בית יצחק אורח חיים נט

ולדבריו יתישב קו' המ"ל בפ"ב מביאת מקדש מה שהקשה על שיטת התוס' ורמב"ם דכהן גדול אונן לא יתחיל בעבודה איך אמרו בב"ק ק"י כהן גדול אונן נתנו לכל מי שירצה והרי הוא לא יוכל לעשות עבודה בעצמו ונימא כ"מ דאיהו ל"מ עבד. דמתוך כך הוסיף המ"ל דהך דלא יתחיל הוא מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן כ"מ דאיהו ל"מ עביד ולמחנה אפרים לק"מ. דכיון דעבד עבודתו כשירה מצי משויא שליח. ואין ראי' לדין של המ"ל דמדרבנן לא אמרינן כ"מ דאיהו לא מצי עביד. ולפי שיש נ"מ גדולה בדבר זה לענין השלשת גט באשה שנשתטית דיש מהם שאינה אסורה להתגרש רק מדרבנן. אביא ראיה לדברי המ"ל הנ"ל מב"ק ק"י בתוס' ד"ה אי דאיכא טהורין טמאין מי מצי עבדי. שכתבו לרב ששת פריך דס"ל טומאה דחוי' בציבור דלר"נ ס"ל אף באיכא טהורין טמאין מצי עבדי ומאוד תמוהין לי דבריהן ז"ל דמבואר ביומא ז' היכא דאיכא שירים לאכילה לכ"ע היכא דאפשר למיעבד בטהרה עבדינן ומוכח מתוס' מנחות ט"ו ד"ה ר"י דל"ד במנחות דה"ה בכל קרבנות דאיכא אכילה לכ"ע דחוי' בציבור. וא"כ בב"ק ק"י דמיירי בקרבנות ציבור דאיכא אכילה כדאמרי' שם טמאין מי מצי אכלו ואמרו דניתנין לבעלי מומין עיי"ש א"כ לכ"ע טהורין עבד. והוא תמוה גדולה בתוס'. ולהנ"ל יתיישב דהתוס' ביומא ז' כתבו דמ"ד הותרה מדאורייתא בכל קרבן הותרה והיכא דאיכא שירים מודה מדרבנן דדחוי' עיי"ש א"כ דברי התוס' נאמנו מאוד. דמ"ד הותרה נהי דמדרבנן א"א למעבד בדאיכא טהורין. אבל עכ"פ שליח מצי שויא. והיא ראיה נחמדה מאוד: ודרך אגב נ"ל לפרש לשון רש"י ב"ק שם ואינו חולק לאכול לערב שאנינות לילה מדרבנן עיי"ש ולא נודע מה בעי רש"י בזה אם כונתו דבאמת מותר לאכול בקדשים ז"א דמדרבנן אסור. וכיון דאסור מה נ"מ אי מדרבנן אי מדאורייתא. אבל המעיין בסוגיא דזבחים יראה כונת רש"י דשם דייק אינו חולק הא אי מזמני ליה אכיל והא אונן הוא ומוקי לה בליל פסח או בליל קבירה דאנינות לילה מדרבנן ומותר בפסח ומ"מ אינו חולק הואיל ובשעת עבודה ל"מ אכיל. וזה כונת רש"י דקשי' ליה לשון אינו חולק ומשמע דאם מזמני לי' אוכל. ולכן כתב רש"י דאנינות לילה מדרבנן ומשכחת לה שיאכל כגון בק"פ ודוק היטב

