בית יצחק אורח חיים סד

מיירי מתניתן ואף בחצר אסור ושמואל מוקי בכבלא דעבדא מטעמא דכתיבנא ולדידי' בחצר שרי אף בכבלא דעבדא ואין ראי' כלל מברייתא וזה הערה נכונה. ודע דהרמב"ם פסק פי"ט דשבת דילדה בשל זקינה מותרת לצאת דלא חיישינן דלמא שלפה ומחוה היכא דמחייכי עלה והלח"מ תמה בהא דאסר בשן של זהב עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה ובעי נדה להגאון מהרש"ק ז"ל סי' צ"ח. לפמ"ש לעיל בשם ירושלמי שכתב דרשב"א ור' אמרו דבר אחד דבר שהוא טמון מותר. ולא נודע פירושו אנה רבי אמר דבר שהוא טמון מותר. כתבנו לעיל דירושלמי פי' מחלוקת ר' ורבנן בשן דלא כש"ס דילן משום דמגניא רק משום דשן טמון כדאמרינן בקידושין כ"ה לענין טבילה הוה כטמון עיי"ש. לפ"ז כ"ע ס"ל היכא דמגניא ל"ח לאחוי. ובשן לא מיגניא ורבי התיר משום שהוא טמון. ובזה לא פסקינן כותי' אבל היכא דמגניא לכ"ע מותר ודחי הרמב"ם שיטת הש"ס מקמה דירושלמי מדחזינין דבש"ס דילן נמי מקשה אמאי גנאי היא לה כן נראה לפי עניות דעתי

(ה) והנה בש"ג הביא עוד ראי' מנזיר כ"ח דס"ל לרבנן דלא יפר משום תגלחת משום דאפשר בפיאה נכרית ור' ס"ל בפיאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא לה. הרי דמותר בפיאה נכרית והב"ש ובישי"ע דחו ראייתו דשם מיירי תחת השבכה כמו בשערה שלה דע"כ מיירי תחת השבכה ולכאורה קשה בגמ' שם למה לי' לומר ורבי אמר איידי דזוהמא לא ניחא לי' ותיפוק לי' דלא ניחא לי' משום שאינה יכולה לצאת בשבת בפיאה נכרית לר"ה אף תחת השבכה כנ"ל. להפוסקים האוסרים. וצ"ל דלר' איירינין שם. ורבי ס"ל תחת השבכה מותר כמו כבול. ויתכן יותר לרשב"א שכתב דכיון דהולכת בכופה של צמר ע"כ בקרחה איירי כמו פיאה נכרית ול"ש שלפה ומחוה משום דתתגנה ונמצא אף בשבת מותרת לצאת לר"ה תחת השבכה לרבי ומ"ה הוצרך לומר איידי דזוהמא לרבי לשיטתי'. ולפ"ז מוכח קצת מ"ש לעיל דמשנה דפיאה נכרית דשבת לא מיירי תחת השבכה דאל"כ אמאי לא פליג ר' ברישא כמ"ש לעיל ולת"ק דנזיר אף דלדידי' ע"כ אסורה לצאת לרה"ר בפיאה נכרית אף תחת השבכה צ"ל דאין קפידא בכך כיון שיכולה לצאת לחצר. והיותר נכון דמה דמותר להפר במשנה דנזיר משום שערה לר' הוא משום שיכולה ללכת בחצר בגילוי ראש לגמרי ולכן אמרו רבנן הרי אפשר בפיאה נכרית. ובזה נראה לפע"ד לפרש דברי הירושלמי שם בנזיר דמקשה מיפר לה מפני שערה ופי' המפרש דקשי' ליה הרי אין בזה עינוי נפש ומשני גזה"כ הוא הפר נדרים הפר מה שעלי' בשעה שהוא מיפר נדרים מיפר מה שעלי'. והנה קו' ירושלמי תמוה מאוד דהרי שערות מין ממיני הקישוט ומבואר בנדרים פ' אלו נדרים ובכתובות דף ע"א בנדרה שלא תתקשט יכול להפר משום עינוי נפש לכ"ע כגון בכחול ופרכוס ובגדי צבעונים ועיין בר"ן נדרים דבקישוט של מעלה לא פליג אף ר"י רק בקישוט של מטה עיי"ש. ושערות ג"כ קישוט הוא. ומאי מקשה בירושלמי אמנם להנ"ל נכון. דהב"ש סי' קט"ו מביא בשם סמ"ג בשם ירושלמי דס"ל דלא כש"ס דילן אלא דאף בחצר יש משום גילוי הראש. ולכן מקשה ירושלמי לשיטתי' שפיר דכיון דפירשנו דעיקר קפידת הבעל משום שיכולה לצאת בחצר בפרוע ראש והו"ל קישוט אבל ירושלמי לשיטתי' פריך שפיר דכיון דאף בחצר יש פרוע ראש וצריך ללכת מכוסה ואין כאן שום קפידא ול"ה עינוי נפש. דל"ה קישוט כלל אבל לפי זה צריך להבין תירוץ ירושלמי ועיין בנדרים פ"ג ס"ל לשמואל בנדרה משתי ככרות מתוך שהוא