בית יצחק אורח חיים סח

כתבנו דהעור הו"ל כבע"מ מעיקרו ובקדם מומן להקדישן פודין מדאורייתא לכלבים רק מדרבנן ס"ל לתוס' דאין פודין והעור אסור ומ"מ משום איסור דרבנן ל"ח המת שלו ומ"ה הקשו לרב אשי דשאר הנאות פודין א"כ יתחייב משום העור. ומ"ה כתבו לרב יוסף ניחא דגם שאר הנאות אסור מדרבנן וכונתם דרק מדרבנן פטור בשור פסהמ"ק דקרא דוהמת יהי' לו קאי בשור פסהמ"ק שהתפיס העור לבדק הבית דכה"ג ודאי העור אסור מדאו' ופטור מדאו' ורבא שאמר סתם שור פסהמ"ק היינו מדרבנן דכרב יוסף ס"ל. ולרב אשי הדבר תלוי במחלוקת שבין ר"ע ורבנן כדכתבו בזבחים ע"א ולר"ע העור אינו אסור רק מדרבנן ולשאר הנאות פודין. ומ"מ משכחת גם לר"ע הקרא דממעט שור פסהמ"ק במתפיס העור לבדה"ב דאז מדאו' אסור העור. ולפ"ז בפ"ק מיירי רב אשי או לרבנן דס"ל עור אסר מדאורייתא. או גם לר"ע בהתפיס לבה"ב ונקט סתם כיון דלרבנן משכחת לה. ודוק כי קצרתי. הנה אף שהוא דוחק גדול ראוי לכנוס בפירצה דחוקה שלא יהי' דברי תוס' תמוהין מכמה מקומות. כן נ"ל: ודע דמה שכתבו תוס' שם ואי הוה מיירי שלא נפדה לא תיקשי דהרי בלא"ה פטור מדכתיב רעהו כמו שהקשו מעיקרא י"ל דמיירי בקדשים קלים כריה"ג דממון בעלים הוא ודוק. ודע שהי' מקום לומר בתוס' זבחים הנ"ל עוד דרך אחר דמשכחת לה בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור ולא מת דצריך בדיקה משום ריסוק איברים ושחטי' והופשט העור ונמצא טריפה דצריך לשלם בעל הבור לולא המיעוט מקרא וע"ז הקשה תוס' דעור כשרה דלא נודע הטריפות רק אחר הפשטה מיהו זה דחוק) הארכנו קצת להבין דבריהם הקדושים ונחזור לענינינו

(ד) הנה לעיל כתבנו דמ"ש התוס' דעור המת מותר בהנאה זה למ"ד עור אינו טמא מדאורייתא משא"כ למ"ד עור טמא מדאורייתא אף אסור בהנאה מדאוריי' כי מקרא כתוב כי קבור תקברנו ולא תטמא את אדמתך. מצאתי לרמב"ן על התורה שכתב דהך כי קבור תקברנו אין הטעם על לאו דלא תלין רק היא מצוה בפ"ע. ומ"ה מי שמלין מתו בארץ ישראל עובר גם בלאו זה משא"כ מי שמלין בחוץ לארץ וכתב עוד דמה"מ קבר יהושע מלכי כנען אף דל"ש כי קללת אלקים וכו' קבר משום לאו זה ומשם בארה דבארץ ישראל נכרי טעון קבורה מהתורה כמו שקבר יהושע משא"כ בחוץ לארץ. אך זה למ"ד נכרי מטמא באוהל משא"כ למ"ד נכרי אינו מטמא באוהל א"צ קבורה דלא חששה תורה לקבור נבילות רק מטומאת אוהל קפדה קרא. ולרמב"ן ז"ל הא דמיבעי' בגמ' קבורה אי משום בזיוני אי משום כפרה. הא דל"ק משום טומאה דהרי מה"ט המלין מתו עובר בל"ת משום דמיבעי' לי' בחוץ לארץ דאין לחוש משום טומאה ועיין ג"כ במ"ק דאמרו דציון קברות הוא משום ל"ע לא תתן מכשול עיי"ש

