בית יצחק אורח חיים סו

מיהו פשיטא דסוגיא לא משמע כן. גם הכי אינם יכולים להביא בגדים ממקומות אחרים להלבישן. כמו במקדיש ומחרים כל נכסיו דלוקחין כל מלבושיהן כמבואר ברמב"ם. ואמנם גם בעיני אינו מוחלט דרש"י יסתור דברי הגמ' סנהדרין אך בדרך אפשר כתבתי כ"ז להבין דבריו הקדושים וד' יאיר עיני למצוא גילוי לדברינו לעיל. (שוב מלא ד' רצוני ויצא כעת ספר מנ"ח וראיתי שהוא ג"כ מפקפק בהיתר הלבושים מצדיקים שבתוכן ע"ש)

והנה הטור פסק סי' שמ"ט דנוי המת המחוברין בגופו אסורים וכתב הב"י דא' לא הי' מחוברין בגופו רק תלוי בסיכתא אפשר דשרי כדמשמע התם בגמ' ותמה הלח"מ בפי"ד מאבל ה"כ דהרי בגמ' היא בעי' דלא איפשטא ולחומרא בא"ד בתלוי בסיכתא ואיך כתב הב"י דשרי. והעירני הרב החריף מ' מתתי' שוועבער נ"י מפה"ק לישב דברי מרן ז"ל לפמ"ש הלח"מ שם דהא דמוקמינן בעירוכין בעי' דריב"ח בתלוי בסיכתא זה דוקא לרב דמוקי מתני' דעירוכין בפיאה נכרית ע"כ בעי' דריב"ח בתלוי בסיכתא אבל לרנב"י דמתניתן דעירוכין מיירי בשערה ממש בעי' דריב"ח בין בקשור בסיכתא בין במחוברין בגופה והוסיף הרב הנ"ל לומר יותר דקשור בסיכתא נחית חד דרגא ולרנב"י דמשנה מיירי בשערה ממש בעי' דריב"ח בפ"נ המחוברין בגופה ובקשור בסיכתא פשיטא דאינה כגופה ואינה ניצלת בעיר הנדחת ואינו אסור במת. ולפ"ז לפמ"ש התויו"ט בעירוכין דגם הטור פוסק כרנב"י ורק דס"ל דגם לרנב"י שער המת אסור בהנאה ורק דס"ל רנב"י דמשנה מיירי בנתלש לאחר גמ"ד קודם מיתה ע"ש. וכיון דמשנה מיירי בשערה ממש איבעי דריב"ח בפ"נ המחוברין בגופה. ובתלוי בסיכתא פשיטא דשרי וזה דעת הב"י

והנה בגוף הדבר יפה העיר אמנם דברי הלח"מ תמוהין מאוד. דכיון דלבושי המת ודאי ניצולין. לפי המבואר בסנהדרין בגמ' איך אפשר דהאיבעי דריב"ח קאי אפ"נ המחוברין בגופה ומי גרע משאר לבושים שלובשת בהן דמה"ט הוכרח הגמרא לומר דהאיבעי' היא בתלוי בסיכתא ואינה לובשת אמנם לפמ"ש דלסוגיא דעירוכין הלבושין אסורין והאיבעי' היא אי פיאה נכרית עדיף מלבושין יש מקום לדברי הלח"מ ולדברי הרב הנ"ל ולפמש"ל לקמן דאף דלבושים מותרין דוקא אותן הנחוצים מפני כבוד הבריות יש לישב דברי הלח"מ לומר דפ"נ גרע מלבושין כיון דאינו נחוץ ודוק היטב

(יא) ואחר שהארכנו קצת בפלפלת כ"ש בסוגיא דעירוכין וסנהדרין נבוא לעיקר הוכחתינו הנה לפי הסוגיא דסנהדרין פשיטא לי' לגמ' דפיאה נכרית ל"ה כגופיה ורק דמיבעיא לי' אי הוה כלבוש. והנה זה ברור דאף דיוצאין בלבושיהן היינו בלבוש שהם מוכרחין לצאת הן מפאת כבוד הבריות הן מפאת יראת הצינה. דכל דרכי' דרכי נועם כעין שכתב הב"י באו"ח סי' י' דמ"ה קוטא פטורה מציצית משום שאם היינו מחייבין אותם בציצית הי' נפסקין בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים והי' צריך בכל עת לתקנם ואין זה דרכי נועם ע"ש. אבל מלבוש יותר מהצורך ודאי עוברין בלאו דלא ידבק בידך. ומעתה אי אפשר לפרש דפיאה נכרית מיירי בהולכין תחת שבכה דלפ"ז א"צ לזה רק לקישוט ובזה ודאי עוברין בלאו דלא ידבק בידך. אלא ע"כ דאין לה שבכה ורק בביתה או בחצרה הולכת בפרוע ראש וכשיוצאת לר"ה לובשת פיאה נכרית שלא תבא בפרוע ראש ותעבור. ומ"ה הוי צורך לבוש ומ"ה מיבעי' בגמ' משא"כ אם נאמר דגם בפיאה נכרית אל תצא לר"ה רק תחת שבכה ובחצר אין איסור פרוע ראש ל"ה הפיאה נכרית לבוש הצורך ובודאי אסור ללבוש ולעבור בלאו דלא ידבק בידך. ומזה נראה לכאורה הוכחה להתיר פיאה נכרית כדברי הש"ג. אמנם לאחר העיון יש לדחות ראיה זו וי"ל להיפך אי ס"ד דאין לה שבכה רק תלך בפיאה נכרית בלי שבכה הוי צורך גדול לפיאה נכרית ואין ספק דיוצאה בה וא"צ לשרוף דהוה לבוש הנחוץ וע"כ מיירי שיש לה שבכה ומ"ה מיבעי' לי אי מ"מ הוה לבוש משום דרגילה ללבוש בזה או ל"ה לבוש הואיל ואין צורך לזה רק לקישוט ולפי זה יצטרך לומר בקשור בה פשיטא דיוצאת וניצל פ"נ אף תחת השבכה אף דא"צ לה רק לקישוט וזה צ"ע והיותר טוב דטעם דניצל פ"נ משום שמותרת ללכת בחצר בפ"נ ובפרוע הצניעות אין הולכין אף בחצר ועכ"פ אין מסוגיות אלו ראי' מוכרחת לשום צד אך מסוגיא דשבת כבר כתבנו דעתינו

