בית יצחק אורח חיים סה

והרי הוה מחוסר קציצה ומשני בפיאה נכרית ומקשה אי דקשור בגופה כגופה דמי וקשי' לרש"י מאי מקשה והרי מחוסר קשירה לאו כמחוסר מעשה דמי' דל"ה מחוסר מעשה רק אם היא מחוסר מעשה בגופה ועוקר דבר ממחובר כמ"ש התוס' גיטין כ"א ע"ב ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה ופיאה נכרית שקשורה ל"ה מחוסר מעשה ולכן פרש"י דהקו' הוא דעכ"פ לבוש הוה וס"ל לסוגיא זו דניצולות בלבושה ולכן מסיק הגמ' ל"צ דתלי' בסיכתא. והכונה דתלי ביתד ולא לבש בה כלל. ורק שדעתה תמיד ללובשה כמו שפרש"י וגרס בגמ' כן. וכ"ז למ"ד שער המת מותר בהנאה ואפי' שערות ממש ל"ה כגופה. אמנם הסוגיא דערוכין ס"ל דלבושי נשים צניעות ודאי נאסרין ויוצאין ערומים כפשטא דקרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וע' ברמב"ם דהלוקח דבר מעיר הנדחת עובר בלאו ובודאי לבוש ל"ה רק כנכסים. עיין ב"ב קנ"א אמרינן גלימא איקרי נכסי (ועיין בעירוכין כ"ג המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו והרמב"ם פסק בה' עירוכין פ"ו פ"ג המקדיש או מחרים כל נכסיו לוקחין ממנו תפיליו ואצ"ל כלי אומנתו ובגדיו וה"ה אם התורה החרימה כל נכסיו בגדים בכלל וזה שכ' רש"י דקיי"ל יוצאין ערומים וכן נכסיהם נשרפי' ובגדיו איקרי נכסיו). ובאמת הסוגיא דסנהדרין תמוה מאוד דפשיטא לי' לרש"י וגם גרס כן בגמ' דלבושיהן אינן נשרפין וכבר הוכחתי ממקדיש ומחרים דבגדים בכלל ואין דומה למקדיש נכסיו דאין לו בכסות אשתו דשם ל"ה שלו כדמסקינן בב"ק ק"ב משא"כ בעיר הנדחת אפילו נכסי אשתו נשרפין ושמא י"ל דשני הסוגיות פליגי במה שחולקין המקשן והתרצן בב"ק ק"ב דאם אמרינן אין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו וה"ה דאין דעתו על לבוש שלו ונקט מתניתין במקדיש נכסים מעלין לו תפיליו דוקא תפילין משום דכיון להקדיש נכסים ועביד מצוה כונתו להקדיש תפיליו ג"כ כדאמרינן בעירוכין כ"ד משא"כ לבושים שלו. וה"ה שהתורה לא החרימה לבושו ולמסקנא בב"ק דדעתו אכל מילי רק שלא יוכל להקדיש כסות אשתו מ"מ לבוש שלו נאסר ושפיר פסק הרמב"ם כ"ש בגדיו. וה"ה בעיר הנדחת התורה החרימה כל הבגדים וכדאמרינן בירושלמי סוף סנהדרין דלוט יצא וידיו על ראשו כמו מעיר הנדחת ע"ש משמע קצת דאפי' לבושים אסור ומי יתן ואמצא מי מקדושים שביאר דין זה להלכה. כי כעת לא מצאתי מבואר והרמב"ם סתם הדבר ויבואר עוד לקמן

ומעתה יתפרש הסוגיא דעירוכין בטוב טעם דהגמ' ס"ל מדבעי לר"י בן חנינא בפיאה נכרית אי כגופא דמי' והאיבעי' אי כגופה ממש לא כסוגיא דסנהדרין ולכן מקשי תפשוט לי' מהכא דנאסר בהנאה. דאם אסור בהנאה במת ודאי הוה כגוף ממש ומשני כי קא מיבעי' לי' דתליא בסיכתא והכונה שהוא באמת לבוש אך לא קשור כדאמרינן במנחות דף מ' דתפר בסיכי. ומ"ה ל"ג בסיבתא דהוא יתד ורק בסיכתא. והוא באמת לבוש בו רק דל"ה קשור ול"ה כגופה ממש ובסנהדרין הכונה דל"ה כעת אפילו לבוש. וכמה מעלי' הא שמעתתא להחזיק בדברי זקני הת"ש הובא לעיל דדוקא פיאה נכרית נאסר במת ולא שאר לבושים ולכאורה תמוהים דבריו מסנהדרין דמשמע דפיאה נכרית לא עדיף משאר לבושים לפי הסוגיא דעירוכין נכונים מאוד דבריו ז"ל דלפי הסוגיא דעירוכין שאר לבושים ודאי נשרפים ורק בפיאה נכרית האיבעי אי כגופה ממש היא דעדיף משאר לבושים. ובהכי מיושב דברי הרמב"ם שכתב סתם דפיאה נכרית נשרף ולא ביאר דזה דוקא דתלי בסיכתא להנ"ל נכון דהרמב"ם לא ס"ל כסוגיא דסנהדרין דלבושים אינן נשרפין דס"ל כסוגיא דעירוכין מדמבעי' לי' בפיאה נכרית אי כגופה ממש דמי' משמע דלבושיהן נשרפין. ודוקא פיאה נכרית דקשור עמה דהוה כגופה. ואמנם גם בפיאה נכרית כ"ז למאי דס"ד דשער המת אסור ושערות ממש כגופה משא"כ למאי דפסק הרמב"ם בה' אבל דשערות ממש ממת אינו כגופו וכ"ש פיאה נכרית ומ"ה פסק דגם פיאה נכרית אפי' קשור נשרף דכגופה ל"ה ולבוש נשרף. דלא כסוגיא דסנהדרין אך כמסקנא בעירוכין ושערה ממש אין נשרפין משום דמחוסר קציצה וזה ישוב נכון לדברי הרמב"ם ועיין בלח"מ

