בית יצחק אורח חיים סב

כדאיתא סנהדרין מ"ה באדם דכמיתת בעלים כך מיתת השור כי לא מצאתי מבואר. אבל עכ"פ זה ברור דאם לא סקל השור כמצותו רק שחטו דקטלו בשחיטה טהור מידי נבלה כדמוכח מקרא דאיצטרך לאסור באכילה. ואחר הצעה זאת גם אנו נאמר אם בדק קרומית של קנה ושחט בהמת עיר הנדחת כיון דלא קיים מצות לפי חרב דהיא דוקא בברזל כדאיתא בתוס' נזיר נ"ד לענין חרב הרי היא כחלל דהיא דוקא מתכת. ואפי' לשיטת הר"י מסימפונט ורמב"ם דה"ה שאר כלים היינו דילפינן שאר כלים מכלי מתכת אבל חרב היא דוקא של ברזל לכ"ע. ונמצא דאם שחט בקרומית של קנה דלא קיים קרא דלפי חרב לא מיבעי' לרב חסדא ובודאי ילפינן משור הנסקל ששחטו דאינו מטמא כיון דלא סקל כדכתיב בקרא. שחיטתו לאו קטילתו ואף דבעיר הנדחת דרשינן בב"מ ל"א מקרא דהכה תכה אם אין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה דקוטלין אותו בכל מיתה הרי גם בשור הנסקל דינא הכי ומ"מ אם שחטו מהני שחיטתו ה"ה בעיר הנדחת דבעי לפי חרב והוא לא עביד הכי. כי קמבעי לר"ח בשחט בחרב או בסכין של ברזל דקטלה בחרב. מיבעי לי' אי הוה כשאר קטלא או לא כיון דקטלה דרך שחיטה. אבל בשחט בקרומית דאית בה תרתי דשחט דרך שחיטה גם לא הוה לפי חרב. ודאי מטהר. ומעתה הסוגיא דחולין ותוס' קאי בבדק בקרומית של קנה דמהני אף בקדשים כדאיתא חולין ג' ודאי מטהר מידי נבלה ור"ח נקט סתם משום דסתם שחיטה היא בסכין כן נ"ל: עוד י"ל בישוב הקושיא דכי קמבעי' לי' לר"ח בבהמת חולין דל"ה שחיטה מצוה. והריגה הוה מצוה לפי חרב בטל פעולת הרשות לגבי מצוה והוי כלא שחט כלל רק שהרגה לקיים המצוה. ושחיטתו זו הריגתו לקיים המצוה. ומ"ה מטמא. דכיון שבאם עושה הקטלא לפ"ח קיים מצוה. ובשחיטה אינו מקיים פעולת הרשות בטל למצוה. ולכן ל"ה שחיטה רק קטלה אבל בשחיטת קדשים דהוה מצוה אם אין כונתו רק לשחיטה קיים מצות שחיטה ולא מצות קטלא לפ"ח ומטהר מידי נבלה. וכיוצא בזה כתב הר"ן בר"ה למ"ד מצות א"צ כונה דאם יש לו כונת רשות בטלה להמצוה ויצא המצוה ואם יש לו כונת מצוה אחרת מינה מחריב בה ולא יצא. וה"ה בבהמת עיר הנדחת דשחט והרג יש חילוק בין שחיטת מצוה לשחיטת הרשות ודוק היטב. (והגאון במ"ח נסתפק למה ל"א בסקילת שור הנסקל ובקטלת בהמת עיר הנדחת הריגתו זו שחיטתו כמו בעריפת עגלה ודחיית שעיר המשתלח. וז"א דשם בעגלה ושעיר המשתלח הוי קדשים וכפרה כתיב בי' מ"ה אמרינן דחיתו ועריפתו זו שחיטתו משא"כ בסקילת שור וקטלת בהמה שנעבדה בה עבירה דמשום עונש ובזיון קטלינין לה הכי יבא טהרה עי"ז וז"ב ופשוט) ואחרי שכל הדברים אלו תלוים בסברא אינני מחליט שום דבר