(יב) והנה האחרונים האריכו הרבה בנ"ד לענין שער המת לפי שיש חשש על הפיאה נכרית שהם משער מת נכרי. יש בזה אריכות דברים בס' תשובה מאבה ובכמה גדולי אחרונים ועם כ"ז אכתוב איזה הערות בזה. הנה דעת הרמב"ם דשער המת מותר בהנאה דפוסק כרנב"י והרשב"א בתשו' סי' ש"ל דחה דבריו ופי' דרנב"י מיירי בתלש שער קודם מיתה לאחר גמר דין ואני תמה על אדונינו הרשב"א ז"ל דא"כ מאי קמ"ל נהנין בשערה ידה גופי' שנתלש קודם מיתה נהנין ממנה. ומאי קמ"ל בשער ולדעת הרשב"א סי' שס"ד מותר אפי' באכילה מדאורייתא דבשר אדם אינו אסור רק מדרבנן לשיטתי' ואין בו אמ"ה ואיסור דאורייתא ובהנאה ודאי מותר. ומאי קמ"ל בשערה אי לאשמועינן דגמר דין אינו אוסר לאשמועינן דנהנין ממנה. וע"כ מיירי בנתלש לאחר מיתה וצ"ע על הרשב"א ז"ל בזה ודברי הרמב"ם בפי' המשניות לעירוכין באמת תמוהין מאוד כמו שתמה הרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל שפסק שם דשער אסור בהנאה דלא כמ"ש בחיבורו. גם מ"ש דמהני כשאמרה תנו שערי לבתי ואם אסור בהנאה מאי מהני אמירתה כמ"ש בגמ' אילו אמרה תנו ידי ע"ש. ולמה לא כתב דמיירי בפיאה נכרית. והנראה ליישב דבריו דבאמת שער המת מותר אך בנהרגה אסור משום דמסתמא מבטלין לשערה אגב המת. דהרי מה"ט לבושי המת אינו אסור בהנאה דמסתמא לא מבטל לי' כמ"ש המ"א סי' שי"א וכדאיתא בחולין קכ"ה. ובהרוגי ב"ד היכא שיש לחוש שמא יש דם הנפש בבגדים קוברין בבגדי'. כמו בנמצא הרוג ואף דבנמצא הרוג שייך מטעם להעלות חימה וזה ל"ש בהרוגי ב"ד מ"מ חיישינן שמא יש דם הנפש וע' סנהדרין דף מ"ד דעץ התלוי נקבר עמו ולדעתי גם הבגדים נקבר עמו. היכא דלא נהרג ערום. ומ"ה גם השערות מיבטיל לגבי המת ואסורין משא"כ באשה שמתה משא"כ כשאמרה תנו שערי לבתי דלא מיבטיל לי'. ובגמ' דפריך אלו אמרה תנו ידי מי מהני זה למאן דס"ל שער אסור בהנאה גם במת ל"מ אמירה משא"כ לרנב"י שער מותר בהנאה רק בנהרגה אסורין הואיל וקוברין גם בגדים מסתמא מבטל. ומשא"כ בשער מת ומ"ה מהני אמירתה. כן נלע"ד ומ"ה רנב"י נמי מוקי באומרת תנו שערי לבתי ומ"ה קתני בברייתא האשה שמתה נהנין בשערה ובנהרגה יש חילוק בין אמרה ודוק