מפר למתענה מפר נמי לשאינו מתענה וזה יהי' ג"כ תי' ירושלמי. אבל צ"ע דהרי מתניתן כר"ש דאחר זריקות קרבן אחד מותר לשתות יין ולא נשאר כלל דבר המתענה ואין הבנה לתי' הירושלמי וצ"ל דקושיות הירושלמי הוא לר' יוחנן שם בירושלמי דמוקי מתניתין אף לרבנן דס"ל בנזרק אחד מן הדמים אסור בתגלחת ויין. ומ"מ משמע ליה דעיקר הפרת הבעל משום תגלחת ומקשה והרי בתגלחת אין כאן עינוי נפש ומשני מתוך שהוא מפר וכו' ולפי זה צ"ל למאי דמסיק שם דמתניתין ר"ש הוי שערות מין ממיני הקישוט כמו דס"ל בש"ס דילן דלא שייך לומר מתוך שהוא מפר דלא נשאר עינוי נפש זולת השערות ודלא כס"ד מעיקרא. וזה מה שרצינו לבאר

(ו) ודע דראיתי בתוס' רי"ד על שבת הנדפס מחדש דבר יקר מאוד והוא כקלורין לעינים. שכתב שם בריש במה אשה דהא דחיישינין ברצועות שבראש אשה שתזדמן לה טבילה של מצוה הנה לשלפה ומחוה לא חיישינין דלא מיגלי שערה משום פריצות. רק לטבילה חיישינין משום שאחר שתסירם בשעת טבילה שוב אין רשאי לקלוע בהם שערה בשבת כדאמרינין בפ' המצניע ולכן אתי' לאתינהו ע"כ. הנה ס"ל לתוס' רי"ד דלא כתוס' דף נ"ז דכמו שיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה אך דסתירה שרי דל"ה סותר מ"מ לבנות או דס"ל לתו' רי"ד דיש איסור בסתירה רק דתעשה ע"י נכרי בשביל טבילת מצוה. וקליעה אסור אף ע"י נכרי. וכ"כ הטו"ז בריש סי' ש"ג. והמובחר בדרך הראשון שכתבתי. והיוצא מדבריו דל"ח שתסיר בשעת טבילה ותיתי ברה"ר רק במקום שיש איסור לחזור וללבוש. משא"כ היכי דליכא איסור ל"ח כלל דכמו שתשלוף לטבילה תחזיר ותלבש. ולכאורה דבריו תמוהין מאוד מגמ' דמקשה מחבקין שבצואריהן וא"א אין אשה חובקת חבקין אמאי לא והלא ל"ה חציצה וקשי' להתוס' רי"ד וליטעמיך דהרי בחבקין ל"ש איסור בקליעה ותחזור ותלבש גם מה משני הכא בקטלא עסקינין ומשמע בקטלא הטעם משום טבילה של מצוה והרי בקטלה אין איסור בלבישה. ולכאורה היא קושי' גדולה על התוס' רי"ד. ואמנם לאחר העיון נכון מאוד דרי"ד גורס בגמ' הבנות טובלת בחיטין שבאזניהם ולא בחבקין שבצואריהם. כדאיתא להדיא בתוס' רי"ד שם ולא קאי כלל על שבת רק דמקשה מטבילה גופי' ומשני בקטלא הוה הטבילה חציצה ומיושב לדידי' קו' התוס' אמאי קתני קטלא גבי תכשיטין דטעמא משום שלפה ולא משום טבילה. דבאמת בקטלא ל"ש חשש דטבילה דתחזור ותלבוש. ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ח שהוכיח דנזמי אוזן א"צ להסיר בשעת טבילה מדיוצאת בשבת עיי"ש להנ"ל אין ראיה דבזה אין איסור לחזור וללבוש אמנם לגירסת התוס' רי"ד מבואר להדיא בגמ' דבנות טובלות בחיטין שבאזניהן ועיין במי נדה סי' צ"ח כתב היתר לאשה בשן תחוב לטבול בו וא"צ להסיר מדיוצאת בשבת בשל כסף. ול"ח לטבילה וכן הוכיח בבינת אדם עיי"ש להנ"ל אין ראי' דע"כ צ"ל דמותר ליטלו בשבת ולחזור להעמיד בפה דאל"כ אין לחוש לטבילה בשבת א"כ תחזור לתוך הפה ודוקא בקליעת שער יש איסור באופן דלתו' רי"ד יש לפקפק בהיתר זה דשן תחוב ל"ה חציצה לטבילה. מיהו להלכה כיון דכל הפוסקים לא ס"ל כתוס' רי"ד הלכה כרוב הפוסקים. אמנם מ"ש בספר בינת אדם דאף לשיטת הרמב"ן דשן של זהב מיירי שמשימה שן של זהב על שן של אדם או שחור להנאתה וגם זה אין חוצץ לא נהירא לי כלל. והמובחר דשן במקום שחסר להשן אינו חוצץ כמ"ש הגאון מהרש"ק אבל בשן על שן חוצץ ומדברי הרמב"ם אין ראי' דס"ל כשיטת התוס' רי"ד