בית יצחק אורח חיים סז

דעור טמא מדאורייתא וכן לאידך לישנא בחולין קכ"ב הוה העור כמת ממש וחייב בקבורה דומי' דמת ואסור בהנאה ואינו דומה לעור קדשים דל"ח לקדושה. ובזה ניחא מה דהקשו התוס' בעירוכין ד' למ"ל קרא במת דאינו נערך ות"ל דאסור בהנאה ולא תי' משום העור דקושיתם למ"ד עור אדם טמא מדאורייתא. והנה התוס' הקשו בסנהדרין מ"ח אי נימא דעור האדם אינו אסור מ"ש מתכריכין עיי"ש. ובאמת צ"ע על דבריהם דהרי לבושי המת לא נאסרו כמ"ש המ"א סי' שי"א דלא מבטל להו כדאמרינין בחולין קכ"ה משא"כ תכריכין. ולפ"ז עור האדם אם אינו טמא נמי לא מבטלי להו ומ"ה חיישינן שיעשה מעור אביו עורות שטוחין ומ"ה אינו דומה לתכריכין אבל הנ"ל דכ"ז קודם שגזרו טומאה אבל לאחר שגזרו טומאה דבודאי לא יעשה עורות שטוחים דחשו לטומאה יותר מאיסור ואם אחד לא יבטל בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרינין בכריתות כ"ב שוב העור נאסר באיסור דאורייתא דשוב מבטלו להו והוה כתכריכין. ולפ"ז בהך דינא דהצ"צ סי' י"ג ודאי אסור ליהנות מעור והתוס' לא כ' בזבחים ע"א רק דקרא דמת יהי' לו איצטריך משום העור דקרא הוא קודם גזירה. משא"כ לאחר שגזרו טומאה מסתמא מבטל והוה כתכריכין ואסור מדאורייתא. ולמ"ד עור טמא מדאורייתא ה"ה דבמת אסור מדאורייתא. ומעתה כ"ז בעור דגזרו טומאה ולחד מ"ד טמא מדאורייתא משא"כ בשער דטהור גמור ולא מיבטיל לי' אם רוצה ליהנות שפיר דברי הרמב"ם דמותר מדאורייתא. ובמ"ל סוף ה' אבל משמע דאף מדרבנן ס"ל לתוס' דעור אדם מותר בהנאה ומ"ה מוקי למשנה דשבת צ"ד דמוציא המת דחייב אהוצאת שבת בכזית אף דאסור בהנאה ואין מצניעין כמוה. ומוקי לה בעור ולמ"ד עור טמא מדאורייתא ולמ"ש ליתא דלמ"ד טמא מדאורייתא ודאי מבטל להו אגב המת ואסור מדאורייתא דלא גרע מתכריכין כקו' התוס' בסנהדרין. ובזה נכון מה שהקשו התוס' בעירוכין דף ד' למ"ל נפשות ולא מת תיפוק לי' דאסור בהנאה ולא תי' משום עור דאין קושיתם על הקרא רק על הברייתא למ"ל לאתוי זאת דהרי לדידן דטמא מדרבנן העור שוב מבטל לי' ואסור מדאורייתא כמו תכריכין כנ"ל ובזה ניחא מה דקשי' בתירוצם שם דסד"א דחייב כמו מנול ומוכה שחין. וקשי' דא"כ למ"ל קרא למנול ומוכה שחין. תיפוק לי' מדאיצטריך והעמיד והעריך למעוטי מת דמשם מוכח דאף שאינו בדמי' איתא בעירוכין ומ"ה איצטריך מיעוט ולמ"ל ריבוי למוכה שחין להנ"ל נכון דאקרא ל"ק למת למ"ל רבוי דאיצטריך משום העור (ובלא"ה אין קושיא על קרא דקרא איצטריך לגוסס דילפינן מקרא זה) ורק דקושית תוס' אברייתא למה מייתי לה. דלדידן בלא"ה אסור בהנאה ואהא שפיר תירצו ודו"ק. ושוב ראיתי דמנדה מוכח דאף אם עור אדם טמא מותר בהנאה דהרי אמרינן שם ואיכא דאמרי נמי לאחר עיבוד טמא שמא יעשה עור אביו ואמו שטוחין. ולהך לישנא עור אדם בעי קבורה ומ"מ משמע דמותר מדאורייתא מדחיישינן שיעשה שטוחין מעור אביו ואמו מיהו י"ל דאם מהני עיבוד לטהר העור שוב ל"ב קבורה דיכול לעבד גם לא מבטל לי' ומ"ה מותר בהנאה ולבתר דגזרו טומאה ול"מ עיבוד ומבטל לי' שוב אסור מדאורייתא ודו"ק