עוד נ"ל בישוב דברי הרמב"ם דהנה לענין טומאה פסק הרמב"ם דשער העומד לגזוז הוי ספק כמו דאיבעי' לן בנזיר נ"א אף דפסק בפ"ד דמעילה דאף בשער העומד לגזוז אין מועלין משום דבחי' כל כמה דמחברי אשבוחי מישבח כדאיתא בגיטין דף ל"ט משא"כ במת. ואולי מה"ט פסק הרמב"ם דמהני תנו שערי לבתי דאז בודאי הוא שער העומד לגזוז וכגזוז דמי. ואף דבנזיר הוה איבעיא דלא איפשטא שם מיירי שאח"כ לא גזז רק עדיין מחובר ואגלאי מלתא למפרע שלא היה עומד ליגזוז דשם קאי לענין גלגלין דע"כ לא נגזז כמו שפי' המפרש משא"כ באמרו תנו שערי. ונתלש השער אמרינן כל העומד לגזוז ולא נאסרו כלל וכיוצא בזה כתבו התוס' בחגיגה ד' סד"ה לא נצרכה ע"ש ומה דמקשה אטו מי אמרה תנו ידי וכו' לא ס"ל שער העומד לגזוז כגזוז דמי

(יג) עוד נ"ל דהנה התוס' הקשו בנדה נ"ה ובכמה מקומות על עולא דאמר דבר תורה עור אדם טהור ורק דגזרי טומאה שלא יעשו עורות אביו ואמו שטוחים. והרי בלא"ה אסור בהנאה ותי' דעור מותר בהנאה דבעגלה ערופה נמי מותר בהנאה דילפינן מקדשים ע"ש. והנה במ"ש התוס' דעגלה ערופה מותר העור כדמשמע מדבריהם להדיא קשה לי דלפ"ז איך אמרינן בקידושין נ"ח המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת והרי העור מותר בהנאה והיא קו' חמורה על התוס' דדוחק לומר שאין העור שוה פרוטה והנ"ל לישב דברי התוס' דהנה זה דעגלה ערופה העור מותר היא אי ילפינן מכפרה כתיב ביה כקדשים אבל אי ילפינן מוערפו שם ודאי העור אסור. ומה"ט דחי בתשו' צ"צ סי' י"ג דברי התוס' בנדה לענין עור האדם. אבל הנ"ל דתוס' יפה כיונו דהתוס' בקדושין נ"ח הקשו דמשמע עגלה ערופה אסור. מדכתי' כפרה בקדשים ובכריתות ילפינן שם מוערפו ותי' דמקדשים ילפינן דאסור קודם ערופה דלא נעשה מצותו ומוערפו ילפינן דאסור לאחר. עריפה דנעשה מצותו ע"ש. ולפ"ז ה"ה דילפינן מה מעגלה ערופה היינו בין קודם קבורה דלא נעשה מצותו בין לאחר קבורה דנעשה מצותו דהוא דומיא דעגלה ערופה. ובעגלה ערופה גופה יהיה קודם ערופה העור מותר דלא ידעינן רק מקדשים ובקדשים העור מותר משא"כ לאחר הערופה ילפינן מוערפו שם ודאי אסור העור. והתוס' לא כתבו רק קודם ערופה לא ידעינן דעור אסור ונ"מ בשחטו ולא ערפו אז מותר העור משא"כ לאחר ערופה ולפ"ז מאי דתנן המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת מיירי לאחר ערופה כמו מקדש בפטר חמור דמוקי בגמ' לאחר ערופה וד"ה והא דמביא בגמ' קדושין כפרה כתי' כקדשים לאו עיקר קרא נקט כמ"ש התוס' וזה ישוב נכון אמנם מלשון התוס' נדה לא משמע כן ע"ש ושוב ראיתי לישב קו' הנ"ל והוא לפי המבואר בחולין י"א דילפינן מעגלה ערופה דאזלינן בתר רובא דא"ר הערופה כשהיא שלמה וא"א לבדוק וכתבו התוס' דבעי שתהי' שלמה אחר הערופה כמו בשעת ערופה ע"ש ולפ"ז אף אם העור מותר בהנאה לאחר הערופה אבל אינו יכול לפשוט העור מהעגלה דבעי שתהיה שלמה לאחר עריפה כמו בשעת ערופה ולכן המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת דנהי דהעור מותרת בהנאה אבל האשה אינה יכולה לפשוט אותה דבעי שהעגלה תהיה לאחר ערופה תמיד כמו בשעת עריפה ומ"מ העור מצד עצמה מותר בהנאה אם נפשטה בדיעבד וכיון דלכתחילה אין להפשיט אינה מקודשת כמ"ש התוס' חולין ד' ע"ב וזה דבר יקר

(יד) והנה גם בתוס' זבחים ע"א כתבו הכי דעור האדם מותר בהנאה אבל הנ"ל דעד כאן לא כתבו התוס' רק למ"ד עוד האדם אינו טמא דגזעו מחליף ול"ה העור בחיוב קבורה דהרי קרא אמר כי קבור תקברנו ולא תטמא את אדמתך ומה"ט ס"ל לתוס' יו"ט בשבת דאפילו כזית מן המת חייב בקבורה ע' במ"ל פי"ד מה' אבל משא"כ עור אינו חייב בקבורה משא"כ למ"ד בנדה י"ד