בית יצחק אורח חיים ע

דכיון דאף אם אין העבד שוה כלום נותן ל' גם לאחר מיתה אף אם הוא שוה נותן ל' והעבד שלו דכל כה"ג הו"ל לאשמעונין במשנה. ועוד אדחשיב בב"ק מ"ב ע"ב חומרא שיש בעבד לבן חורין דעבד אף אם אינו שוה רק סלע נותן למד אמאי ל"ח נמי חומרא זו דבבן חורין עתה אינו שוה כלום. ובעבד אף אם עתה שוה נותן למד. וע"כ משמע דאם נותן ל' שייך העבד להמזיק. ואמאי לא אשמעונין זאת דבעלים מטפלין בנבילה. ולכאורה גם מסוגיא דכתובות ע"ט ע"ב קשי' לשיטת התוס' דמשני בבהמה ל"ח למיתה. דאיכא עורה וקשיא בשפחה איכא ג"כ שיור שיכול ליהנות לאחר מיתה. מיהו לזה י"ל דכיון דאינו שוה רק מקצת דמים ל"ח לה שיור ודוקא עור הבהמה הוה שיור. וע"כ צ"ל לתוס' דס"ל עור האדם מותר בהנאה. וע"כ עור האדם ל"ח שיור רק עור דבהמה דחשיב. מיהו מגיטין ומב"ק שהקשיתי לעיל ודאי קשיא

(ט) ולכן הנ"ל לישב דהרשב"א כתב להדיא בב"ק שם תירוץ קו' התוס' דמיירי בעבד ערל של ישראל. הרי דס"ל לרשב"א דדוקא עבד שלא מל וטבל דהו"ל נכרי גמור מותר בהנאה לאחר מיתה דל"ה בר מצות אבל עבד שמל וטבל ודאי אסור בהנאה ונ"ל דאף שהתוס' סתמו דבריהם מ"מ ס"ל ג"כ דוקא שלא מל וטבל דלכאורה יש לדקדק בדבריהם דלמה נקטו עבד או נכרי הקנוי לישראל ומשמע דהתוס' כתבו שם ב' דרכים או דמיירי בעבד שמל וטבל. או נכרי הקנוי לישראל והיינו שלא מל וטבל. וקשי' כנ"ל. אבל י"ל דמיירי בלא מל וטבל. והא דחילקו התוס' בתרי היינו דע"כ צ"ל דמיירי בנכרי הקנוי לישראל קנין הגוף דאי לא קניא רק למעשה ידיו ל"ה רק שיעבוד. ואם נפל לבור ל"ה רק מזיק שיעבודו של חבירו. ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי דוקא בנזקי עצמו אבל לא בנזקי ממונו כמבואר סי' שפ"ו. ואפי' הכהו בעצמו פטור כמ"ש הנ"י ביבמות דבקדם וטבל לשם ב"ח פטור משום דל"ה רק מזיק שיעבודו. ורק משום דמשתרשי לי' חייב העבד לשלם דמיו עיי"ש וברמ"א סי' רס"ז. וע"כ צ"ל דמיירי דישראל קנאו קנין הגוף ובישראל שקנה עבד מן הנכרי ל"ק רק למעשה ידיו ורק בטבילה קנה. משא"כ ישראל שקנה נכרי בעצמו. ולא קנאו אצל נכרי אחר קנאו לגופי' כדאיתא ביבמות מ"ו ולכן כתבו התוס' דמיירי בעבד היינו בטבל לשם עבדות אבל לא מל. דל"ה בר מצות עד שימול ויטבול. ומ"מ קנאו לגופו בטבילה. או בנכרי הקנוי לישראל היינו שלא טבל ג"כ רק דקנאו בעצמו ולא לקחו אצל נכרי אחר דגם זה קונה לגופו. ולכן חילקו התוס' בתרתי. ואף דאסור להחזיק עבד כזה מ"מ מיירי קודם יב"ח או בהתנה עמו מעיקרא כדאיתא ביבמות מ"ח. וברמב"ם ה' מילה. אבל היכא שמל וטבל גם תוס' ס"ל דאסור בהנאה. ולפ"ז מיושב מהך דגיטין דמה שמשלם ל' סלעים ודאי מיירי בעבד שמל וטבל. דבגמ' ב"ק ד' מ"ג אמרינין כל היכא שהשור בסקילה בעלים משלמים ל' סלעים והשור אינו בסקילה רק בעבד שמל וטבל. דבלא מל וטבל הו"ל נכרי ושור שהרג נכרי אינו בסקילה כדאיתא בב"ק מ"א וה"ה בל' סלעים רק במל וטבל. ולע"ע לא מצאתי מבואר אבל ראי' הנ"ל חזקה. ועיין ברמב"ם ה' עבדים פ"ה הלכה ה' דאינו יוצא בראשי אברים רק עבד שמל וטבל. והכ"מ לא הראה את המקור לדברי הרמב"ם. ועד עתה לא נודע מקורו ולדברי הרמב"ם מיושב מה שמקשה בירושלמי וגם בתוס' קידושין כ"ד דלא תני במשנה דקונה עצמו בראשי אברים להנ"ל יתכן דמשנה מיירי אף בעבד שלא מל וטבל רק שיקנה קנין הגוף מדינא דמלכותא או שקנה העבד בעצמו. וזה קונה עצמו בשטר וכסף ולא בראשי איברים. ויש ראי' לרמב"ם מיהו הדבר ברור דשטר שזה העבד קונה עצמו א"צ לשמה ונכתב במחובר דלא איתקש לאשה מג' דלה לה רק עבד שמל וטבל. ואולי לא נאמר בזה גיטו וידו באין כאחד ונקנה בשטר רק ע"י אחרים. והפוסקים קיצרו בדין זה. ועכ"פ לענין קנס לדעתי ברור דאין משלם קנס רק דמים כמו ששוה העבד כדאמרינין בב"ק מ"ג דכל היכא דאין השור בסקילה משלם דמים וה"ה בעבד שלא מל וטבל. ולפ"ז כל היכא דמשלם ל' סלעים מיירי במל וטבל וזה לכ"ע אסור בהנאה ומ"ה לא כתבי התורה כסף ל' יתן לאדוניו והמת יהי' לו וקצת צ"ע בתוס' ב"ק ט' ע"ב ד"ה משא"כ שכתבו דאיצטרך שור ולא אדם לעבד או נכרי הקנוי. ומשמע דשור משלם ל' סלעים בנכרי הקנוי לישראל ודוקא בור פטור ובאמת כבר כתבתי דנכרי הקנוי לישראל שלא מל וטבל ודאי פטור מל' סלעים וצ"ל כוונתם דבשור משלם דמים עכ"פ משא"כ בבור ודו"ק. ועכ"פ בדברי התוס' יש מקום לומר דס"ל ג"כ בעבד אסור בהנאה במל וטבל. וגם דברי הרמב"ם פ"ה מעירוכין בראש עבד שכתב הכ"מ דס"ל מותר בהנאה י"ל דמיירי בעבד שלא מל וטבל. כמ"ש הכ"מ להדי'. ועיין מ"ש השבות יעקב סי' כ"ט אדברי התוס' ומ"ש המקנה קדושין נ"ו אדברי תוס' באריכות נמרץ והנלע"ד כתבתי

