בית יצחק אורח חיים עא

מדרבנן ואס"ד דילפינן בגז"ש מת מע"ז אין ג"ש למחצה ושוב הי' לע"ז לטמא מדאורייתא ומ"ה ע"כ הגז"ש לא נאמר' רק לעגלה ערופה ולא לע"ז. ולפ"ז ריב"ב דס"ל ע"ז מטמא באוהל מדאורייתא לדידי' הגז"ש נתקבלה מת מע"ז ולפ"ז אף מת נכרי אסור. והא דאיצטריך לדידי' הילפותא דויאכלו מזבחי מתים ותיפוק לי' מג"ש דמת היינו דג"ש לא נתקבל' מסיני רק התיבות ולא הענין כדמוכח מכמה דוכתי ולולא קרא דויאכלו ל"ה ילפינין ע"ז ממת רק הג"ש אתי למת מעגלה ערופה ולבתר דכתיב ויאכלו מזבחי מתים ידעינין דג"ש ילפינין מת לע"ז ובזה מיושב מה שמקשים לריב"ב מנ"ל דע"ז מטמא באוהל מדקרי' זבחי מתים דילמא למת נכרי דאינו מטמא באוהל להנ"ל נכון דלריב"ב עיקר הלימוד מג"ש דמת לע"ז כקו' התוס' וזה במת ישראל דכתיב ותקבר שם מרים והרבה יש לפלפל בזה ותבנא לדינא הנה עבד שמל וטבל ודאי אסור בהנאה אך בנכרי הרבה פוסקים ס"ל דמותר בהנאה וכיון דהרבה פוסקים ס"ל דשער אדם מותר בהנאה א"כ בשער נכרי יש ס"ס שמא מת נכרי מותר בהנאה ואת"ל אסור שמא שער אדם מותר בהנאה וע"כ אין לאסור מספק פיאה נכרית שמא הם משער נכרי מת דיש כאן כמה ספיקות הנה הארכתי הרבה לעיקר הדין והיוצא מזה דלדינא אין להוכיח לאסור פיאה נכרית מדינא דגמ' וקצת ראי' יש להוכיח להיתר אך אמנם יש לחוש לדברי האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים. וגם לפי שע"י כן רבים יבואו לידי מכשול וחילול שבת גדול שסורקין הפיאה נכרית בשבת. גם הורה הנסיון שאחרי שהולכין בפיאה נכרית הולכין בשערות של עצמן דלא מנכר ובאין לידי איסור דאורייתא ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ומהראוי לכל ירא ד' להזהיר לב"ב שלא ילכו בדרך הנשים הפרוצות אך בדרך הצניעות ולא ילכו בפיאה נכרית ויזכו לבנים כשרים כהני משרתי עליון כמאמר חז"ל

סימן טז בענין הנ:

(א) ועתה אעבור בין בתרי אמרותיו בקצרה מ"ש לאסור פיאה נכרית לפמ"ש רש"י בלימוד פרוע ראש מדחזינין שהתורה ענשה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור א"כ כיון שהתורה אסרה קישוט בשער ה"ה קישוט בפיאה נכרית הסברא נכונה אי דרשינין להחמיר טעמא דקראי. אך לפ"ז נאסור נמי בחצר ומדחזינין לשיטת התוס' והפוסקים דבחצר מותר דלא ילפינן לאסור רק כמו שנאסר בתורה ה"ה בפיאה נכרית לא נאסור אך יש לחלק דבחצר דלא שכיח רבים ל"ח שתתנאה בפני אחרים ול"ה פריצות משא"כ פיאה נכרית מיהו מדמתירין בשבת פיאה נכרית מטעם שלא תתגנה על בעלה מוכרח דשרי להתקשט בפיאה נכרית והתורה ענש' הסוטה שהלכה בשערות שלה. משא"כ פיאה נכרית. ועוד הסוטה הלכה לגמרי בגילוי ראש משא"כ אם הולכת מקצת מכוסה פיאה נכרית ויוצאה לחוץ אין לאסור מזה ומ"ש להוכיח מלשון רש"י נדרים ל' דנשים לא מיקרי שחורי ראש משום שמכוסים תמיד בלבנים ומוכח דפיאה נכרית אסור וכבר נזכר ראי' זו בב"ש ועיין תשובה מאהבה א"כ יאסור שתכסה הראש במלבוש שחור. אך מזה אין ראי' שדרכן הי' לצאת מעוטף בלבנים ולכן יקראו נשים בלשון פלניא לבני ראש ואין ראי' דהוא מצד איסור ולהר"ן ודאי אין ראי' כיון דהנשים הולכין במכוסה ראש אינו נקראין שחורי הראש אבל מה שיהיה מכוסה אין ראי' אם בפיאה ואם מלבוש ואמאי לא אייתי ראי' מהתורה דכתיב ותתכס בצעיף ע"כ המנהג מהצניעות לצאת מכוסה הראש ומ"מ אם הולכת מכוסה ראש בצעיף ומקצת פיאה נכרית יוצאת לחוץ אין מכל זה ראי' לאסור ומה שהאריך בכלל ד' אי במבוי שרבים בוקעין הוי דבר תורה כבר כתבתי לעיל באריכות ומ"ש לדחות הראי' מהך דשבת כמ"ש התוס' שבת ד"ג דלא מיירי רק מאיסור שבת יש מקום לדבריו וכן כתב הח"מ בא"ה סי' קכ"ד ובמשנה דשבת ודאי י"ל הכי דהגאון מוהר"ע אייגר ז"ל העיר בצדק בתוס' שבת ד"ג שכתבו בתוס' ד"ה בבא דמ"מ משום איסור שבת פטור ומותר דמאי נ"מ אי מותר מצד איסור שבת וכתב דנ"מ דבאיסור שבת הוי מומר לכל התורה אף באיסורי דרבנן לשיטת התוס' עירובין ס"ט משא"כ מצד איסור לפני עור ואני כתבתי שם דנ"מ לענין שביתת עבדו. לפוסקים דאף באיסור דרבנן מוזהר עלי' האדון בעבד א"כ מצד לפני עור אינו מוזהר עלי' רק מצד איסור שבת א"כ במשנה דשבת יש נ"מ לענין שפחה שלו ולכן מייתי הרמב"ם הך דפיאה נכרית שלא תצא לר"ה אף דבלא"ה אסור למאן דאוסר פיאה נכרית דנ"מ לשפחה דאין הישראל מוזהר עלי' רק באיסור שבת ועיין בתוס' ד' נ"ז לענין כבול מיהו לתוספת שבת סי' ש"ד שחולק על המ"א וס"ל דאין מוזהר על שביתת עבדו באיסור דרבנן ל"ש לתרץ כן ובגליון המ"א כתבתי להוכיח משבת ד' כדברי התוס' שבת מדהקשה בדף ד' וכי אמרינין לאדם חטא כדי שיזכה חברך ולא מוקי בעבד שהדביק פת והתירו לרבו לרדות כדי שיזכה בעצמו מיהו גם לשיטת התוספת שבת קשה כנ"ל דהרי העבד יעבור באיסור דאורייתא והאדון יעבור על שביתת עבדו ומ"ה איבעי אי הותר לאדון קודם שיבא עבדו שמל וטבל לידי חיוב חטאת ואכמ"ל בזה ושם כתבתי דהוה מצי לאוקמי דהאדון הדביק והתירו לעבד שלא מל וטבל דהוא לא יעבור דאינו מוזהר רק האדון והוה כדי שיזכה האדון ומזה מוכח כדברי התוס' שבת ודו"ק

(ב) מ"ש כת"ה באות ה' להסתפח לאוסרין פיאה נכרי אי אתי איסור זה ועשוי עלי' כמשא לשיטת רש"י עירובין צ"ו דאיסור ב"ת משוי כמשא עיין בר"ן ריש פ' במה אשה שכתב אהא דחלופיהן באיש דמ"ה חייב חטאת באיש שיצא בטבעת שאין עלי' חותם כיון שאין דרך שיצא בו אף בחול ואם יצא בחול חייב משום לא ילבש גבר מ"ה הוה משא והיא קצת כמו דברי רש"י ומ"ש כ"ת בהך דשבת קל"ט דוקא בטלית שאין מצויץ כהלכתה אבל בטלית בלי ציצית ל"ה כמשא משום דבשבת ל"ה חיוב שבת רק מדרבנן כמ"ש במ"א סי' י"ד בשם המרדכי וכבר הרגיש בזה הפ"מ סי' י"ג ועיין שם שנסתפק בלבוש כלאים יחייב משום שבת לשיטת רש"י. ולפמ"ש הטו"ז בסי' ל"ד דין ב' זוג תפילין ל"ה בל תוסיף רק מדרבנן ומוכח מרש"י דאף איסור דרבנן משוי כמשא ולפי זה אף איסור כלאים דרבנן משוי כמשא ואין משמע כן בהוריות י"א דפליגי בכלאים דרבנן אי הוה מומר ולהנ"ל הוי אפילו מומר לחלל שבת ולכ"ע הוי מומר מיהו יש לחלק דלענין שבת הוי שוגג ובלא"ה דברי הפ"מ אין ברורים דדוקא תפילין דל"ה בגד רק משום מצוה היכא דליכא מצוה הוי משא משא"כ בגד כלאים אף דאסור מ"מ בגד הוא ולפ"ז ה"ה פיאה נכרית דהוה לבוש כמ"ש רש"י בסנהדרין קי"ב וביחוד אם דרכו ללבוש כלאים לגבי' הוי מלבוש כמ"ש הר"ן בטבעת שאין עלי' חותם דהוי משא דאין דרכו לצאת משום לאו משא"כ בדרכו בכך והרבה האריכו בזה האחרונים ועיין מ"ש לכ"ת בתשו' לה' תפילין בישוב קו' הטו"ז ואין להאריך כאן יותר ובלא"ה כתבתי בתשו' דיש חילוק בין איסור חפצא לאיסור גברא וביוצא בטלית שאינו מצויץ כלל כי הך דשבת קל"ט שהקשה כ"ת והפ"מ ל"ה רק חיוב עשה ועשה ל"ה רק אגברא כדמשמע מדברי הר"ן נדרים ואיסור גברא לא משוי החפץ כמשא ולפ"ז איסור דרבנן נמי ל"ה רק איסור גברא כדמשמע בכמה דוכתי ולא משוי כמשאול להטו"ז דס"ל באו"ח סי' נ"ד דל"ה בל תוסיף רק איסור דרבנן ומ"מ משוי כמשא להנ"ל י"ל דנהי דאיסור דרבנן ס"ל דהוי איסור חפצא מ"מ מה שאינו אסור רק בשבת ודאי ל"ה רק איסור גברא כדמוכח מדברי הר"ן ריש ביצה וזה ודאי ל"מ כמשא ודו"ק