(ח) והנה בדרך אגב נפרש דברי ירושלמי סוף סנהדרין התמוהין מאוד וז"ל הירושלמי ר"י בן חנינא בעי שיער הצדקניות שבתוכה מאי נשמעינא מהדא ר"ש אוסר בהמתה ולא בכורות ומעשרות שבתוכה שללה ולא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה קדשי עיר הנדחת ר"י אמר אין מועלין בהן ור"ל אמר מועלין בהן (כצ"ל בירושלמי וכן מהפך הגירסא במראה הפנים ודבריו נכוני') וכו' ע"ש. והנה ריש דברי הירושלמי דקאמר נשמעינהו מהדא אין לו שום הבנה. והמפרש פי' דמיירי מבהמת קדשים שהוממו אין נשרף דל"ד לשאר נכסים ה"ה פיאה נכרית וזה אין לו שום דמיון כלל. ונראה לפע"ד פי' הירושלמי בדרך זה הנה י"ל דירושלמי מיבעי' לי' בשערות ממש דלא ס"ל דשערות מיקרי מחוסר קציצה דשער העומד לגזוז כגזוז דמי' כמו דאמרינן בגיטין דף מ' דלא מיקרא מחובר ע' בנזיר נ"א ויבואר לקמן. ומיבעי' לי' אי אמרינן הואיל והוא ניצלת אף שערה ניצלין. ומייתי מר"ש דאמר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר והנה בגמ' אמרו טעמא דר"ש אף דמעשר ממון בעלים ואפי' בעלי מומין אינן נשרפין משום דבהמתה מי שנאכלין בתורת בהמתה יצא זה שנאכלין בתורת בכור ומעשר ע' בש"ס דידן והנה ודאי דדוקא הבשר נאכל בתורת בכור ומעשר ואין נמכר באיטליז מדאורייתא דלא כפרש"י שפירש משום שם לוי' רק כגמ' תמורה ח' כמ"ש התוס' זבחים ע"ה אבל העור חולין גמור היא ע' עירובין כ"ז דלוקחין צאן אגב העור. וע' זבחים ק"ג דאפי' בחיי העולה יכול להתפיס העור לבדק הבית וקשיא להירושלמי נהי דהבשר אינו נשרף משום שנאכל בתורת בכור אבל העור דהוה נכסי הדיוט ואין בו משום קדושה תשרף ולר"ע בזבחים ק"ד אפי' בכור שנטרף נהנים לעורו. ומדנקט ר"ש סתם משמע דכל הבהמה ניצלת וע"כ צ"ל הואיל והעור מחוסר הפשטה ניצל אגב הבשר. ה"ה שערות ניצלים אגב דידה ואם נאמר האיבעי' בירושלמי בפיאה נכרית משום לבוש האדם נמי מייתי שפיר מדמצילין עור הבהמה דהו' לבושה אגב הבהמה ה"ה בפיאה נכרית הקשור וזה פי' נכון לדעתי. ושוב אחר כתבי זאת עיינתי בתוספתא ומבואר שם הברייתא וז"ל ר"ש אומר בהמתך ולא בהמת בכור ומעשר וכו' פירות המחוברין מותרין ותלושין אסורין. א"כ הנראה שנשמט זאת מירושלמי דקמיבעי' לי' בשער אי אסור ומייתי נשמעינהו מהדא וכונתו על סוף הברייתא דפירות מחוברין מותרין משום שמחוסר תלישה וה"ה שער כמו בש"ס דילן. וזה פי' נחמד בירושלמי וע' ברמב"ם שכתב פירות מחוברין מותרין וה"ה לשער שבראש. והכ"מ דקדק דהרי זה כבר ביאר לעיל להנ"ל נכון דכונת רמב"ם על ירושלמי דשער ילפינן ממחובר ודוק היטב. ויתר דברי ירושלמי דפליגי ר"ל ור"י וס"ל לר"ל מועלין ע"כ הפי' כדברי מראה הפנים ומאוד תמוהים לי בזה דברי המ"ל בפי"ד מה' אבל שהביא גירסא הירושלמי דר"י ס"ל מועלין ותמה בזה בסברת ר"י דמועלין מ"ש מחטאות המתות עיי"ש ומאוד תמוהין דבריו דבודאי הגירסא ר"ל ס"ל מועלין והוא ס"ל גם בש"ס דילן דירעה עד שיסתאבו ול"ד לחטאות המתות דל"ח לדמי משא"כ קדשי עיר הנדחת וצע"ג על המ"ל בזה. גם מה שרצה לדמות שם עגלה ערופה לחטאות המתות לא זכיתי להבין דבריו דלמאי דמבואר בתוספתא והובא במ"ל בה' רוצח דעגלה ערופה תופס פדיון ע"כ דדמי לקדשים והוה קדושה דאל"כ אינו תופס פדיון כמבואר בתוס' ישנים יומא נ"ד ועגלה ערופה מכפרת ומ"ה הוי כקדשים משא"כ חטאות המתות אינו מכפרת וצ"ע להבין דבריו שם ואכ"מ

