בית יצחק אורח חיים ס

מ"ג שהקשו במעשר בשבת בשוגג אמאי יאכל באית ליה פירי אחרינא ונימא מיגו דאיתקצאי ולא הוקשו אמזיד בלית ליה פירי אחרינא. וביארנו דענין מוקצה הוא שמקצה מדעתו ומוקצה מחמת איסור ג"כ מחומר האיסור אקצהו מדעתו וזה באינו רוצה לעבור לגבי דידי' איתקצאי לבין השמשות ומעתה מדחזינין שעובר במזיד ומפריש חזינן דאינו חושש לחומר האיסור מעיקרא ל"ה מוקצה לגבי' משא"כ בשוגג דאינו רוצה לעבור שפיר הקשו התוס' וכן לענין בידו כתבו תוס' שפיר כיון דחזינן שעבר ומיעטן מעיקרא הוא בידו למעטן. ומעתה לענין שליח לד"ע הוא הדבר דהיכא שהוא רוצה שיעשה איסור כעת כגון שהוא רוצה לקדש אשה גרושה ל"ש כ"מ דאיהו ל"מ עבד כיון שאסור לקדש דכיון שרוצה לעבור הוה בידו. ומ"ה שליח נמי מצי משוה. ורק מצד העבירה אמרינן אין שליח לד"ע. משא"כ בעושה שליח להקריב קרבן דאין כאן ראיה שהבעלים רוצים לעשות איסור כלל. אמרינן כיון דהבעלים אינם רוצים לעבור עבירה ל"ה בידו להקריב קרבן שאסור לכתחילה להקריב ואיך משוה שליח. ודא ברירא דהך ענינא ולפ"ז יש לדון היכא דהמשלח שוגג. אך זה בלא"ה הוה שליחות בטעות כמ"ש תוס' ב"מ קט"ו לענין חובל ריחיים ורכב בלא ידע שהוא איסור הוה זכי' בטעות. וממעילה אין ראיה דהוה גזירת הכתוב עיין חגיגה דאמרו מפאת כן דהוה גזה"כ ודא קצת ברירא דהך ענינא ותן לחכם ויחכם עוד. ובמק"א הארכתי בענינא דשוחטין וזורקין על טבול יום דשחיטה כשר בטמאין ומ"מ לכתחילה לא ישחט שמא יגע בבשר. ושחיטה שלוחא דידן. וכ"מ דאיהו ל"מ עביד כו'. אך כיון שהוא דרבנן ל"ש כ"מ כמ"ש המ"ל הובא לעיל. וגם יש בו טעם דהוא לא ישחוט שמא יגע ושלוחו לא איכפת לו שיגע דהוא טהור והוא גופי' לו ידעינן שלא יגע הי' מותר. וזה נכון. ועכ"פ בדברי הריטב"א קידושין יש מקום בישוב דבריו לפי העולה מסוגיא דקידושין דהיכא דהוא בר קרבן יכול לעשות שליח. ולפי שסותר דברי הגמ' ב"ק ק"י הארכנו קצת לדברי הנוב"י בישוב הסוגיא דשם ליה מטעם כל מילתא רק שהכהנים יש להם זכות כמ"ש לעיל. ולפי שהדבר עוד צריך דרישה וחקירה ויש לפקפק בדברי הנוב"י

(יא) נ"ל ישוב נכון לדברי הריטב"א דאף דכהן טמא אינו עושה שליח כהן מחוסר כפרה באותו קרבן משוה שליח דכיון דע"י כן גם הוא יכול להקריב שפיר משוה שליח וידו ושליחתו באין כאחד וכן כתבו תוס' כתובות י"א דמה"ט גר קטן מטבילין עפ"י ב"ד אף דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי כיון שע"י כן נעשה ישראל יש זכי' ושליחות עיי"ש. ואף דמחוסר כפרה צריך אח"כ טבילה לקודש זה מדרבנן אבל לא מדאורייתא והערב שמש ל"ב כמ"ש תוס' מנחות צ"ט. וכיו"ב כ' התו' בשבועות ד' ט"ו גבי אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה אף דאין מנחה בבמה כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן בבמה כיון שע"י המנחה ל"ה במה. וה"ה הכא כיון שע"י הקרבן גם הוא יכול להקריב שפיר עושה שליח וכמו דאמרינין גיטו וידו באין כאחד ועיין כה"ג זבחים צ"ג לענין מי חטאת שנטמא ומקומות הרבה מפוזרים בש"ס ועיין קצוה"ח סי' ל"ז דממון שאין אתה יכול להוציא בדיינים אינו יכול להקנות ואיך יסלקו בי תרי ולדייני כיון שע"י כן יכול להוציא בדיינים יכול להקנות. ועיין בר"ן ריש פ' המדיר סברא נחמדה בענין זה באופן דמ"ה בסוגין דמיירי דמקריב עליו קני זבין וכו' שפיר קאמר הריטב"א בכהן לכהן איבעי אי הוה שלוחי דידן. וזה מה שרציתי לבאר. וכבר צדדנו כעין זה דאף למ"ד המל ימול. ושאינו מל לא ימול בע"ז כ"ו מודה דמותר לאדם למול א"ע כיון שע"י כן יהיה הוא מהול ועיין פסחים ס"ב משמע קצת כן ברש"י ואכ"מ לבאר הספק שיש בזה וכאן הסברא ברורה ת"ל וע' בנדרי זריזין להגאון מהר"ש זצ"ל שתי' שם בעצמו כתי' הריטב"א וכבר פלפלתי עם הגאון המחבר זצ"ל בענין זה