סימן טו בענין

הנ"ל

(א) ויש לי ב' תמיהות גדולות על שני דיבורי התו' ופלא על גדולי המפורשים שלא ביארו דבריהם ז"ל חדא אתוס' ב"ק ד"י שכתבו שם ואי משום שהשער מותר גם שער פסולי המוקדשים מותר כדאמרינין בבכורות דף כ"ו ומאוד תמוהים לי דבריהם ז"ל דהרי להדי' מבואר בבכורות שם דשער בכור בעל מום שמת מה שמחובר בשעת מיתה ודאי טעון קבורה. כמבואר להדי' שם אי במת איפכא מיבעי' לי' את שנראה עם הגזיזה אסור דמיתה קאסרה לי' ומשם מבואר אף למאן דמתיר שער בכור שמת זה דוקא בנשר מחיים אבל מה שמחובר בשעת מיתה אסור לכ"ע וטעון קבורה ודוקא בנשחט מותר השער המחובר הואיל ומותר הבשר ובמת פליגי במה שנשר מחיים אבל בשער המחובר בשור פסולי המוקדשים שמת אסור לכ"ע כמבואר בגמ' שם ואיך הביאו ראי' לסתור. ועיין ברש"י בכורות שם. ואין מקום לפרש גמ' בכורות בדרך אחר כלל. ואין לומר דכונת התוס' על שער שנשר מחיים דהרי עתה נפל השור לבור וכל המחובר. עתה בשור אין ליהנות ממנו ול"ה המת שלו ומה מהני מה שיכול ליהנות מה שכבר נשר ממנו הגיזה והולדות שהי' לו מכבר וז"ב. ובודאי כונת תוס' על השער שהם מחוברין כמו בשער המת שכתבו. וזה אסור מדאורייתא כדמוכח בבכורות שם כמו שהבאתי לעיל: הב' תמוהים בעיני מאוד דברי התוס' זבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה שהקשו אשור פסולי המוקדשין למה ל"ה המת שלו משום העור. ותי' דסוגיא דב"ק אתי' כמסקנא דפ' טבול יום דפסקינן כרבי דבשר בקבורה והעור בשריפה ע"כ. ומשמע דלר"ע העור מותר ומאוד תמוהים דבריהם דע"כ לא התיר ר"ע רק בהופשט ונמצא טריפה לאחר הפשטה. אבל במת בעורו לכ"ע אסור כדאמרינין בגמ' שם דייקי נמי דקתני אמר ר"ע עיי"ש ד' ק"ד ברש"י. ור"ע קמ"ל אף שנמצא טריפה ונפסל למפרע מ"מ כיון שלא נודע פסולו העור מותר משא"כ בנודע פסולו קודם שהופשט. א"כ כיון שנפל לבור ומת בעור לכ"ע אסור וצ"ע על דבריהם ולא מצאתי עדן מי מקדושים שתמה על דבריהם. וכן כ' בכ"מ פ"ג דבכורות ה"ו דאף לרמב"ם דס"ל בכור בע"מ לכ"ע מותר העור בנמצא טרפה היינו דוקא שנמצא טריפה לאחר הפשטה ובמת ודאי העור בקבורה. וצע"ג על דבריהם

