דהרי אינו יכול להניח עיין תוס' שבת ד' ועיין