(ט) עוד שם בירושלמי ביברין של חי' ושל עופות ושל דגים עוף שהיא טס למעלה מעשרה מהו. נ"ל לפרש דהספק הי' אם הפקר נאסר בעיר הנדחת ואף דנכסי צדיקים ג"כ אסורים היינו כדקאמר ר"ש מי גרם להם שידורו בתוכם ממונם לפיכך ממונם אבד. אבל הפקר אולי מותר דל"ה שלל העיר דגם אחר יכול לזכות. ואף דביברין הוי חצר כדאיתא בח"מ סי' רע"ג ע"ש מ"מ מיירי הירושלמי דבאו החי' ועוף לביברין אחר גמ"ד דלא קנה החצר כיון דהחצר גופה אסור בהנאה ול"ק לצדיקים ומ"ה מיבעי אי הפקר אסור ואח"כ בעי בירושלמי באת"ל דביברין אסור דגם הפקר אסור. אולי עוף למעלה מעשרה ל"ה בכלל שלל העיר ודוק. וכיון דבעיות ירושלמי היא רק אי דרשינן טעמא דקרא אבל אי לא דרשינן ט"ד כמו דנכסי צדיקים אסור ה"ה הפקר אסור מ"ה לא מייתי הרמב"ם לאיבעי' זו דפשיטא דאסור. מיהו גם פי' המראה הפנים נכון ולא הבאתי פי' אחר רק לפי שאני מסופק בהפקר האיך הדין כי לא מצאתי מבואר. ומה שאמרו בכריתות כ"ד בעה"נ שהוזמו עדיה כל הקודם זכה מטעם שהפקירו הכל. אין ראי' דהפקר אסור דשם הבעלים הפקירו אחר גמ"ד ול"מ ההפקר ודוקא בהוזמו העדים הוי הפקר כמ"ש הקצה"ח סי' ת"ה אבל אם לא הוזמו ל"מ הפקר דהוי דשא"ב. אבל אם הי' הפקר קודם גמ"ד י"ל דלא נאסר דמחד קרא ממעטינן שלל הפקר ושלל שמים וע' פסחים ו' לענין ב"י וצ"ע (ודרך אגב יש להסתפק בעבד של שני שותפים אחד רשע וא' צדיק מי זכה בחצי של רשע. הנה ודאי עבדי רשעים נהרגין כמו נשיהם וטפם ועבדי צדיקים אין נהרגין דל"ה דומיא דממונו כיון דההורגו חייב כמו על ישראל. ועבד של שני שותפים ודאי אינו נהרג דאנן סהדי דאדעתא דהכא נשתתפו כמ"ש הר"ן בנדרים בחצר שא"ב ד"ח שאין יכול לאסור על חבירו אך הספק אי זכה העבד בחצי או לא וזה תליא במפקיר חצר עבדו וצ"ע)

(י) והנה במ"ש לעיל ברש"י עירוכין דס"ל דאף לבושיהן נשרף העירני בני הרב החריף מ' אהרן זצ"ל (א"ה חבל על האי שופרא שנאסף נגהו בדמי ימיו) דמהסברא יוצאין בלבושיהן דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה כדאמרינן בברכות כ' ואיך יצאו כל הצדיקים ערומים. ואני אומר בני צדקו דבריך הגם דזה דוקא בלאו לא תסור אבל בל"ת דאו' לא וכאן הוה ל"ת לא ידבק בידך מאומה אך למאי דמבואר שם בשב וא"ת דוחה כבוד הבריות ומבואר בתוס' שבועות ובמ"ל פ"ג מה' ביאת מקדש ה' כ"א באריכות דדוקא כשתחילת לבושו הי' באיסור אז מיחשב כמעשה כגון בכלאים משא"כ כשתחילת לבושו היה בהיתר. וע' תוס' יבמות צ' ובס' משנת חכמים באריכות א"כ כשהיו מלובשים בגדים בשעת גמר דין בהיתר גמור אח"כ יכולים לצאת בלבושיהן דהוה שוא"ת וא"צ להפשיט. ולפ"ז היה מקום לישב דברי הגמ' ודברי רש"י דבסנה' מיירי כשהם מלובשים א"צ להפשיט ורש"י מיירי כשאינם מלובשים אינם רשאים להלביש ובאמת אח"כ שורפין רק דלע"ע יוצאין בלבושיהן