בית יצחק אורח חיים סג

לילך בפריעה כמבואר בירושלמי. מ"מ מבואר בטו"ז סי' קט"ו דל"ה רק מדרבנן. וכן מוכח מלשון הרמב"ם בפכ"ד מאישות שכתב לענין דת משה אם הלכה בפרוע ראש בשוק. משמע דמבוי ל"ה רק מדרבנן ולפי הוכחה זו משמע דמדאורייתא הוא. ונ"ל דעזרה כיון דלענין טומאה הוי כר"ה כמבואר בפסחים י"ט ה"ה לענין פרוע ראש הוי כר"ה ואסור מדאורייתא. אבל אין ראי' מטומאה דלענין טומאה חצר שרבים בוקעין נמי הוה ר"ה. וכאן מבואר דחצר שרבים בוקעין ל"ה רק מדרבנן וצ"ל דוקא כשקצת בוקעין ועזרה מיקרי שרבים בוקעין והוי מדאורייתא וכן מוכח מלשון הטו"ז ודו"ק. והנה דברי הטוש"ע צ"ע בזה שלא הביאו תחת סוג דת משה שהלכה בפרוע ראש בשוק כמו דאיתא ברמב"ם ולמה לא הביאו פרוע ראש רק תחת סוג דת יהודית. ואולי כיון שאין נ"מ לדינא לא דקדקו וסמכו על הדיוק מדנקט שערה מכוסה במטפחת משמע דזולת זה הו"ל דת משה. ובאמת בדרך פלפול קצת הי' מקום לישב דברי הטוש"ע. דלכאורה קשה בגמרא דמקשה דאורייתא דכתיב ופרע וכו' ותנא דבר"י אזהרה לבנות ישראל. ודלמא פריעת ראש ל"ה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כדאשכחן בשבועות י"ח אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתה וכתב הר"ן והראב"ד דלא הוי רק דרבנן ובאמת ברמב"ם במנין המצות לא הביא זאת. אך הנ"ל דזה תלוי אי דרשינין ט"ד. הוי ודאי דאו' מדענשה התורה לסוטה מדכ"מ. והנה במשנה דכתובו' חשיב נודרת וא"מ עוברת ע"ד משה ופי' בגמ' הטעם משום דבעון נדרים בנים מתים. וזה דעת ר' אלעזר בר' שמעון בשבת ל"ה ע"ב שקיבל זאת מאביו ר' שמעון כמו שפירש"י שם וע"כ מתניתן כר' שמעון דבעון נדרים בנים מתים ור"ש דריש טעמא דקרא. ולכן מקשה בגמ' דאורייתא היא ובאמת הוי מצי לשנוי דבזה לא אתיא כר"ש רק בגמ' האמת משני וגם בקלתה הוי דת יהודית אבל הטור לא רצה לכתוב בפירוש דהוי דת משה דילמא לדידן דל"ד טעמא דקרא הוי רק אסמכתא כן יש מקום לומר מיהו לומר דהוי אסמכתא מה דלא מצינו לאחד שיאמר כן אין לנו והמובחר כמש"ל דלחומרא דרשינן טעמא דקרא לכ"ע. ושוב ראיתי בכנסת הגדולה תמה על הפוסקים שפירשו הירושלמי דחצר שרבים בוקעין הרי הוא כמבוי היינו כמבוי מפולש דאפילו בקלתא אסור דלמא כונת הירושלמי היא כמבוי שאינו מפולש עיי"ש. לפמש"ל ל"ק מידי דכאן פריעת ראש דסוטה בחצר שרבים בוקעין ומדאור' אסור. ע"כ מדרבנן אסור אפי' בקלתא דזב"ז תלוי והדין מהירושלמי מוכח מסוטה גופה דל"ה פריעת ראש רק בחצר שרבים בוקעין וזה ברור