ולפי זה נ"ל דבאמת מה דילפינין מת אסור בהנאה מעגלה ערופה אף דבלא"ה מת צריך קבורה ובודאי אין ליהנות רק דסד"א דקודם קבורה יהנה ממנו כדאמרינן בפסחים כ"א סד"א בשעת שריפה יהנה ממנו קמ"ל וא"כ קרא ל"ה רק גילוי מילתא ואף נכרי אסור בארץ ישראל דטעון קבורה משום לאו דלא תטמא כמ"ש הרמב"ן. ול"ק דהרי לא ילפינן רק ממרים דקרא ל"ה רק גילוי מילתא דאף קודם קבורה אסור ליהנות משא"כ בחוץ לארץ. וכן למ"ד נכרי אין מטמא באוהל דבודאי א"צ קבורה מלאו דלא תטמא את אדמתך מותר בהנאה דאין ללמוד מישראל דטעון קבורה מלאו הראשון דכי קללת אלקים וכו'. וכמ"ש הרמב"ן. ולפ"ז נכון מ"ש התוס' יו"ט בשבת דגם כזית ממת טעון קבורה דגם הוא מטמא וטעון קבורה מטעם דלא תטמא את אדמתך ובמ"ל סוף ה' אבל הקשה על התויו"ט מירושלמי דקאמר שם דמת מצוה אינו קונה מקום רק אם הוא כולו ולא מקצתו גם כהן אינו מטמא לו רק כשהוא שלם מלשון קבור תקברנו משמע כולו. אבל באמת צדקו מאוד דברי התוי"ט דנהי דמלשון תקברנו משמע כולו אבל מדכתיב ולא תטמא את אדמתך וכזית ממת מטמא באוהל חייב בקבורה משום לאו זה. ומ"מ למת מצוה חסר כהן אינו מטמא כיון דעיקר הוא משום טומאה איך יטמא הוא בשביל שלא יבואו לידי טומאה. ומ"ה אינו מטמא רק שלם דיש חיוב קבורה משום לאו דלא תלין. אבל לא משום טומאה. ובזה נלפע"ד ליישב דברי הגה"מ שכתב דמ"ה אין קוברין נפלין ביו"ט שני דאינו עובר בלא תלין ואינו חייב בקבורה ובמ"א סי' תקכ"ו הקשה עליו כמה קושיות. ועיין בח"ס או"ח סי' קמ"ד מה שפלפל בזה. ולפע"ד הגה"מ קאי בחוץ לארץ דעושין יו"ט שני ובחו"ל ליכא לאו דלא תטמא את אדמתך ומ"ה אינו חייב בקבורה אף דנפל מטמא כמו שהבאתי לעיל בשם הרמב"ן אבל בא"י חייב בקבורה משום לאו זה. ובזה מיושב מה שהקשה המ"א דלמה לי' קרא דאין מטמא כהן לבן נפל ת"ל דאינו חייב בקבורה להנ"ל נכון דמיירי בארץ ישראל דשייך טעם דלא תטמא את אדמתך אף בנפל וכזית מן המת קמ"ל דמשום לאו זה כהן אינו מטמא. וכללא של דבר כיון דכתיב כ' יהי' באיש חטא משפט מות ס"ל להגה"מ דנפל דל"ה איש לא שייך טעמא דכי קללת אלקים דל"ש טעמא דבזיוני בנפל ורק לא תטמא את אדמתך דשייך אף במת נכרי כמ"ש הרמב"ן ובחו"ל ליכא לאו זה ואין חייב בקבורת נפל וכן נ"ל להלכה לענין קבורת נפל ביו"ט

