בית יצחק אורח חיים סא

רש"י קדושין נ"ג משמע ג"כ דהוי שכר פעולה שכתב בטעם דבעל מום חולק משום שאף הם הי' מתליעין בעצים ומפשיטין ושוחטין עיי"ש. והיא הוכחה נחמדה מאד

(טו) אמת הוא דאם כנים אנחנו בהצעה זו דכהנים דין פועלים יש להם דמקבלים שכר היה מקום לומר הטעם דיליף שליחות משחיטת הפסח ורבים תמהו דלא יליף מנכרים דמקבלים מהם נדרים ונדבות ואין שליחות לנכרי ע' בפנים מאירות גם אמאי לא יליף שליחות מכל טמאים דשולחים קרבנות. ולהנ"ל הכל נכון דמכל קרבנות אין לילף דבכל קרבן יש לכהן שכר. חטאת יש לו בשר ועור. ועולה יש לו עור. וקדשים קלים יש לו חזה ושוק. ומ"ה יד פועל כיד בעה"ב ואין ליליף מזה שליחות די"ל דשוחט כהן בעל מום דמקבל ג"כ שכר עבור שחיטתו כמבואר ברש"י קדושין הנ"ל וכעין זה כ' בשעה"מ ה' קרבן פסח פ"ב גבי אמר לעבדו עיי"ש. משא"כ מפסח יליף שפיר דהוי קדשים קלים והעור לבעלים כדאיתא בזבחים ק"ג גם מתנות אין לכהן בפסח ואין לו כלום ול"ה פועל ע"ז דאין מקבל שכר ושפיר יליף שליחות. ולפ"ז יש לומר דעיקר הספק אי הוה פועל דידן או דרחמנא דמה שלוקח העור הוא משל בעלים דעל העור אין כאן קדושה כדאיתא ג"כ בזבחים ק"ג גבי מתפיס עולה לבדק הבית. ומה שלוקח הבשר הוא משל גבוה. אלא דגוף הדבר אם כהן הוה פועל או יש חילוק בין כהן ללוי צריך להעלות על כור הבחינה וגם בעיקר הסברא שכתבתי לעיל דבפועל מהני אף במידי דאיהו לא מצי עביד יש להתוכח דאינו דומה לשלד"ע כמובן. ומ"ה אין להאריך בזה ומ"מ העליתי הענין פה כי הסברות בנויות על יסוד הלימוד להבין לפי חומר הנושא בהסוגיות הסותרות וע' בלשון הרא"ש גבי מה שהקשה מכהנים שפיגלו במקדש שכתב דבשלמא אי כהנים שלוחא דרחמנא ניחא שיכול לאסרו שהרי הפקיע התורה קרבן מרשות בעלים ונתון לכהן עיי"ש וזה חיזוק לדברינו דהאיבעי' הוא פועל של מי הוא אם הבעלים בעליו או התורה הפקיע הקרבן. והוא ממון גבוה לכל דבר