וזה לי מכבר העירותי על הר"ן נדרים ל"ט ע"ב שכ' אהא דאמרי' בגמ' עבדים ושפחות הכנענים לעבידתא עבידא בהמה לפטימא עבידא וכתב הר"ן כשהם מתים מניחין אותם ואין אדם אוכלין. ומשמע דאדם אין אוכלין. ותיפוק לי' דאף שיאכלן אדם הרי הוא אסור בהנאה ואין לו הנאה מפטימא, ומזה מוכח קצת דהר"ן ג"כ סובר דעבד מותר בהנאה ורק דאין עומד לאכילה ואמנם לפמ"ש לעיל י"ל ג"כ דהר"ן רוצה לומר טעם אעבדים ושפחות שלא קיבלו מצות עליהן דמותר בהנאה. ולפמ"ש הר"ן דכשמת מניחין אותן. י"ל בישוב הקושיא שהקשיתי לעיל אגמ' ב"ק וגיטין די"ל דאינו שוה כלום. מיהו זה דוחק גדול. והרי דוד קידש בערלת פלשתים דס"ל חזי לשינרא

(יוד) והנה במקנה קידושין נ"ו רוצה לומר בסברת התוס' דעבד הואיל ואין לו נחלה אין לו גבול כדאמרינין בנדה נ"ז ומ"ה מותר בהנאה ולדבריו מיושב דברי הכ"מ בה' עירוכין פ"ה שכתב בדעת הרמב"ם דעבד מותר בהנאה והמ"ל בה' אבל תמה על מרן ז"ל דהרי פסק בשלחנו דמת נכרי אסור בהנאה וכ"ש עבד אף שלא קיבל עליו מצות. ולדברי הפלאה ל"ק מידי דעבד אין לו נחלה דאינו יורש אביו וגרע מנכרי דיש לו נחלה. ויש לו יחס להוריש לבנו. אבל דברי הפלאה תמוהין דאין הלכה ככותאי כמ"ש המ"א סי' תקכ"ו. הובא לעיל. והא דאמרינין בנזיר ס"א דנכרי אין לו נחלה. היינו דל"ש לגבי' והתנחלתם להוריש עבד לבנו דל"ק עבד לגופי'. אבל ברור דנכרי יש לו נחלה משא"כ עבד אין יורש ומוריש כמ"ש השטה מקובצת בנזיר ס"א (ועיין כתובות קי"ב דאפי' שפחה שבא"י יש לה חלק לעוה"ב ולפ"ז ודאי חייב בקבורה ואסור בהנאה. והא דאמרינין בברכות י"ז דאין אומרין עליו ברכת אבילות לענין עומד בשורה שאני. אבל בהנאה ודאי אסור) ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' תקמ"ט כתב דמת נכרי מותר משום דבשרו כבשר חמור דכתיב אשר בשר חמורים בשרם ומזה משמע דגם עבד מותר אף בטבל ולפמ"ש זה ליתא. כמו שהוכחתי מכמה ראיות ודו"ק. שוב ראיתי בתשו' חסד לאברהם חלק יו"ד סי' ק"ט שכתב שם דמת עכו"ם ועבד אין לו מצות קבורה כמו נפל משום שאין לו נחלה. וליתא דאף לדברי המקנה זה שייך בעבד אבל נכרי יש לו נחלה וכדברינו לעיל ודו"ק

