בית יצחק אורח חיים סט

בה' תרומת דעובר חלל אין פוסל בעבדים ואוכלין בשביל אחיו הכשרים דבזה לא פסק כר"י אך סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות כמ"ש הכ"מ ושמא כבר מת הילד כמ"ש תוס' ודו"ק. והקצה"ח קיצר מאוד שם ולא ביאר הענין ע"כ הוצרכתי לבאר כללו של דבר לפי' הראשון שכתבתי בר"מ. סוגיא דכתובת ל"ט קשי' ולפי' השני סוגיא דנדה קשי'. ובנתיבות סי' רע"ו דחה דברי הקצה"ח וכתב ועוד דכיון דהאב היא הבועל והוא לעצמו פקע אב והיא בכלל מה דמסיק הש"ס וכתב וא"ל דמשכחת שאחר ג"ח לבועל הראשון נבעלה לבועל שני דבג"ח ודאי לא חי ובמח"כ נעלם ממנו דסוגיא אזלא למ"ד קטנה יש לה קנס מדמקשה וקטנה מי מעברא וע"כ דס"ל יש קנס לקטנה ולפ"ז משכחת שזינתה בקטנות והמתינה הרבה וזינתה בנערות וילדה בן ו' חדשים פחות יום אחד גם מ"ש דאפי' איכא עדים שנבעלה לזה בזנות אמרינין מדאפקרה לגבי האי אפקרה לגבי אחרינא והוי הולד שתוקי. לא קיי"ל הכי היכא שהוא מודה שהוא בנו. כמבואר בסי' ד'. ובפרט דבכתובות מקשה לרבא ורבא ל"ל מדאפקרה וכו' כמבואר ביבמות ס"ט. ודוק היטב בכ"ז)

(ד) והנה ראיתי דברים תמוהים בזה לזקני הגאון הק' מ' אלעזר ז"ל האבד"ק אמשטרדם שכתב בשם זקני הגאון ר' משה ז"ל בספרו שו"ת ארבעה טורי אבן סי' כ"ג דמת פחות מבן שנה מותר בהנאה דילפינין מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה צ"ל בת שנתה. הנה לר"א דס"ל בפ"ק דפרה עגלה בת שנתה הכונה פחות מבן שנה כמו כ"מ דכתיב בן שנה ואף בן יום אחד חשוב שנה כדאיתא בר"ה דף י'. וע"כ כונתו דפסקינין כחכמים דס"ל עגלה בת שתים. והיינו יותר משנה אבל ג"ז אינו דרבנן ס"ל דכשר אף יותר משנה עד שתים אבל כ"ש דעגלה כשר בפחות משנה כמ"ש הרא"ש פ"ק דפרה והברטנורא והרמב"ם בה' רוצח. וא"כ דעגלה כשר בפחות משנה גם מת בפחות משנה אסור גם מ"ש זקני להוכיח מדנקט במשנה דשבת את המת במטה וע"כ מיירי דוקא בבן שנה שיוצאין במטה. הדבר פשוט הואיל ונקט ברישא את החי במטה פטור אף על המטה נקט בסופה דבמת חייב אף על המטה. ואולי מה"ט מודה ר"ש ולא פליג רק אכזית מן המת דבמת במטה עכ"פ חייב על המטה דל"ה טפילה לגבי מת ובזה צ"ע. ועכ"פ הדין שהוציא בעל ארבעה ט"א לפע"ד תמוה גדולה ואקצר

(ה) ותבנא לדינא. לפמ"ש לענין מת נכרי שנחלקו גדולי הראשונים ז"ל הנראה דבא"י דחייב בקבורה כמ"ש הרמב"ן אסור מה"ת למ"ד נכרי מטמא באוהל כיון דחייבין לקוברו ל"ה הילפותא מעגלה ערופה. רק גילוי מילתא ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה הפ"ח סי' ע"ט לשיטת הרמב"ן והרשב"א דבשר אדם החי אינו אסור מן התורה. והקשה מהא דמיבעי' בנדה לר"מ ד' כ"ג אדם במעי בהמה מאי אי לאסור באכילה וכו' ואמאי יאסר באכילה כיון שאין בו משום אמ"ה ושום איסור. ותי' הפ"ח דהאיבעי' מטעם מת דאסור באדם ויקשה עליו דהכי עדיף ממת נכרי. וכבר הקשה זאת עמיתנו הגאון מהר"ץ אורנשטיין בישי"ע אבה"ע בתשובתו לענין פיאה נכרית. והפלא שלא הביא דברי הפ"ח בזה. לפמ"ש מיושב לשיטת רש"י סנהדרין נ"ט דר"מ ס"ל נכרי מטמא באוהל ודאי חייב בקבורה מלאו דלא תטמא כמ"ש להדי' הרמב"ן הנ"ל ושפיר מת נכרי מטמא בארץ ישראל. ויהי' זאת האיבעי' בארץ ישראל משא"כ בחו"ל. מיהו גוף דברי הפ"ח צ"ע דאם כן אמאי קאמר ליתסרי באכילה ולא קאמר ליתסרי בהנאה