(טז) אחרי אשר הארכנו בפלפלת כ"ש נבוא הפעם לדבריו מ"ש ע"מ שהקשיתי על המהרי"ק שכתב בחזן דכל אחד יכול לעכב דתפילה במקום קרבן אין מקריבין בע"כ והקשיתי מתוס' יומא י"ט דמקריבין בע"כ ותירצתי לפמ"ש זקיני הת"ש דהוי במקום קרבן ועבודה הכשירה בזר וזה הוה שלוחא דידן ולא שלוחא דשמיא ואין מקריבין בע"כ. ולדברי הרי"ף שכתב לענין ב' תפילות דהוי כמקריב שני תמידין ומשמע מלשונו דהוי כקרבן תמיד ממש קשיא על המהרי"ק. וכת"ה כתב דאף, דש"ץ הוה ככהן ממש. מ"מ כיון שגם כל אדם יכול להיות ש"צ ככהן ממש נמצא דהוי שלוחא דידן. כבר הבאתי לו דברי הריטב"א דסוגיא דנדרים מיירי בכהן לכהן ומ"מ הוי איבעי' אי הוה שלוחא דרחמנא וכתבו תוס' דנ"מ לענין אי מקריבין בע"כ. ואיך כ' כן המהרי"ק בפשיטות דאין מקריבין בע"כ. ועוד מצאתי הדבר מבואר להדיא בתשו' מהר"ם מרויטינבורג הנדפס מחדש בלבוב סי' ק"ט וז"ל. ועוד סברא היא שאינם יוצאין בתפילתו וכו' תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב קרבנו הכי ס"ד שיתכפר לו קרבנו. והא אסקינן בתענית וכו' והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמורת הא חזינן דאם אינו עומד על גביו לא יצא כ"ש שאינו חפץ וההוא דירושלמי דשוחט אדם פסח של חבירו שלא מדעתו. היינו באינו יודע וכו' הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים עיי"ש באריכות יותר. וע"כ נראה דהתוס' חולקים עם המהר"ם דתוס' יומא כתבו להדיא דדוקא אם היה רק שלוחא דידן יכול לעכב אבל אם הוי שלוחא דידן וגם שלוחא דרחמנא מקריבין בע"כ ולא כל כמיני' לעכב על ידם שלא יקריבו כהני משמר. וכיון דמהרי"ק שורש ל"ו מייתי לה הך דרבנו שמחה שהוא הפוסק בתשו' מהר"ם דאחד יכול לעכב שפיר תמיהני על הב"י והמחבר שהביאו דבריו להלכה. והרי התוס' חולקים ע"ז. והנה הירושלמי דמייתי המהר"ם דשוחט אדם פסח של חבירו שלא מדעתו. המעיין בש"ס דידן דיליף שליחות משחיטת הפסח משמע דל"מ שלא מדעתו. וע' בפ"י בקידושין פלפל הרבה להשוות הירושלמי והבבלי. וע' בעירוכין כ"א ונדרים ל"ו וראיות המהר"ם ממשנה דתענית לכאורה גדולה הוא לשיטת רש"י תענית דישראל במועדן הוי עיכוב ואם אין מעמד אין מקריבין כיון דכולהו בעלים אינהו. וכ"ש באינו רוצה בכהן זה. וקצת י"ל דכיון דשחיטה כשרה בזר בשחיטה הוה הכהן שלוחא דידן ומ"ה בעי בעלים בשעת עבודה וה"ה דאין שוחט בע"כ ובשאר עבודת הוה שלוחא דרחמנא. אבל זה רחוק מכונת המהר"ם. ולדעת התוס' נ"ל דבאמת אם אינם רוצים לעמוד מעכב הקרבן. אבל כשעומדים שם אין להם להגיד מי יקריב ומקריבים בע"כ. או דהתוס' לא יסבור כלל דמעמדות ישראל מעכבים. דבתוס' תענית ד"ה מר סבר משמע דטעמא דכהנים ולוים וישראלים מעכבים את הקרבן משום השירה וע' מהרש"א ויד דוד מפלפל שם אי רשב"א פליג על זה עיי"ש ולהנ"ל יסבור התו' דמעמדות אין מעכבין ולא הוי רק לכתחילה. ואמנם לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה דמדר' יוחנן דאמר הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה אין לפשוט דשלוחא דידן. די"ל דרחמנא שווינהו לכהני שלוחין כל היכא דאיכא דעת בעלים. ומעתה כיון דבעי דעת בעלים בעי שיהי' עומד על גביו והיכא שהוא יודע מהקרבן והוא עומד על גביו התורה שוינהו לכהנים שלוחים ול"מ למימר לא בעינא לכהן זה וז"ב. ונמצא דברי רבינו שמחה תלי באשלי רברבי. ועדיין צ"ע בכ"ז ודברי התוס' בקידושין ודברי הרא"ש בפסקיו פ' אין בין המודר יש לפרש דמיירי שלא מדעת בעלים אבל לא בע"כ ובזה רבינו שמחה מודה אבל דברי תוס' יומא מבוארין בהדי' דאף בע"כ מקריבין ודלא כרבינו שמחה ודו"ק

ובאמת הדבר צ"ע לפמ"ש בשם הגדולים בשם יד אהרן ומהרי"ט וצבא מהקדמונים דתוס' יומא הם ממהר"ם בר ברוך. והנה לפנינו נראה שהתוס' והמהר"ם חולקים בזה. ואי אפשר ששניהם יצאו מפי אחד וצ"ע. הנה הארכתי קצת להוציא פשר לדבר בענין זה. אולי אזכה עוד לבאר יותר בעזרת השם יתברך