(ה) ומה שהקשה המג"א מנדה נ"ז דמשמע דוקא כותים ס"ל דנפל אין לו קבורה י"ל דכותים אפי' בארץ ישראל אין קוברין. משא"כ לדידן בארץ ישראל חייב בקבורה מלאו דלא תטמא ובזה נלפע"ד לפרש הסוגי' שם דהתוס' הקשה על ר"י דאמר לא הי' קוברין והרי הי' זהירין בטומאה דהרי נאמנים לומר לא קברנו שם נפל עיי"ש גם קשה לשון המשנה דר"י קאמר לא הי' קוברין אלא משליכין ותיכף איתא שם נאמנים לומר קברנו שם הנפלים וכו' והרי לר"י לא הי' קוברין כלל הנפלים. להנ"ל י"ל דכותים ס"ל כמו דהתורה צותה לקבור המת משום שלא הטמא הארץ ולא חששה לקבורת נבילות מה"ט ע"כ לא חששה התורה רק לטומאת כהנים שמוזהרים שלא יטמאו במת ובשאר טומאת אין מוזהרים שלא יטמאו (כדאמרינן בבכורות כ"ט ע"ב א"נ בשאר טומאת דלא מוזהר עלייהו ופירש"י כגון נבילות. והפלא על תוס' חולין ל"ד שהוכיחו מר"ה ט"ז דכהנים מותרים ליגע בנבלה ומשם לא מוכח ויותר הי' להם להביא גמרא זו). וכיון דנפל אין לו גבול ואין מצוה לקבור ע"כ ש"מ שכהנים אין מוזהרים שלא יטמאו בו אף שמטמא כמו שאין מוזהרים על שאר טומאת. ועיין תוס' פסחים ט' שכתבו כהן שוטה הי' שטמא לנפל להנ"ל הי' כהן כותי דלא חש על טומאת נפל. ואמנם כבר תמהתי תמהון גדול על הרמב"ם דס"ל פ"א מנחלות תינוק בן יום א' אף בלא כלו לו חדשיו דנפל היא נוחל ומנחיל. ועיין קצה"ח סרע"ו הוכיח מתוס' כן דעובר נוחל ומנחיל. ומאוד תמהני מגמרא ערוכה דנדה דמבואר דנפל אין לו נחלה. וצ"ל דסוגיא דנדה אזלא למ"ד אין זכי' לעובר. אמנם למ"ש הרב המגיד בפ"א מה' יבום דדוקא בגמרו שערו וצפרנו הוא דס"ל לרמב"ם דנוחל ומנחיל. א"כ הכל נכון בסוגיא דנדה ואדרבה יש ראי' לשיטת הרמב"ם מקו' התוס' הנ"ל וזה ביאור המשנה דהם מקצת נפלים אין קוברין היינו בלא גמרו שערו וצפרניו דאין לו נחלה אין לו גבול. וכיון דהתורה לא חששה על טומאת נפלים ע"כ הכהנים אין מוזהרים שלא ליטמא ובסיפא קתני נאמנים לומר קברנו מיירי בנפלים שגמרו שערן וצפרנם דיש לו נחלה. ומוזהרים כהנים על טומאתו ומיושב קו' התוס'. ובגמ' דמקשה והרי חשידי אלפ"ע ושמא קברו ואמרו לא קברו ומשני בכהן עומד. והקשו ושמא כהן טמא וה"ה דמצי להקשות שמא השליכו שם נפל שלא נגמר שערו שלא הי' זהירים מטומאתו. אך בלא"ה מקשה ולבתר דמשני באכל תרומה מיושב הכל דנהי שלא היה זהירים מטומאת נפל שסברו דהתורה לא הזהירה מלטמאות בו כיון שלא צותה לקבור מ"מ אם נטמא לא היה אוכל תרומה דל"ג מטמא בשאר טומאת ומה דקאמר שמא לא בקיאי ביצירה היינו דניחש שהשליך נפל קטן והוא סובר שאין בן מ' ואינו מטמא כלל. ומ"ה