(ג) והנה ממשנה דשבת לכאורה יש להוכיח דאסור לצאת בפיאה נכרית לר"ה אף בחול דבמשנה דף ס"ד קתני יוצאת אשה בכבול ובפיאה נכרית לחצר. והקשו התוס' בדף נ"ז ע"ב ד"ה אי כבלי דעבדי אמאי לא תני ברישא פיאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לר"ה עיי"ש. אמנם אם נאמר בפיאה נכרית אף בחול אסור לצאת לר"ה מ"ה ל"ק ברישא דאסור לצאת לר"ה בשבת דבלא"ה אסור אף בחול. ובסיפא קתני דלחצר דמותר בחול דאף בשערה מותרת בחול. מותרת אף בשבת דל"ח בחצר לשלפה ומחוי. כן נראה לכאורה. אמנם לפמש"ל אדרבה יש ראיה משבת להתיר פיאה נכרית דכבר כתבנו לעיל להקשות על השיטה מקובצת שפירש מדסוטה התירה התורה לילך בפרוע ראש מכלל בשאר נשים אסור. והקשינו דהרי בחצר כל אשה מותרת וכתבנו דהעזרה הוי חצר שהרבים בוקעין ולטומאה הוי כר"ה וה"ה לענין שער כדאמרינן בירושלמי חצר שרבים בוקעין הוי כמבוי. ואפי' בקלתה אסור ומוכח דשאר נשים אסורים בחצר שרבים בוקעין מדאורייתא ולפ"ז קשי' במשנה דשבת דקתני יוצאין בפיאה נכרית לחצר ומשמע לכל חצר אפי' שרבים בוקעין דדמי לעזרה שכתב המ"ל פ"ג מביאת מקדש דהוי כחצר לענין שבת כיון דמצד איסור הוצאה מותר אף בחצר שרבים בוקעין. ולענין שער אין חילוק בין חצר שרבים בוקעין ובין ר"ה ומוכח דפיאה נכרית ל"ה כשער ממש ומותר אף בר"ה. וזה יהי' כונת הש"ג שהוכיח ממשנה דמותר בפיאה נכרית ותמהו עליו דבחצר אף בשער מותר להנ"ל ראיתו נכונה. מיהו יש לומר כמו שכתב בספר באר שבע דמתניתן מיירי תחת השבכה ומ"ה מותר בפיאה נכרית. אבל בגילוי אסור ובהכי מיושב מה שהקשה בישועת יעקב או"ח סי' ע"ה לסברת האוסרין בפיאה נכרית ומתני' מיירי תחת השבכה למה התירו בחצר דחיישינין שמא תצא לר"ה. ימ"מ התירו שלא תתגנה על בעלה וליאסר בחצר פיאה נכרית תחת השבכה שמא תצא לר"ה ומ"מ לא תתגנה על בעלה שתלך בפיאה נכרית בלי שבכה דבחצר מותר אפי' בגילוי שער ובזה ל"ח שתלך לר"ה דלר"ה אף בחול אסור בלא שבכה. ול"ח שתצא עיי"ש. להנ"ל ל"ק מידי דחכמים הצריכו להתיר בפיאה נכרית תחת שבכה אף בחצר שרבים בוקעין דלענין שבת הוי כרה"י. ובזה הוצרכו להתיר בשבכה שלא תתגנה על בעלה אף דחיישינן שמא תצא לר"ה דל"ש לומר שיתירו בלי שבכה דחצר שרבים בוקעין אסור אף בחול בלי שבכה וכיון שהוצרכו להתיר בשבכה שפיר אמרו במשנה בפיאה נכרית לחצר מותר אף דחיישינן שמא תצא לר"ה וז"ב מאוד

אמנם לפע"ד נראה דראיות הש"ג דמותר בפיאה נכרית בחצר שרבים בוקעין עפמשכ"ל ראיתו קמה וגם נצבה דליכא למימר דמשנה מיירי בפיאה נכרית תחת השבכה כמו שדחה בבאר שבע דהרי לשמואל דס"ל כבלא דעבדא תנן ס"ל דמתניתן לא מיירי בכופה של צמר משום דבכופה של צמר מותרת אפילו לר"ה כרשב"א. והנה בש"ס דילן אמרו בשבת דף ס"ה רבי ורשב"א אמרו דבר אחד דכל מידי דמגנה לא שלפא ומחוי. אבל בירושלמי אמרו דרשב"א כרבי דאמר דבר שהיא טמון מותר. פירוש דברי הירושלמי דס"ל טעם דרבי דס"ל בשן של זהב רבי מתיר כיון שהוא טמון בפיו מותר וה"ה בכבול שהוא טמון מותר תחת השבכה א"כ לשמואל דס"ל מתניתין נמי ס"ל בכופה של צמר מותר אף לר"ה וסיפא נמי מיירי דוקא בכבלא דעבדא כמ"ש התוס' דלא כרש"י פיאה נכריות לא מיירי תחת השבכה דאז הוי ככבול ומותר אף לר"ה מפני שהיא טמון. ומוכח דלשמואל מותר פיאה נכרית אף שלא טמון ומ"ה דוקא בחצר וכיון דרב ושמואל ל"פ רק בכבול אבל בפיאה נכרית ל"פ ומנלן לעשות פלוגתא כזה ע"כ מוכח דפיאה נכרית מותרת לצאת בגלוי בחצר שרבים בוקעין דהוי כר"ה. ואמנם יש לדחות ראי' זו דהרי בש"ס דילן לא אמרו טעם דרשב"א בשביל שהוא טמון רק משום דמגניא. ועיין ברשב"א שמפרש בגמ' דכיון דיוצאת בכבול תחת השבכה ע"כ באשה קורחת היא ולא שלפה ומחוה. א"כ י"ל דל"ש זאת בפיאה נכרית ולעולם מיירי תחת השבכה (והנה מה דמשמע בירושלמי דטעמא דרבי בשביל שהיא טמון במשנה ה' בירושלמי ובגמ' משמע דטעמא דשן לרבנן משום שמא יפול ואתו לאתוי' ד' אמות וצ"ל לירושלמי דרבנן ורבי פליגי בזה דרבנן חוששין שמא יפול. ורבי לס"ל חשש זה רק שמא שלפה ומחוה וכיון דטמון לא שלפה ומחוה) ויהי' איך שיהי' לש"ס דילן יש לדחות ראי' זו מיהו גם לש"ס דילן י"ל דטעמא דרשב"א משום שהיא תחת השבכה ועיין ברשב"א דף נ"ז וז"ל הקשה הרמב"ן אמאי כופה של צמר אסור לרבנן הא תחת השבכה היא ותירץ שהכופה אינה כולה תחת השבכה רק מקצתה בגובה הראש ואפשר לה לשלוף הכופה ועדיין השבכה מחפה ראשה ור"ש מתיר כיון דעל השער ממש הוא למטה מן השבכה. א"כ לשמואל דטעמא דרשב"א משום שעל השער היא למטה מן השבכה ומתניתן אתיא כותי' ודוקא בכבלא דעבדא ע"כ פיאה נכרית לא מיירי תחת השבכה מדשרי רק בחצר ומותר לדידי' פיאה נכרית בלי שבכה בחול ובזה ל"פ רב ושמואל ולכ"ע מותר בפיאה נכרית בלי שבכה אלא אפי' נתעקש לומר דדוקא לשמואל מותר. אבל לרב דמתניתין בכופה של צמר ופיאה נכרית דומיא בכופה של צמר. ע"כ לרשב"א בשם הרמב"ן מקצת הכופה ל"ה תחת השבכה. וה"ה פיאה נכרית מקצת מגולה דאם כולה מכוסה ל"ח לשלפה ומחוה והיוצא מזה דאם מקצת מגולה כמו שילכו הנשים הכשרות ומקצת נגד המצח מגולה מותר ואף כולה מגולה מוכח משמואל דס"ל מותר ורב ל"פ עלי' בזה וזה ראיות הש"ג