והנה במ"ל הביא ראי' דמת נכרי מותר בהנאה מפרק דם שחיטה דממעט שם דם מהלכי שתים משום שאין לו טומאה. ושקל וטרי אמאי מת אין לו טומאת אוכלים והקשה הוא אמאי לא נוקי כר"ש דס"ל אוכל שאין יכול להאכילו אין מטמא טומאת אוכלים ומת אסור בהנאה. ומזה הוכיח שיש מת נכרי דמותר בהנאה ומ"ה לא מוקי כר"ש עיי"ש. וצ"ע על ראיתו למה דאמרינין בבכורות דאם הי' לו שעת הכושר מודה ר"ש ושור הנסקל לא הי' לו שעת הכושר דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. ולפי זה לרמב"ן ורשב"א דבחיי אדם אין בבשרו שום איסור מן התורה ומודה ר"ש ואין שום ראי' מגמ' הנ"ל. וצ"ל דהמ"ל קאי בשיטת הרמב"ם דבשר אדם אסור מן התורה או דס"ל זה לא מיקרי שעת הכושר כיון דאסור לחבול באדם בחיים. וגם לא יניח לחבול וליטול אבר ודו"ק. אמנם למ"ש לעיל בטעמא דמת נכרי אסור בהנאה כיון דטעון קבורה בא"י משום טומאה וזה דוקא למאן דס"ל נכרי מטמא באהל אבל לר"ש דס"ל נכרי אין מטמא באהל. לדידי' נכרי א"צ קבורה ומותר בהנאה ואין ראי' מכריתות דלר"ש באמת מ"נ מותר בהנאה

(ו) והנה שבתי וראיתי כי ראיות המ"ל צ"ע להמעיין במנחות ק"א ע"ב ברש"י ד"ה מה להלן שכתב בטעמא דשור הנסקל דלא מיקרי שעת הכושר דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ולטומאה נמי לא חזי מחיים. הרואה יראה דכל עיקר טעמא דר"ש דס"ל כל שלא ירדה תורת טומאה לדבר זה כגון שור הנסקל דמחיים אינו מקבל טומאה וכשנגמר דינו או כששחט אסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין. וכן פיגל במנחה ואקדיש במחובר מעולם לא הי' בזה תורת טומאה משא"כ במת דבחיים ירד עליו תורת טומאה בודאי מקבל טומאה אינו מועיל לר"ש מה שהוא כעת אסור בהנאה. ולכן צ"ל דבטלה דעתו וגם לר"ש מטמא טומאת אוכלין וצ"ע על המ"ל. ושמא יפרש המ"ל דברי רש"י דכונתו דמחיים ל"ח לטומאת אוכלין וגם אדם בחיים אינו מטמא טומאת אוכלין רק בחותך אבר ודוק

(ודרך אגב נ"ל להוכיח מסוגיא זו כשיטת הרמב"ן ורשב"א דבאדם אין איסור אמ"ה דלא כשיטת הריטב"א. דהנה בברייתא קתני מה בהמה ועוף שיש לה טומאה חמורה ויש בה טומאה קלה משא"כ באדם שאין בו טומאה קלה. והקשה בגמ' ואדם אין בו טומאה קלה והתנן החותך מן החי וכו' ומשני דלאחר מיתה אין בו ט"ק משום דבטלה דעתו. ואמאי לא מוקי ברייתא כר"ש דס"ל אמ"ה אין טמא ט"א דל"ה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כדאיתא בחולין קכ"ט ולפ"ז בבהמה יש טומאה חמורה בנתנבלה וט"ק בנשחטה או נתנבלה. משא"כ באדם אין בו ט"ק כלל לר"ש דמחיים בנחתך אבר אסור משום אמ"ה ואין טמא ט"א כדאיתא בחולין לר"ש. ולאחר מיתה בטלה דעתו. וזה עדיף יותר בלשון הברייתא מלאוקמא דוקא לאחר מיתה אבל בחיים יש בו ט"ק מה דלא משמע כן בברייתא. אלא ע"כ באדם אין בו משום אמ"ה. דאף לר"ש חותך מחיים טמא ט"א וליכא לאוקמא כר"ש דגם לדידי' באדם חותך מחיים טמא ט"א. ולפ"ז משנה דעוקצין בזה דקתני חותך מחיים מטמא ט"א אתי' ככ"ע ודוק. וזה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ן ורשב"א)