(יב) ומה שנלפע"ד בישוב קו' התוס' דלא משני באומר כל הרוצה להקריב. נ"ל דבר אמת ויציב הנה במשנה איתא ומקריב עלי' קיני זבין וכו' חטאות ואשמות ואמאי לא קתני שלמים דהוא רבותא יותר דהבעלים יש להם הנאה אכילת בשר ואם דגם בחטאת ואשם הוי רבותא דיש לבעלים כפרה אבל בשלמים ג"כ רבותא הנאת אכילת בשר אלא דמוכח מזה דבאמת שלמים אין רשאי הכהן לשחוט ולהקריב לו דבזה יש לו הנאת גוף אכילת בשר ודוקא שאר קרבנות מותר דהבעלים אין להם רק כפרה. וזה הוה מצוה ומצוה לל"נ. ורצו הגמ' ליאסר מטעם השליחות ואי שלוחא דרחמנא שרי. ואם א"צ דעת ג"כ שרי משא"כ להקריב שלמים אף הזריקה אסור דמכשר ליה לבשר. והרי הטו"ז אוסר בסי' רכ"א אף שחיטת חולין במודר הנאה. ואף הפוסקים המתירין הוא מטעם דשוחט מקלקל הוא וזה בבהמת חולין. דעומדת לג' דברים אבל בבהמת קדשים ל"ש זה. ונמצא דמהנה להבעלים ואסור. והיה מקום להתיר גם בזה דלרבנן קדשים קלים נמי ל"ה ממון בעלים. ולר"י הגלילי דעת רש"י ב"ק י"ב דחלק הבעלים ג"כ משלחן גבוה קא זכו ותוס' כתבו דחלק בעלים לא זכי משילחן גבוה. ונמצא לתוס' שפיר אסור. אבל לרש"י י"ל איהו עביד בשל שמים והבעלים אח"כ קא זכו משלחן גבוה אבל לדעתי לא תליא זב"ז אף דמשל שמים הוא אוכל אבל עכ"ז הנאה יש לו אכילת בשר בגרמתו והרי אף אבידה אינו מחזיר לחד מ"ד כיון שנהנה מפרוטה דר' יוסף ואף דזה ודאי משלחן גבוה קא זכו. כ"ש בשלמים ואף הדם אין זורק לו דע"י כן יהיה לו הנאת הגוף אכילת הבשר. וזה לדעתי מוכח ממתניתן דל"ק שלמים. והנה בעירוכין כ"א פלוגתא אי שלמים צריך דעת ולשמואל צריך דעת בשעת הפרשה ולעולא צריך דעת בשעת הקרבה וזה במפריש משלו על חבירו ובשלו גופי' לכ"ע צריך דעת ומ"ה ל"מ להקריב שלמים. ואף דאם נאמר שלוחא דשמיא יהיה מותר להקריב עולה. ואם נאמר שלוחא דידן רק מחוסר כפרה א"צ דעת עולה אסור. וקשי' אי שליחא דשמיא אמאי לא תני' עולה. היינו דאם שלוחא דשמיא חטאת ואשם במשנה כפשטן ולא במחוסרי כפרה והוי עולה כש"כ ומ"ה לא תני אבל בשלמים צ"ל דודאי אין מקריבין ואמנם כ"ז אי לא אמר כל הרוצה להקריב אבל באמר כל הרוצה כמו דחזינן בתרומה התורם משל בעה"ב על של בעה"ב דיש לו ג"כ הנאה אכילת הטבל. ומ"מ מותר באומר כל הרוצה דהנאה של בעה"ב ממילא אתיא ואיהו לא אמר לו זאת וכמ"ש הר"ן דהתורם נתכוין לעשות מצוה ואדעתי' דנפשי' קעביד ובעל הכרי בגרמא בעלמא מתהני. ה"ה בשלמים יהיה מותר באמירת כל הרוצה דהבעלים ממילא מתהני. והכהן עביד עבודה בקדשים. ועל כרחך לא מיירי מתניתין באומר כל הרוצה מדלא קתני שלמים רק באומר לו להדיא שיקריב לו וע"כ בשאר קרבנות מותר דגוף הקרבה ל"ה הנאת הגוף והיא ל"ה רק שלוחא דשמיא. ובשלמים אסור דהוה הנאה אכילת בשר והוא צוה לו לעשות כן ושפיר מקשה בגמ' והוא ישוב נכון לפע"ד