(ח) והנה במה שהקשיתי על התוס' ב"ק דהרי בקרבן דאיכא אכילה לכ"ע דחוי' יש לחלק בין היכא דעביד עבודה דמטמא לשירים דאז לכ"ע נצרך לעשות ע"י טהורים. ובין עבודה דאין מטמא כלל להבשר כגון זריקת דם. ובסוגיא דב"ק דאיירי ע"כ דאף דעביד טמאים אין מטמאין לבשר דא"כ איך אכלי בעל מום ושפיר כתבו התוס' דלר"נ שפיר הותרה בטמאים אף דאיכא טהורים והטמאים יזהרו שלא יגעו בבשר. וזריקת דם אין מטמא לבשר ושחיטה כשר בזרים ולכן הותרה אף בקרבן דאיכא אכילה דזר ישחוט וטמא יזרוק הדם ולא מטמא הבשר. ולפ"ז נ"ל בתוס' מנחות ט"ו שכתבו ד"ה ר' יהודה דפסח דאיכא אכילה מודה ר' יהודה דלא הוה רק דחוי' אזלי לשיטתם בתוס' פסחים דף ע"ט ד"ה או שהיה כהנים טמאים ועשו בטומאה שהקשו והרי יכולים לזהר ועיין מהרש"א כונתם שישחט זר. וזריקת דם לא מטמא לבשר. ותי' כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי אכילת בשר וס"ל לתוס' כיון שאי אפשר רק לעשות הפסח בטומאת הגוף דהכהן המקריב הוא טמא הותר אכילת בשר בטומאה וא"צ ליזהר ומ"ה ס"ל להתוס' דר' יהודה מודה בפסח דל"ה רק דחי'. אבל בשאר קרבנות דלא מיתאכלו בטומאה. ובודאי אף שיקריב בטומאה צריך ליזהר שלא יטמא הבשר ישחט זר וכהן טמא יקריב ויזרק והבשר לא נטמא והאימורין שיטמאו יקריב בטומאה והותר לגמרי ואין ראיה ממנחה דאיכא שירים והכהן ע"כ יטמא השירים כשיקמוץ דצריך כהן בקמיצה ומ"ה לכ"ע דחוי' וזה יהיה כונת הברכת הזבח בתוס' שם. והשעה"מ בפ"ד מביאת מקדש הלכה י"ד תמה על הברכת הזבח דאדרבה בשאר קרבנות דאין נאכלין מהדרינן בטהרה. והרבה פצעיו חנם דבאמת דמהדרינין אטהרה. ומפאת זה צריך ליזהר הכהן טמא שלא יטמא הבשר ומ"ה הותרה וצדקו דברי הברכת הזבח. ואין ראיה ממנחת עומר דשם ע"כ מטמא בהקמיצה. (וראיתי בים התלמוד ב"ק ק"י שתמה תמהון גדול בסוגיא שם דאם ליכא טהורין והקרבן נעשה בטומאה איך יאכלו בעלי מומין הרי הקרבן בא בטומאה ואינו נאכל. ודבריו תמוהין דהרי שחיטה בזר כשרה. ולא נטמא הבשר. כמ"ש תוס' פסחים ולמה לא יאכלו טהורין הבשר): ולפי הנ"ל שכתבתי להוכיח מסוגיא דב"ק ק"י דאף דטמאים עבדי עבודה לא נטמא הבשר דשחט זר והפשט וניתוח ג"כ כשר בזר ובמאי נטמא הבשר. מיושב היטב דברי רמב"ם פ"י מה' מעשה הקרבנות ה' כ"ג קרבן ציבור הבא בטומאה אין חולקין עם הטהורים לאכילה. ומיירי דלא נטמא הבשר. והכ"מ תמה שם והר"י קורקס נכנס בפרצה דחוקה . והכ"מ תמוה מאד בתירוצו דלמה לא יוכלו הטמאים להמנות עם הטהורים בפסח. כיון שיכולים לאכול לערב כמו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ועוד בלא"ה ודאי נמנו על הטמא ואין למנות על שני פסחים. וצ"ע הרבה בדבריו ומ"ש היא אמת וברור. וצ"ע על רש"י זבחים שהובא בכ"מ. וגם על כל המפורשים צ"ע

אמנם לפי המבואר בריש חולין דטמא במוקדשין לא ישחט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר. א"כ הסברא הפשוטה נותנת דהיכא דאיכא שירים לאכילה טמא לא יקריב שמא לא יזהר ואף בשאר עבודת לא יעשה שמא יטמא הבשר. ומ"ה מדרבנן לא הותרה ויעשה בכהנים טהורים. ומדהקשו התוס' ב"ק ק"י מוכח דאף אם מדרבנן לא יעשה בעצמו מ"מ מצי לשויא שליח. ואמנם מ"ש המשנה למלך דמ"ה בכהן אונן נמי לא יעשה בעצמו ומ"מ משויא שליח דבריו תמוהין דא"כ מאי הקשה בגמ' מאי קמ"ל תנינא והרי טובא קמ"ל אף דכהן אונן לכתחילה לא יקריב משוי' שליח וע"כ מוכח מגמ' דאונן לכתחילה יקריב ומוכח מזה כמסקנת המ"ל דאונן לכתחילה מקריב. וסוגיא דב"ק קאי כר' יוסי עיין יומא י"ג