והנה בסנהדרין קי"ב אהא דקדשי מזבח ימותו מקשה אמאי לא ירעה עד שיסתאב. ומשני ר"ל דאתיא כר"ש בקדשים שחייב באחריות ור"י משני משום זבח רשעים ומקשה ור"ל מ"ט לא אמר כר"י ואמאי לא משני דניחא לי' לאוקמא בין בקדשי צדיקים בין בקדשי רשעים. כסתימת לשון הברייתא וע"כ מוקי לה אקדשים שחייב באחריות וכדידי' דמי ומ"ה ימותו וכבר הרגיש במ"ח קצת נלע"ד לפשוט הספק של תוס' דבעבר והקדיש הקרבן כשר ול"א בזה כתותי מכתת כמו שנסתפקו דלפ"ז גם למה דמוקי הוא בקדשים שחייב באחריות ע"כ לא מיירי אלא בקדשי רשעים משום זבח רשעים וכמ"ש רש"י דמאיס מה"ט דבקדשי צדיקים נהי דנאסר משום עיר הנדחת מ"מ ליקרב דמצות לאו ליהנות ניתנו כמו צפרי עיר הנדחת לילא דגלי קרא וכמו שכתבו התוס' וע"כ גם הוא לא מוקי רק בזבח רשעים ושפיר מקשה מ"ט ל"א כר"י. וזה ראי' נכונה לכאורה מיהו י"ל דאף אם ההקדש הי' בהיתר אסור לכתחילה להקריב משום דמאיס לגבוה. אפי' בקדשי צדיקים והתוס' לא נסתפקו רק בדיעבד וכן משמע מדברי מהרש"א ומ"ה נקט ברייתא סתם קדשי מזבח ימותו ודו"ק: והנה לפמש"ל בטעמא דמהני שחיטה לטהר מידי נבלה משום דשחט בקרומית של קנה ולא לפי חרב. לשיטת רמב"ם בה' מעה"ק דלכתחילה בעי בשחיטת קדשים כלי שרת מ"מ בצפרי מצורע דא"א בכלי שרת דאם ישחט בכלי ברזל יטהר מידי נבלה כדיעבד דמי. ומ"ה איצטרך למעוטי דס"ד דמותר לכתחלה כיון דא"א בענין אחר. מיהו י"ל דר"ל דמוקי לברייתא בקדשים שחייב באחריות או בקדשים קלים לריה"ג ולתוס' לא מיירי רק בקדשי רשעים דבקדשי צדיקים נהי דנאסר משום עיר הנדחת מ"מ ליקרב. ולמה נקט הברייתא סתם. להנ"ל י"ל דר"ל כשיטתי' דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה בנזיר כ"ט ולדידי' בשחיטת מצורע דכתיב ושחט בעי כלי שרת דשחיטה לאו עבודה מטעם דאיתא בחולין כמ"ש ר"י מאורליינש יומא מ"ב משא"כ בעוף דל"ב בחולין שחיטה ובמצורע בעי הוה עבודה ובעי כלי שרת וכן כתוב במלא הרועים בשם הגאון מב"ד אות עוף אי טעון שחיטה. ולפ"ז לר"ל ליכא לאוקמא קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת כיון דבעי כ"ש ואין עושין כלי שרת של עץ ובעי מתכת והוי כקטלי' כר"ח ומסברת חוץ איסור הנאה פסול להקרבה ורק דתוס' כתבו כן למה דמוקי קרא דצפורי מצורע בהכי. אבל לר"ל דליכא למוקמא קרא בהכי בלא"ה ל"מ להקריב בהמות עיר הנדחת דהיא איסור הנאה. ולכן נקט בברייתא סתם קדשי מזבח אפי' נכסי צדיקים למ"ד קדשים ק' ממון בעלים ודוק. ויש מקום לומר דשחיטת צפור מצורע בעי כ"ש לכ"ע כיון דבעי כהן דוקא כדאיתא בר"מ פי"א מטומאת צרעת אבל לענ"ד נראה דלכ"ע לא בעי כ"ש כיון דטהרת מצורע נוהג אף בח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ואפי' זב ומצורע וטמא מת מטהר את המצורע ל"ב כ"ש לכ"ע. ולפ"ז אף לר"ל דא"ש לעוף מן התורה בשחיטת צפור ל"ב כ"ש ודוק. ובודאי שחיטת צפור ל"ב בגרי כהונה כיון דאפי' טמא מת מטהר מצורע ולפענ"ד אף בעל מום כשר כמ"ש במראית נגעים בר"מ דבהן בע"מ רואה נגעים וה"ה דמטהר מצורע אף דר"מ לא מביא בע"מ סמך אמה שהביא דכהן המטמא היא מטהרו ודוק. וגם במראית נגעים כתבתי במקום אחר דל"ב בגדי כהונה ואין עת האסף פה. ודע דמה שנסתפקו התוס' הוא משום דלשרפה קיימא וכתותי מכתת שיעורא. ואף דבהמה בעי לפי חרב מ"מ אח"כ שורפין כדמשמע מרש"י חולין. ולפ"ז שפיר גרסינין בתוס' דלשרפה קיימא והגאון ר' ישעי' גורס להריגה קיימא. ולפ"ז ל"ש כתותי מכתת שיעורא כמ"ש הפוסקים דמידי דבעי קבורה ל"א כתותי מכתת שיעורא וזה תליא במחלוקת אי גם מה שנהרג נשרף אח"כ ודוק