(יג) ועיין ברש"י ב"ק ע"ו דאף לשיטתו דבעלים נמי משלחן גבוה קא זכו היינו לאחר זריקה אבל בשעת טביחה אכתי דבעלים הוא לר"י הגלילי. וזה נ"ל נכון בישוב קושיות תוס' בקידושין מ"ב דיליף משחיטת הפסח שליחות והקשה בתוס' ונילף מפר של אהרן מדבעי קרא דבעלים דוקא מכלל דשאר קדשים ל"ב בעלים. ולהנ"ל י"ל דכשהקדיש הקרבן הוי ממון גבוה. ול"ה רק שלוחא דשמיא גם בשחיטה ובאמת הפ"י תמה בדברי הגמ' דיליף שליחות משחיטה ומנ"ל דבעי בעלים דוקא. ואמנם בפסח נ"ל לרבה דס"ל פסחים צ' פסח ממון בעלים עיי"ש. ובעי שליחות דידי' משא"כ בפר של אהרן דהוה קדשי קדשים וממון גבוה. ומ"ה גם השחיטה ל"ה רק שלוחא דשמי'. ועפי"ז יתיישב קושיות המפורשים דלא יליף שליחות מנזיר ומצורע דמשלחין קרבנות. וגם מה שהקשה בעל פנים מאירות דאמאי לא יליף מאיש איש שנודרים נדרים ונדבות כישראל וע"כ שוחטין ע"י אחר ולהנ"ל הכל על נכון ולא יליף רק מפסח דהוי ממון בעלים ובעי שליחות בשחיטה ונדרים ונדבות דנכרים דוקא עולות הוי כדאיתא מנחות ע"ג אבל הרבה יש לדבר בזה ועיקר דכפי המבואר בפסחים צ' הדבר במחלוקת וסוגי' דקדושין הנראה דאתיא ככ"ע וע' בתוס' קדושין ובמפורשים ולקצר אני צריך

(יד) אחת היא מה שנראה לפי עניות דעתי בישוב קו' התוס' בכמה דוכתי איך איבעי בנדרים אי הני כהני שלוחא דרחמנא אי שלוחא דידן ור"ה בריה דר' יהושע קאמר בפשיטות דהוי שלוחא דשמיא דמי איכא מידי. והנראה לפע"ד הנה בקצוה"ח סי' רמ"ג כתב דמתנות כהונה הוי שכירות כמו פועל, והוא מקרא מפורש שכר היא לכם חלף עבודתכם וביד אפרים ליו"ד סי' ס"א חלק עליו וע' בתשו' מהר"ם מרויטינבורג חדשות נדפס מחדש סי' קי"ב איתא כדברי הקצוה"ח וע' לקמן. ואם הכהן הוי כפועל ולוקח שכר מיבעי ליה פועל של מי הוא אף דהתורה קצבה לו שכר העור והמתנות. ולפי המבואר בב"מ ד' י' דיד פועל כיד בעה"ב. ובמחנה אפרים ה' שלוחין דאף נכרי דאין עושה שליח אבל פועל ידו כיד בעה"ב. ועיין בשעה"מ צידד לומר אף דאשלד"ע אבל בפועל יש שליחות. יש מקום לומר דאף דכ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד שלוחא. אבל פועל ידו כידו. (וע' ברי"ט אלגזי דף ל"ו ע"ב פלפול עצום בדבריו ומה שהקשה מדברי תוס' גיטין כ"ג ע"ב שהוצרכו לומר מתורת חצר ולא מדין יד עבד והארכתי במק"א בעיון נמרץ ליישב דבר זה) א"כ הנה בקדשים קלים לריה"ג דדעת רש"י ב"ק ע"ו דבשעת עבודה הכל שלו. ורק אח"כ הכהנים משלחן גבוה קזכו הדבר מבואר דהכהן הוי פועל שלו ומ"ה י"ל דלא תני במשנה דנדרים שלמים דבזה ודאי הוה פועל שלו והאיבעי' הוא רק בקדשים דממון גבוה הוי וי"ל דהוה פועל של גבוה וההקדש נותן לו שכר. אבל בכ"ז יש ליישב שני הסוגיות. דלפי מ"ש התוס' בקידושין מ"ב ד"ה נפקא ליה ומהרש"א ז"ל ביאר כונתם דבחטאת דאין ממשכנין הדבר תליא ברצונו ומצי משוה שליח משא"כ עולה דכופין אותו וממשכנין אין הדבר תליא ברצונו ול"מ משוה שליח עיי"ש. א"כ האיבעי' בנדרים קאי גם בחטאות ואשם ומחוסרי כפרה דאין ממשכנין. והדבר תליא ברצונו נהי דכהנים זכו משולחן גבוה מ"מ הוה פועל של הבעלים דאי בעי' לא מייתי לה. והוא משלם שכר אף דהתורה זכתה לו הגבוה זכתה בשביל הכהנים אבל עיקר בא מכחו ור"ה בריה דר' יהושע מייתי לה אעולה דכופין אותו וממשכנין ולא תליא ברצונו כמ"ש התוס'. ובזה הוה ודאי פועל של גבוה. ומ"ה א"א להיות שליח דידן דמי איכא מידי ומדברי