(ט) מ"מ נלע"ד מוכח מסוגיא זו גופי' דלא כמחנה אפרים בה' שלוחין שהוסיף דהיכי דבדיעבד מהני ל"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד. דהרי מדמקשה אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי וכתבו תוס' דסוגיא למ"ד דחוי' בציבור. ולפע"ד נראה דאף למ"ד דחוי' בהקריב הטמא עבודתו כשירה בקרבן ציבור דהתוס' ביומא ד"ז ע"ב ד"ה מכלל כתבו דהא דהיה מקריב מנחת פרים אומרים הבא אחרת הוא רק בנשבר הציץ אבל בלא נשבר הציץ מרצה וא"צ להביא אחרת ורק שהתוס' ס"ל אין הציץ מרצה על טומאת גברי. והרמב"ם שפסק בפ"ד מביאת מקדש ה' ז' דבטומאת האדם בטומאה ידועה שדחוי' בציבור הציץ מרצה בציבור והא דממעטינן עון מקדשים בזבחים כ"ב היינו ביחיד ולפ"ז טמא שהקריב בציבור אף באפשר לאהדורי הקרבן כשר. ואמנם הדבר מבואר להדיא בתוס' יומא דף ז' ד"ה דם שנטמא דע"כ לא פליגא אלא קודם הקרבן אבל לאחר שכבר קרב בהאי לא פליגא ומשמע להדיא דהקרבן כשר. וא"כ לסברת המחנה אפרים דהיכי דבדיעבד מהני מצי לעשות שליח מאי הקשה בגמ' אי דאיכא טהורים טמאים היכא קרבו. הרי כיון שבדיעבד הקרבן כשר מצי שויא שליח ומקריב כל מי שרוצה. ומוכח להדיא דלא כמחנה אפרים אלא שי"ל דכיון דהוא יעשה במזיד לא הורצה ואף בדיעבד יפסול דבמזיד אין הציץ מרצה ומ"ה כשהוא בעצמו יעשה אף בדיעבד יצטרך לקרבן אחר. אך מתוס' יומא ד"ה דם שנטמא משמע דבשכבר הקריב הקרבן כשר אף במזיד בלא ריצוי ציץ. דהרי התוס' ס"ל דאגברי הציץ אין מרצה. וזה אין לומר כיון דלמסקנת התוס' נהי דהקרבן כשר אבל הבשר אינו נאכל בנטמא דם במזיד. א"כ בדאיכא טהורים הרי דם שיזרוק נטמא במזיד. ואתה מקריבו במזיד והכי מקשה בגמ' אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי. ואי דכיון שכבר עבדו בקרבן כשר משוה שליח. איך יאכלו הבשר ואיך יזכה הוא בבשר כיון דאי עבד בעצמו הבשר אינו נאכל דז"א דהרי הבשר בלא"ה שייך לאנשי משמר והוא אינו זוכה בו. וכיון דבדיעבד עכ"פ העבודה כשירה מצי שוי' שליח על העבודה. אלא ודאי מוכח דאף דבדיעבד מהני העבודה כיון דלכתחילה אין לו לעבוד עבודה ל"מ משוה שליח ודלא כהמחנה אפרים. ואמנם להנוב"י שחילק דשם יש זכות לכהנים ואיך יכול להזיק זכותם משם אין ראיה. אבל גוף דברי הנב"י בסברא זו לא נהירא לי ובפרט בזה דכהן בקרבן ציבור דגם הוא מאנשי משמר ויש לו זכות להקריב. ורק שהוא טמא. אם היה אופן שיעשה שליח אמאי לא יוכל עשותו. זולת הטעם דכ"מ דאיהו ל"מ עביד

(ושוב בא לידי ס' בית אברהם המיוסד על שו"ת בענין נשתטית ושם קונטרס גט כשר מעלה ב' חלק ה' סי' ד' כתב ג"כ כסברת המחנה אפרים דהיכא דבדיעבד כשר חשוב איהו מצי עביד ומשוה שליח ובזה מישב הא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף דמצורע משתלח חוץ לג' מחנות מה"ט כיון דאם נכנס לעזרה כשר השחיטה. וחילק שם וכתב משא"כ בכהן טמא בק"צ דכיון דאיכא טהורים ולא מצי האי כהן טמא עביד אם עביד חילל ועבודתו פסולה האי ודאי מיקרי לא מצי עביד השתא דאם עביד חילל ומ"ה ל"מ משוה שליח עכ"ל ותמה תמה אקרא דהתוס' יומא דף ז' כתבו דבדיעבד לכ"ע כשר העבודה. וצ"ל דמה שכתבו שם ע"ב דלמ"ד דחוי' היכא דליכא ריצוי ציץ אומרים לו הבא אחרת היינו כל עוד שלא הקריב הקרבן אבל אם כבר הקריב העבודה כשר לכ"ע. והיא ממש היפך מדבריו ודוק)

(י) הנה הארכתי קצת בענין זה שיש נ"מ גדולה לדינא בכל הנ"ל לענין השלשת גט. ועיין בס' א' וסי' קי"ט בבית מאיר ובצבא הפוסקים. ועיין עוד תוס' יבמות ובמ"ל פ"ט מה' אישות לענין היכא שהוא ספק אי משוה שליח. והתוס' יבמות ק' כתבו דכיון דאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן מצי לעבוד עבודה עבודתו ועורו שלו ומשויא שליח ושם הטעם כיון שיש לו חזקת מ"ק וכהנים משלחן גבוה קא זכו ואין יכולים לזכות מספק בעבודתו ועורו וכשהקדיש והוא מסופק אם הוא כהן אין יכולין להוציא ממנו דשמא יבוא אליהו ויאמר דהוא כהן ומצי לעבוד עבודה והוי שלוחו ועיין ב"ק י"ב אי מחיים הוי של הבעלים. משא"כ היכא שאינו יכול לעבוד בבירור לכתחילה אף אם יבוא אליהו אין שומעין לו. וזה ודאי לאו בר עבודה הוא אלא בגוף הדבר מה שנתוכחו בו המחנה אפרים והמראנ"ח בענין א"ש לד"ע אי שייך ג"כ כל מילתא דאיהו ל"מ עבד נפל פיתא בבירא בכל ענין א"ש לד"ע. והרי בלא"ה כ"מ דאיהו ל"מ עביד. אך עיין בתוס' סוכה ל"ג כתבו אע"ג דאסור למעט מיקרי בידו וכתבתי במק"א להבין דברי התוס' שבת