דמה דמותר לחזור וללבוש אין לחוש לטבילה דתחזור ותלבוש ואכמ"ל הואיל ואין אנו עסוקין בדין זה ובאמת שיטת הרי"ד נעים מאוד ליישב הרבה קושיות דל"ח לתזדמן טבילה של מצוה בכמה דברים היוצאת בשבת והיוצא מדברי התוס' ר"ד לנ"ד. הנה לפמ"ש דמ"ה ל"ח בחיטין לשלף ומחוה דלא תגלי שערה משום פריצות אמאי חיישינן בפיאה נכרית לשלף ומחוה ובודאי בפיאה נכרית ל"ח לטבילה לטעם שכתבתי לעיל בשם הרי"ד וע"כ בפיאה נכרית הולכת תחת השבכה דזולת זה אסור ולכן חיישינן שמא שלפה ומחוה מתחת השבכה. ולפי זה מוכח קצת דאסור לצאת בפיאה נכרית בגילוי ראש מיהו לפי שנוהגין הנשים לשום פיאה נכרית על שבכה אין ראי' מזה דאם תסיר פיאה נכרית לא תיגלי ראש ג"כ ודו"ק

(ז) והנה עוד הביא הש"ג ראי' מעירוכין דף ז' גבי תנתן שערי לבתי וגם משער נשים צדקניות דקמבעי' ליה בפיאה נכרית משמע דמותרת לצאת וגם ראי' זו דחו אחרונים וי"ל דמיירי שהולכת תחת שבכה. ולפענ"ד משם יש הוכחה גדולה ואבאר אי"ה. הנה יש לתמוה בעירוכין דף ז' ברש"י שכ' בשער נשים צדקניות דקמיבעי' ליה בפיאה נכרית אי כגופה הוי וניצל אי כממונא וקיי"ל צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף הנה מ"ש רש"י ערומים הוא תמוה דרש"י בסנהדרין דף קי"ב כתב להדיא דיוצאין בלבושיהן ואדרבה לדעת רש"י שם זאת עיקר האיבעיא אי הוה כלבוש. וכאן פירש"י דיוצאין ערומים בלא לבוש כמו האיש נסקל ערום בסנהדרין. ובכמה מקומות בש"ס אין מספר. ואין לומר דכונת רש"י לשון מושאל והוא בלי נכסים. דיותר יתכן לומר בזה נקי מנכסיהן וגם רש"י כתב להדיא וכל ממונם נשרף ולמה לי' לרש"י זאת גם לשון ערומים לא משמע הכי והנה מבואר שם בגמ' להדיא דהאיבעי' היא אי פיאה נכרית כלבושה דמיא. ומשמע דיוצאין בלבושיהן. וזה לדעתי תמוה מאוד ולא ראיתי לשום אחד שיתעורר בזה גם דברי הרמב"ם בה' ע"א תמוהים מאוד שפסק דפיאה נכרית מנשים צדקניות נשרפת ולא פירש דדוקא דתלי בסיכתא דאם קשור בגופה כגופי' דמי' וכבר תמה בדבריו הלחם משנה בפי"ר מה' אבל ומה שתי' בזה הוא דוחק כמבואר למעיין שם. והנה ליישב דברי רש"י התמוהין נלפע"ד כן דהנה רש"י הוכרח לפרש דשני סוגיות פליגי באמת בזה דקשיא לרש"י הנה לפי סוגיא דסנהדרין משמע דזאת פשיטא דפיאה נכרית הקשור עמה ל"ה כגופה ממש ורק כלבוש הוא חשוב. והראי' דרש"י פירש שם אי דקשור עמה פשיטא דכגופה היא וכמו שאין שורפין לבושיהן כך אין שורפין אותן משמע דאפילו בקשור לא הו' כגופה ובעירוכין משמע דאם קשור הוה כגוף ממש וראי' דנאסר בהנאה ובודאי לבושי המת אינן נאסרין בהנאה אף אם הי' קשורין בשעת מיתה כמ"ש זקני הת"ש בחידושי הש"ס ע"ז. דדוקא פיאה נכרית או שן תותבת דהוה כגופה ממש ולא שאר לבושים עיי"ש. גם קשי' לי' לרש"י בעירוכין דמקשה בגמ' הא לא אמרה תנו גופה היא והא מיבעי' לי' לר"י בן חנינא ומשמע דלא קשי' בגמ' רק רק על האיבעי' והרי אפי' נאמר דשער נשים צדקניות הפיאה נכרית מותר דכגופה דמי מ"מ לא דמי דשם הלבוש מותר ופיאה נכרית הוה כלבוש משא"כ במת מותר הבגד שלבש בשעת מיתה וה"ה הפיאה נכרית ואמאי הפיאה נכרית אסור. ואין לומר דפיאה נכרית אם לא אמרה תנו ודאי בדעתה שתקבור עמה דמאן מפיס ולכן פירש"י דשני סוגיות חלוקות דבסנהדרין קאי הסוגיא למ"ד שער המת מותר בהנאה דלא כגופה דמיא אפי' שערות ממש ולכן איבעיא שם אי שערות ממש ניצלים משום דלא כגופה ומקשה