והנה מה שכתבו התוס' בבהמת עיר הנדחת והקדישו וכבר תמהתי ומצאתי שהרגישו בזה מב"ק מ"ה דהקדישו אינו מוקדש עיין בתפארת צבי תי' נחמד מאוד וע' בח"ס א"ח ס' ק"מ

סימן יד

ב"ה ברעזאן יום ג' טוב כסליו צדק ומשפט לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי מוה' פנחס שפירא נ' מפאלטישאן

ע"ד שאלתו בנדון אם יש איסור ללבוש פאות נכרית לנשים ובדינים המסתעפים לזה ובדבר זה כבר האריכו הרבה האחרונים ואעבור עיני על מקומות המפוזרים ללקט אורות גדלו בין שדמות הראשונים אולי אזכה לחדש דבר מה אחפש במטמונים ואסיע אבנים אראה אשיות הבנינים וד' יחנני לשפוט משרים

(א) מקור הדבר בש"ס כתובות פ' המדיר. ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע ראש האשה ותנא דבר"י אזהרה לבנות ישראל שלא ילכו בפרוע ראש. ופרש"י מדעבדינן לה הכא לנולה מדה כנגד מדה כמי שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור. א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרוע היא ע"כ ויש להקשות ע"ז אס"ד דפרוע ראש דסוטה טעמא משום הכי הוא א"כ לר"י דס"ל בסוטה ז' שערה נאה לא היה סותר. ובשאין שערה נאה ע"כ לא הלכה פרוע להתנאות א"כ ל"ל פרוע השתא. גם לטעם השני ברש"י קשיא איך מוכח מדפרע לה השתא מוכח דעד השתא לאו פרוע הלכה משום דאסור דלמא משום דשערה איננה נאה מ"ה לא הלכה פרוע. ולא משום האיסור ומזה מוכרח לכאורה דגם פיאה נכרית אסור. והיא קישטה עצמה בפיאה נכרית. ומ"ה עבדינן לה עונש גם לטעם השני נכון דמדכתיב ופרע מכלל דעד השתא לא היתה פרוע אפי' ע"י פיאה נכרית דגם זה מיקרי פרוע. ומוכח דאסור אבל יש לדחות ראי' זאת דבאמת מדאורייתא גם שערה נאה בעי פרוע בסוטה והקרא אצריך פרוע משום נשים ששערן נאה. ולא חילקה התורה. דרוב נשים שערן נאה והצריכה בכל הנשים. וחכמים עקרו דבר תורה בשוא"ת כמו שכתבו התוס' שם ולא אצריכו פריעה בנשים ששערן נאה. ובנשים שאין שערן יפה הניחו על החיוב ולק"מ וזה ל"ק כיון דכל עיקר פריעה מטעם הנ"ל משום נשים ששערותן נאה ולר"י ששערותן נאה לא הי' מגלה גם שערותן אינן נאה לא יגלו. דזה אינו דזה עקרו חכמים וזה לא עקרו. ועוד מצאנו כיוצא בזה במעוברת חבירו דטעמא משום סתם מעוברת למניקה קיימא ומ"מ גמלה וצימוק דדים מותר במניקה לדעת ר"ש הזקן ואסור במעוברת כמ"ש בנוב"י. ועוד נ"ל בישוב גמ' הנ"ל דבאמת ר"י לא דריש טעמא בקרא ומ"ה בשערותן איננה נאה ג"כ חייב בפריעה דל"ד טעמא דקרא לקולא. ואך תדבר"י דיליף מטעמא הקרא. הוא משום דדוקא לקולא ל"ד טעמא דקרא אבל להוסיף חומרא דרשינין ומ"ה מחמרינין לנשים שלא ילכו בפרוע דלחומרא דרשינן אבל שנקיל מפאת כן לנשים שאין שערותן נאה כיון דל"ש הטעם אין לנו וז"ב

(ב) ודרך אגב ראיתי בשיטה מקובצת שפי' דאזהרה לבנות ישראל מדאמרה תורה דסוטה תלך בפרוע ראש מכלל דשאר נשים אסורות. ולכאורה יש לתמוה דהרי סוטה לא הלכה בפרוע, רק בהעזרה דהוי כחצר. ועיין במ"ל פ"ג מביאת מקדש ה"כ ובחצר אינו איסור אף בשאר נשים כמו שכתבו התוס' שם. ואף אם נאמר דעזרה הוי כחצר שרבים מצוים והוי כמבוי שאסור