(ד) והנה במש"ל במשנה דיוצאת בפיאה נכרית לחצר משמע אף רבים בוקעין. הנה לשיטת הר"ן דע"כ ל"פ בגמ' אי מותרת בחצר בכל הני חוץ מכבול ופיאה נכרית אלא בחצר שאינה מעורבת אבל בבית מותר בכל תכשיט. ע"כ מתניתין מיירי בחצר שאינה מעורבת. וסתם חצר שאינה מעורבת רבים בוקעין אף דלענין גילוי ופרוע ראש הוי כר"ה כדכתיבנא מיהו לשיטת רש"י דס"ל סיפא דמתניתן מיירי לכ"ע בכופה של צמר י"ל ה"ה פיאה נכרית מיירי לכ"ע תחת השבכה ובהכי מיושב קו' התוס' שהקשו איך קתני כופה של צמר לחצר דאפילו לרה"ר מותר לרש"י ל"ק דנקט כופה אגב פיאה נכרית לגלויי דוקא תחת השבכה מותר ובלי שבכה בלא"ה אסור דומיא דכופה ותדע לך דהכי הוא דקשי' במשנה דקתני שן תותבת ר' מתיר וכו' ומדמפליג בסיפא משמע דמודה ברישא והרי ר' ורשב"א אמרו דבר א' א"כ לרב דמוקי מתניתן בכופה של צמר אמאי פליג ר' רק בסיפא ולא פליג ברישא דקתני לחצר ולר' מותר בכבול לר"ה וא"כ צ"ל אף לרב דנקט לחצר לגלויי אפיאה נכרית וה"ה לשמואל י"ל הכי מיהו ראי' זו יש לדחות דאף דאמרו בגמ' אמרו דבר אחד לאו דבר אחד ממש הוא כמ"ש הר"ן בריש סוכה דמה"ט אין הלכה כשיטה וי"ל ר' ג"כ סבירא לי' בכופה של צמר כרבנן דבשן יותר מגונה מכופה וגם במש"ל הרשב"א בשם הרמב"ן דתחת השבכה ל"ח לשלפה רק אם מקצת מגולה מרש"י דף נ"ז ע"ב משמע דחיישינין שתשלוף מתחת השבכה ולא מיגליא ראשה וזה דלא כרמב"ן באופן דראי' הנ"ל תליא במחלוקת שבין רש"י ותו' ורמב"ן ואין להאריך בזה יותר

ודרך אגב הנני אומר בשבת ס"ל לשמואל כבלא דעבדא תנן ומשמע דכופה של צמר לדידי' שרי והרי הוה פלוגתא בין ת"ק לרשב"א כדאיתא בברייתא ואמאי לא מוקי שמואל כת"ק כמו רב ואין שום הבנה לדברי שמואל בזה. להנ"ל י"ל דבר נכון דכיון דר' ס"ל כרשב"א כדאיתא בדף ס"ה ובמשנה פליג רבי בשן ומשמע דברישא מודה ולכן מוקי שמואל בכבלא דעבדא ולא בכופה של צמר דבהכי ניחא דלא פליג ר' ברישא. אמנם מדברי הרי"ף נראה דשמואל פליג בדינא עלי' דרב שכתב והלכתא כר' אבוה דתניא כותי' לפמ"ש לעיל דבכופה של צמר אין נ"מ בין רב לשמואל וכ"ע מודה דפליגי תנאי רק בכבלא דעבדא נ"מ דלרב לא