(ז) ודע דמסוגי' דמנחות ק"א מוכח דאף אוכל שאין אתה יכול להאכיל מדרבנן אין מטמא טומאת אוכלין לר"ש דמשני שם על פיגל במנחה דאקדיש במחובר ומקשה הניחא להך לישנא דטהורין אין נפדין וקשי' גם להך לישנא איך ניחא והלא זה אינו רק מדרבנן משום דלא שכיחא כדאמרינין במנחות ק"א ע"א ועיין במ"ל פ"ה מה' עירוכין ומוכח דאף אם מדרבנן אינו נפדה אינו מטמא טומאת אוכלין. ולפ"ז קשי' לשיטת הרשב"א הובא ביו"ד בש"ך סי' נ"ה ס"ק י"ג דאבר המדולדל אסור להושיט מדרבנן לב"נ ואיך אמרינין בחולין ע"ד נשחטה הבהמה הוכשרה בדמי' ר"ש אומר לא הוכשר ומשמע דמהני הכשר אחר והרי הוי אוכל שאינו יכול להאכיל לאחרים מדרבנן כמו שהקשה התוס' שם ד"ה אי מההיא למ"ד עושה נפל ויותר יש להקשות גם למסקנא דמדרבנן הוי אוכל שאין אתה יכול להאכיל. מיהו יש לחלק בין הך דמנחות דעתה הוא אוכל שאין אתה יכול מדאורייתא. ורק דהי' לו שעת הכושר ומדרבנן לא הי' לו ובין אם הוא עתה מדרבנן (ועיין פ"מ סי' ס"ב שנסתפק אם מותר להושיט לב"נ פחות מכזית. ונ"ל ראי' מדס"ל לר"ש אמ"ה אין מטמא טומאת אוכלין ע"כ אין יכול להושיט אף פחות מכזית דאל"כ ליטמא טומאת אוכלין פחות מכזית ע"י צירוף. מיהו זה אין להקשות לר"ל דח"ש מותר מן התורה אמאי לר"ש איסור הנאה אין מטמא טומאת אוכלין ואף פחות מכזית ע"י צירוף דל"ק דאמרינן בירושלמי תרומות דר"ל מודה בח"ש באיסורי הנאה. ועוד ר"ש ס"ל כ"ש למכות ואין להאריך בזה יותר)

ושוב ראיתי בתוס' ב"ק ע"ז ע"ב ד"ה אומר הי' ר"ש נסתפקו בזה, אי ר"ש ס"ל גם במה שאסור מדרבנן אינו מטמא טומאת אוכלין עיי"ש גם עיינתי במנחות ק"א וראיתי שיש לומר מאן דס"ל טהורין אין נפדין הוא מדאורייתא. וקצת משמע כן ברמב"ם. וגם בגמ' מדקאמר חוץ ממנחת חוטא דמייתי מקרא ומשמע דשאר טהורין אין נפדין מדאורייתא מיהו י"ל דה"ק חוץ ממנחת חוטא כיון שהתורה כתבה בפירוש לא רצו חכמים לאסור כמ"ש הטו"ז בכמה מקומות. ועכ"פ אין הכרע ודוק

(ח) והנה שיטת התוס' ב"ק דמת נכרי ועבד מותר בהנאה ואני תמה על שיטתם ז"ל איך אפשר לומר דעבד מותר בהנאה א"כ בגמ' דגיטין דף מ"ג שנסתפקו שם עבד שמכרו רבו לקנס מכר ומייתי מהך דיליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל ומקשה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא וקשי' דאף אם נימא מוכר עבדו לקנס אינו מכור משום מי יימר דמנגח ועוד דילמא מודה ומיפטר. אכתי יכול למכור שיאכלו כלבים לאחר מיתה ובודאי שוה פרוטה מ"ה. ועוד דבזה לא שייך תי' הגמ' בטריפה ומנול ומוכה שחין דעדיין שוה פרוטה לכלבים. ובזה לכ"ע יכול למכור ול"ש מי יימר דבודאי ימות. ועוד אף אם לא ימכור שוה לדידי' פרוטה לאחר מיתה. ובשלמא לענין קנס ל"ש לומר דשוה לדידי' דזה ל"ה רק גורם לממון ולע"ע לאו כממון דמי ורק אם יכול למכור וליקח פרוטה עבור זאת הו"ל ממון גמור וזה דוקא בקנס דהוה ספק משא"כ אם לאחר מיתה יכול ליהנות ובודאי ימות הוה ממון גמור. כמ"ש בפ"י פסחים כ"ט דהיכי דבודאי יהיה לו ממון אח"כ הוי כממון ממש. א"כ אף אם נימא דאינו יכול למכור שוה לדידי' פרוטה משום שיכול ליהנות לאחר מיתתו. ודוחק לומר דמיירי דגם לכלבים ל"ש פרוטה דכל כה"ג הו"ל לפרושי. עוד קשי' על שיטת התוס' דא"כ בנגח שור לעבד דחייב ל' סלעים אמאי ל"א בזה בעלים מטפלים בנבילה ושמין העבד לאחר מיתה ואין לומר