ושוב אנהירנא לעיינין בדברי הפלאה הנ"ל במ"ש דמ"ה עבד מותר בהנאה לאחר מיתה דאין לו קבורה משום דאין לו נחלה. הנה כבר קדמו הר"ש פ' ט"ז מאהלות שמביא שם דרשב"ג ס"ל נפל אין לו גבול משום דאין לו נחלה והקשה הר"ש דא"כ עבדים נמי. הרי דהר"ש חשיב זאת למילתא דתמוה לומר בעבדים דאין להם קבורה ובכ"ז אין זה תימא דהר"ש יסבור דעבד מת אסור בהנאה ולכן התפלא ע"ז וההפלאה כתב זאת בשיטת התו' דעבד מותר בהנאה. ולפ"ז אין לתמוה על ההפלאה שכתב ככותאי דגם רשב"ג סבר כותי' וכבר התעורר על דברי הר"ש בתפארת צבי הובא לעיל. והנה נ"ל בזה לישב מה שסותר סוגיות הש"ס עם הת"כ. דבש"ס דכתובות ס' ממעטינן חלב ודם ממהלכי שתים מדכתיב היא וכתבו התוס' דבת"כ ממעטינין בשר מהלכי שתים. עיי"ש וצריך להבין במה פליג הת"כ והש"ס דידן. ונ"ל הנה הר"ן ז"ל האריך בזה להסוברים דבשר אדם אסור מהתורה מ"מ ממעטינין לי' בת"כ מלאו ול"ה רק בעשה. והריטב"א דחה גי' הת"כ וכתב דלא אשכחן בשר מהלכי שתים להתירו דאי בעודו חי הא איכא משום בשר מן החי ולא אשכחן להתיר בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים (דס"ל באדם יש לאו דלי דאמ"ה) ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר מעגלה ערופה ע"כ ולכאורה י"ל דממעטינין בשר אדם לאחר מיתה במת נכרי דמותר בהנאה לדעת התוס' ופוסקים. אך זה אינו דבת"כ מייתינין איסור בשר אדם מק"ו ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו א"ד שתחמיר בחלבה ת"ל זה אוציא את דמו ולא אוציא את בשרו ת"ל זה והנה זה שבאדם החמרת במגעו הוא בטומאת נדה כפירש"י או מה שמקבל טומאה מחיים. וכיון דנכרי אינו מקבל טומאה מחיים ולא בנדה על כן הת"כ לא מיירי בבשר מת נכרי דבנכרי ל"ה ק"ו וא"צ זה למעוטי ומ"ה דחה הריטב"א גי' הת"כ. ואמנם לסוברים דמת עבד מותר בהנאה י"ל הת"כ קאי בעבד דמקבל טומאה מחיים ומטמא בנדה כדמוכח מנדה ז' בשפחתו של ר"ג ומיבמות ע"ד דשפחה מטמא בלידה וממשנה דמטמא בנגעים. ויבואר בסוף התשובה דעבד מקבל טומאה. דלא כדמשמע לכאורה בנזיר ס"א דלא קאי מסקנא הכי. וכיון דהחמרת במגעו איכא ק"ו וממעט הת"כ בשר המת שלו. אמנם כבר כתבתי להוכיח דעבד יש לו קבורה ואסור בהנאה דאין הלכה ככותאי. אולם לרשב"ג דס"ל בתוספתא הובא בר"ש באהלות דנפל אין לו גבול מטעם שאין לו נחלה ה"ה בעבד ולדידי' מותר בהנאה. ושפיר אתיא הת"כ בשיטת רשב"ג ומ"ה גרסינין בשר מהלכי שתים ומיירי בבשר המת מעבד וש"ס דידן לא ס"ל ככותאי ונפל יש לו גבול וה"ה עבד ומ"ה לא ממעטינין רק חלב ודם דבנכרי אין לנו ק"ו ובלאו קרא מותר ובעבד יש ק"ו אבל באמת אסור בהנאה והוא דרך נכון מאוד. ועיין בתשובה מאהבה מ"ש בזה הגאון בעל טעם המלך

(יא) ובגוף הדבר דמת נכרי מותר בהנאה נראה לפע"ד דבאמת דמה דילפינין מת אסור בהנאה מעגלה ערופה ועגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים שפיר י"ל דוקא מת ישראל דומה לקדשים וכן כתב בצ"ץ אך התוס' בע"ז כ"ט הקשו למ"ל למילף מת מעגלה ערופה אמאי לא ילפינין מת גופי' מע"ז בג"ש. ונלפע"ד בישוב קו' זו בפשיטות דבאמת ע"ז אינו מטמא רק