ומ"ש כבודו אהא דקי"ל בפיאה נכרית דיוצאת בחצר ולא גזרינין אטו ברה"ר והרי בלא"ה לא תצא בר"ה אף בחול משום איסור פיאה נכרית כבר הארכתי לעיל ומ"ש כ"ת הואיל דבבתולת יש לגזור אף נשואת יש לאסור דאין לחלק בין האנשים לשיטת הטו"ז בסי' ש"ג ס"ק ב' הטו"ז לא כתב רק לישב דברי הטור אבל הרמ"א סעיף ב' חולק ע"ז. אמנם בזה אף הטו"ז מודה דכמ"ש התוס' ד' נ"ט בכלילא הואיל ואין דרך לצאת רק אשה חשובה אין לגזור כן י"ל דוקא ברצועו' דכל הנשים יוצא' רק באיז' מקפד' ל"ש חציצ' אין לחלק כמ"ש התוס' בכל תכשיט אף אשה חשובה אסור משא"כ פיאה נכרית דנשואה אינה יוצאת כלל לרה"ר ודאי בחצר מותרת דאין דרכה לצאת לר"ה ואף הטו"ז מודה כמו כלילא באשה חשובה מיהו יש לחלק קצת ודו"ק

(ג) ויתר פלפולו בסוגיא דשבת אין להאריך כי כבר הארכתי לעיל בענינים אלו. ומ"ש כת"ה בישוב דברי הרוקח דס"ל אשה חשובה מותרת בכל תכשיטין דלא שלפה ומחוה. וקשי' לדידי' קו' התוס' ד' נ"ט ע"ב דא"כ ל"ל לעולא לומר הרי הן ככל הכלים הנטלים ות"ל דמותר לטלטל הואיל וחזי לאשה חשובה וכתב דרוקח כשיטתי' הובא בב"י סי' תקפ"ו דס"ל בשופר שנעשה ביו"ט דאסור לצאת וכתב בסברתו מטעם דאסור לטלטל ולא ס"ל כהג"א דהואיל דהבא לישראל זה מותר לאחר אף הראשון מותר בטלטול וס"ל כשיטת הר"ן הובא בש"ג דל"מ לענין טילטול מה דחזי לאחרינא פלפולו יפה ואמנם בדעת הר"ן דס"ל במוקצה מחמת איסור לבעלים אף דחזי לאחרינא נמי אסור בטלטול כמ"ש הש"ג והמ"א סוף סי' ש"ח והקשה על הר"ן מהך דפ' מפנין דמטלטלין תרומה הואיל וחזי לכהן וע"כ כמ"ש התוס' שם לחלק בין ל"ח מחמת גריעותא ולהר"ן יקשה מזה כבר העירותי דהר"ן יסבור דמיירי בפ' מפנין שהתרומה כבר זכה בה הכהן והוא בעלים וכיון דלא הוקצה לבעלים מותר לכל ישראל לטלטל משא"כ בשל ישראל אף בטלטול אסור ויש להר"ן ראי' מדאמרינין בגמ' ד' קכ"ז ל"צ דמנחה ביד ישראל והכונה שכבר הוא של כהן אך דמנחה ברשות ישראל אבל אם הוא של ישראל מוקצה לבעלים אסור לכל ישראל. ולהר"ן מיושב קו' התוס' שם בדמאי דלמ"ל לומר הוי עני וחזי לי' ת"ל דחזי לעניים להר"ן מיושב דדמאי הוי שלו ומוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל אדם ומ"ה צ"ל הוה עני וחזי לי' משא"כ בתרומה מיירי שהוא של כהן ומצאתי שפ"מ או"ח סי' ש"ט ס"ק ע"ח הרגיש ג"כ בזה. ואמנם בהבנת דברי הר"ן ז"ל שהביא דמוקצה לבעלים עשירי' אפי' עניים אין מטלטלין. ומייתי ראיה מהך דמפירין נדרים ומקשה מי יימר דמזדקק לה בעל אלמא מפני שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה מאוד תמוה ראייתו דילמא מקשה שם דהוה מוקצה לה לאכילה וכמ"ש התוס' שם במקומן בתי' הראשון ואיך מייתי ראי' דאסור לכל אדם והנ"ל פי' דבריו דקשי' בגמ' שם דמקשה והרי הוי מוקצה ומאי קשי' ודילמא באמת אסור באכילה משום מוקצה