אמר לא קברתי. ועיין נזיר ס"א ויבואר אי"ה לפנינו. ולפענ"ד הפירוש הזה עולה יפה לולא דברי התוס' יהי' איך שיהי' בפירוש המשנה. עכ"פ זה ברור דמשנה דנדה מיירי בא"י ולא ס"ל ככותאי דכהנים מוזהרים על טומאת נפלים וחייב קבורה בא"י משא"כ בח"ל וצדקו דברי הגה"מ לדינא. ועיין נוב"י קמא סי' י"ז: ושוב בא לפני ס' תפארת צבי ראיתי סי' כ"ז שהרגיש על הרמב"ם דנפל נוחל ומנחיל מסוגיא דנדה. ושמחתי שכונתי לדעתו עוד מייתי שם בשם הגאון מ' ישעי' פיק תוספתא הובא בר"ש פט"ז מאהלות דרשב"ג ס"ל דנפלים אין קונין הקבר וכתב הר"ש דס"ל כל שאין לו נחלה אין לו גבול. והקשה וכי רשב"ג ככותי' אמר לשמעתי' עיי"ש לפמ"ש נכון דכותאי למדו מהאי קרא דאף בא"י אין קוברין דאין כהן מוזהר על טומאתו. ורשב"ג לא ס"ל הכי רק בח"ל אין קונה קבר אבל מוזהרין על טומאתו בא"י (והנה בדעת הרמב"ם דס"ל בן יום א' נוחל ומנחיל אף נפל עיין ש"ך ח"מ סי' ר"י שהוכיח מה' תרומות דרמב"ם ס"ל אין זכי' לעובר אף בירושה הבא מאלי' כרבא דפליג על אביי. וצ"ל דרמב"ם מחלק בנולד חי נוחל ומנחיל אף נפל ולא בנולד מת דעובר אין נוחל ומנחיל. ולא קשי' מנדה כלל. אך שיקשה על הרמב"ם לשיטתו מה הקשה בב"ב למ"ד אין זכי' לעובר מגר שמת ובזבזו נכסי' וכו' המחזיק בראשונה ל"ק. ונוקמא דמיירי שהפילה אשתו היינו שילדה נפל חי. ואח"כ מת דמיקרי ג"כ נפל ומ"מ נוחל ומנחיל אף למ"ד אין זכי' לעובר. ושמא לא משמע לגמ' לשון הברייתא הכי. אבל יש שיטה אחרת דרמב"ם פוסק יש זכי' לעובר בירושה הבא מאלי' כאביי. ומ"ה פוסק בן יום א' אף לא כלו לו חדשי' נוחל ומנחיל. ומה דנקט בן יום א' ולא עובר משום דקאי לענין לנחול אמו ולהנחיל לאחים והוא מיית ברישא קודם אמו ומ"ה נקיט בן יום א' וכן דעת הגאון מגלוגא בתפארת צבי שם אלא שלא הביא שיטת הש"ך גם יסבור הרמב"ם דרבא פליג אאביי בדינא וס"ל אין זכי' לעובר אף בירושה הבא מאלי' דלא כדעת הרא"ש פ' אלמנה דרבא ל"פ בדינא אאביי. ולפ"ז מיושב קו' הקצה"ח סי' רע"ו על הרמב"ם מהא דמקשה בכתובות ל"ט אהא דמבעי לרבא אי יש בגר בקבר ודבנה הו' ומ' מיעברא ותמה תמהון גדול הרי משכחת שתלד נפל ויחי' יום א' ונוחל ומנחיל לאבי'. עיי"ש להנ"ל ל"ק דכ"ז אי יש זכי' לעובר בירושה הבא מאלי' ה"ה בנפל בן יום אחד. אבל לרבא דעובר אין לו זכי' אף בירושה הבא מאלי' אף בחי יום אחד ל"מ כמו שהוכחתי מסוגיא דב"ב לעיל ושפיר מקשה בכתובות לרבא לשיטתי' ורמב"ם לא פסק כרבא רק כר"י דבירושה יש זכי' לעובר ומ"מ פוסק