ידידו יצחק שמעלקיס אבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב בפנים הבאתי דברי התוס' חולין ק"מ ד"ה למעוטי. הנני כעת לבאר דבריהם ז"ל. הנה מה שכתבו דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"כ שלא היה להם שעת הכושר צ"ע מפסחים מ"ח דממעטינן ממשקה ישראל דאין מביאין מנחות מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת וכו' מי שאיסור גופו גרם לו ומקשה שם ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר. ולתוס' דמה שהי' לו שעת הכושר אינו אסור מקרא דמשקה ישראל מה מקשה והרי מוקצה הי' לו שעת הכושר ולמ"ל לברייתא לומר כלל טעמא דאיסור דבר אחר. והרי הטעם פשוט. וליכא למימר דברייתא מיירי בנולד דהרי קאי אנסכים ונסכים בעי לפחות יין בן מ' יום דזולת זה הוי יין מגיתו כדאיתא ברכות כ"ז. ועוד דקאי שם אהא דהביא שה מן האפר עיי"ש וצ"ע. והנה לפי דברי שו"ת פני ארי' הובאו בברכי יוסף יו"ד קמ"ו דהתוס' לא כתבו כן רק לתנא דבי' ר"י דמפיק למוקצה ונעבד מבע"מ. עיי"ש אבל למאן דמפיק מקרא דמן הבהמה גם התוס' מודו דאף בהי' לו שעת הכושר ל"ח לגבוה ובזה מישב קו' המ"ל על התוס' גם קושיתינו מיושב אבל להב"י שחולק עלי' צ"ע. והיותר קשה על בעל ברכי יוסף דמסיק בישוב קו' המ"ל פ"ג מאיסורי מזבח דסברי התוס' דדוקא במוקצה ונעבד ורובע וכיוצא דפסולן מגופן מצד עצמם אז ילפינן מטריפה דאין חילוק בין הי' לו ש"ה והתוס' לא כתבו רק בצפורי עיר הנדחת וצפורין שהחליפו בע"ז שאין פסולן מגופן ומצד עצמם ואין דומין לטרפה ומ"ה לא ילפינן ממשקה ישראל כיון דהיה לו ש"ה ע"כ. ודבריו כי נעמו צ"ע מפסחים דמקשה ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו וכו'. והרי שאני ושאני שהרי הרב אומר כן. ושמא הגמ' ס"ל דאם מוקצה דאורייתא הו"ל ג"כ איסור גופו אבל ז"א להמעיין היטב וצ"ע

והנה במה שכתבו התוס' צ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם היא כשר. העירני הגאון המפו' רשכב"ה מ' משה טוביס זצ"ל בתשובתו בימי חורפי דדברי התוס' תמוהים דבסנהדרין בעי ר"ח בבהמת עיר הנדחת אי מועיל שחיטה לטהרה מידי נבלה וסלקה בתיקו. ולפ"ז מה ספיקן של התוס' אם הקרבן כשר. והרי היא אבעי' אם היא טהורה מידי נבלה ואם היא נבלה ודאי פסול לקרבן דבעי שחיטה. ואיך העלימו התוס' עיניהם מזה. והיא תימה גדולה. וכעת יצא לאור ספר מנחת חינוך ומקשה ג"כ מסנהדרין על הגמ' גופה דמשני ל"נ אלא לצפורי עיר הנדחת ובודאי צפור אחד בעי שחיטה דכתיב ושחט ואס"ד דאינו מטהר מידי נבלה איך יקח צפורי עיר הנדחת דל"ה שחיטה כלל ונבלה היא ולמ"ל קרא. לפ"ז מאי מיבעי' לי' לר"ח. והנ"ל לישב זאת בפשיטות. הנה המעיין בסנהדרין וברש"י שם יראה דעיקר האיבעי' היא כיון דכתיב לפי חרב שחיטתו היא קטילתו וכהרגה דמי. ולפ"ז צ"ב למה בעי ר"ח בבהמת עיר הנדחת ולא בעי בשור הנסקל אך הדבר פשוט דבשור הנסקל בעי סקילה והוא שחט ולא סקל ודאי מטהר מידי נבלה. והרי איצטרך קרא דולא יאכל את בשרו לאסור בשרו באכילה והנאה. ולולא קרא הי' מותר ועכ"פ ודאי מטהר מידי נבלה. כיון דלא עביד סקילה כדכתיב בקרא. ואף דגם בשור הנסקל אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה רשאי להמיתו בכל מיתה דלא עדיף משאר חייבי סקילה ומיתת ב"ד דילפינן בסנהדרין מ"ה ע"ב ממות יומת. ועיי"ש בתוס' שכתבו דנסקלין נמי הכי היא. ונימא כיון דקטלה לשור הנסקל שחיטתו היא הריגתו ע"כ כיון דלא עביד הריגה ודין דכתיב בי' מהני שחיטה. וגם בבדק צור ושחט בי' אמרינן בב"ק דאסור באכילה והנאה ומ"מ משמע דמטהר מידי נבלה מדאיצטרך קרא לאיסור. היינו כיון דלא עבד אלא כעין סקילה דלאו סקילה ממש היא כדאמרינן שם דעביד כעין סקילה ומ"ה מטהר מידי נבלה ולפ"ז בבדק צור וזרק על הבהמה ונשחטה. דהוי שחיטה כשר כמו הפיל סכין. באמת נבלה היא דזה הוי סקילה ממש ותליא בבעי' דר"ח בסנהדרין. כיון דקיים בי' השור יסקל. ושחיטתו היא סקילתו ושמא י"ל גם בשור בעי בדחי' ובסקילה