(ב) וליישב דברי התוס' נלפע"ד דאין כונת התוס' ב"ק הנ"ל דשער פסולי המוקדשים שמת מותר לגמרי רק דכונתם דמותר מדאורייתא ומ"ה הקשו אקרא דהמת יהי' לו. וזאת באמת מוכח מבכורות והיינו די"ל דשער פסולי מוקדשין אסור מדאורייתא מקרא דתזבח ולא גיזה ואסור השער מדאורייתא אף בנשחט ולכן מייתי התוס' ראי' מבכורות דהשער מותר בנשחט והיינו כמ"ש התוס' שם דף כ"ה ע"א ובכמה מקומות דתזבח ולא גיזה היינו שאסור לגוז. אבל הגיזה מותרת ואין דומה לחלב עיי"ש. וס"ל לתוס' דהא דאסור השער בפסולי המוקדשים שמת הוא מדרבנן. ומ"ה קשי' ליה אקרא. עוד נ"ל דהדבר מוכרח דהא דאסרינין בבכורות שער המחובר בשעת מיתה לכ"ע וטעון קבורה. היא רק מדרבנן דהנה מה דהבשר צריך קבורה הוא מטעם אף דאם הבשר כשר מותר ליתן לנכרי כמ"ש התוס' בזבחים ע"א מ"מ אם הבשר טריפה אסור לנכרי מדאורייתא מטעם דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. וה"ה שאר הנאות אסור מדאורייתא ולפ"ז ה"ה מעור אין ליהנות רק אם הבשר כשר. ואמנם התוס' כתבו בבכורות דף כ"ו ד"ה והוממה וז"ל א"נ חשוב האי צמר כבעל מום מעיקרו. וכן בשופר של עולה שייך פדיון מה"ט וביארנו במק"א דבריהם. והיוצא משם דצמר חשוב כבעל מום מעיקרו. ומ"ה בקדשי מזבח ל"ב העמדה והערכה משא"כ בקדשי בדק הבית. ולפי"ז לכאורה אמאי עור צריך קבורה במת מטעם אין פודין את הקדשים לכלבים והרי התוס' כתבו בפסחים כ"ט וכן מבואר להדי' בבכורות י"ד דבעלי מומין שקדם מומין להקדשן פודין לכלבים. והעור והגיזה חשוב כבע"מ מעיקרו ואפי' קרן עולה אף דאם עלה לא ירד בעודו מחובר חשוב כנפל מום מעיקרו וביארנו כונת התוס' בדרוש לר"ה [כאשר אעתיקו אי"ה לקמן] דהקרן ל"ח רק אגב הבהמה וכשנפרש בטל לי' קדושתו למפרע. כעין דאמרינן בשבת גליון אגב כתב קדוש עיי"ש. וכ"ש עור וגיזה וצ"ל הואיל והבשר צריך קבורה מדאורייתא העור צריך קבורה מדרבנן. וה"ה הגיזה. ולפ"ז שפיר הביאו התו' ב"ק ראי' מבכורות דעכ"פ מדאורייתא מותר. ומעתה מיושב נמי דברי התוס' בזבחים ע"א שתמהתי לעיל דס"ל לתוס' דלר"ע דס"ל בנטרף אחר שהופשט העור מותר אף דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרו פסול הי' והרא"ש בפ' גיד הנשה הוכיח באמת מזה דהידיעה גורמת האיסור ומ"ה כל עוד שלא נודע לא מיקרי נפסל והתוס' ס"ל דזה רק מדרבנן. מה שעור צריך קבורה או שריפה בנפסל קודם ומ"ה חילק ר"ע. ולחכמים דס"ל בנטרף אף שנודע לאחר הפשטה טעון קבורה משום דס"ל דעור צריך קבורה או שריפה מדאורייתא ומ"ה ס"ל דאין חילוק בין נודע מקודם דהידיעה אינו גורמת האיסור. רק אם אסור מדרבנן יש לחלק ושפיר הקשו בזבחים דהרי עכ"פ מדאורייתא מותר ליהנות. וע' תוס' שבועות י"א ד"ה משום עורה. ולפמ"ש דבריהם נכונים בטעמא דדוקא בקדשי מזבח דהבשר אסור גזרו על עורן אף דמדאורייתא מותר משא"כ בקדשי בדק הבית פודין העור בודאי. (ודרך אגב יש לפרש דברי גמ' בזבחים ק"ד דאמרינן שם הא קמ"ל דאפי' בגבולין ופרש"י בבעל מום. ואמאי לא קאמר בגמ' להדיא בבעל מום משום דר"ע כשיטתי' דבחוץ לארץ אין להקריב בכור אף בזמן הבית כדאיתא בתמורה כ"א ומ"ה אין שוחטין רק בעל מום מיהו לשון בגבולין אין הכרח שהוא חוץ לארץ רק הכונה במדינה ולא בירושלים): )

והנה ת"ל עלתה בידינו קצת לפרש שני דיבורי התוס'. שלא יהיו תמוהין ואין להקשות מנ"ל לתוס' דשור פסולי המוקדשין פטור מדאורייתא בעל הבור. דילמא מדאורייתא באמת משום שער ועור הוה המת שלו ורק הואיל דאסרו מדרבנן ל"ח המת שלו. ומ"ה קאמר רבא דפטור י"ל דמשמע לתוס' דעיקר הקרא דוהמת יהי' לו קאי להכי כדמוכח בגמ' ב"ק י' ולא אשכחן מה שהמת אינו שלו רק בשור פסולי המוקדשין ומ"ה הקשו שפיר אקרא ודו"ק מיהו בעיקר ישוב קו' תוס' זבחים הנ"ל י"ל דמיירי בשור שהתפיס עורו לבדק הבית והומם כדאיתא בזבחים ק"ג ובתוס' שם ד"ה לא מיבעי' דבכה"ג בנפל לבור ודאי העור אסור מדאורייתא דקדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה ול"ה המת שלו מדאו' אף העור ודו"ק היטב

(ג) ועפ"י הני מילי מעליותא אולי יש לפרש גם דברי התו' ב"ק נ"ג ד"ה לענין כלים התמוהין מאד שהקשו אמאי פטור בשור פסולי המוקדשין הרי דוקא לכלבים אין פודין אבל לשאר הנאות פודין עיי"ש והדברים תמוהין מאוד דזה דוקא בקדשי בדק הבית דל"ה רק מדרבנן מה שאין פודין אבל לא בקדשי המזבח שהוממו כמו שכתבו להדיא התוס' פסחים כ"ט והדבר מוכרח מכמה מקומות וכבר תמה על דבריהם בשעה"מ פ"א מאיסורי מזבח עיי"ש שהאריך גם תמה אדבריהם שכתבו ושמא רבא כרב יוסף ס"ל ומשמע דלרב אשי חייב בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור משום שיכול ליהנות בשאר הנאות והרי רב אשי גופי' הקשה לעיל דף י' ליתני חומר בשר מבור עיי"ש. ולהנ"ל יש לפרש דבריהם בדרך זה הנה באמת הבשר ודאי אסור אף בשאר הנאות הואיל דמדאורייתא אין פודין כדכתבו בפסחים כ"ט אך תוס' ב"ק נ"ג נמי כונו על העור דכבר