בית יצחק אורח חיים נח

בכה"ג לענין מודר הנאה אף דהוי שליח בגט ומאי ראי'. ולפי הנ"ל י"ל דהיכא דהבעל הכרי מצי בעצמו למיעבד אין כאן תורת שליחות לענין מודר הנאה. משא"כ כשהמשלח בעצמו ל"מ למיעבד הוי שלוחו אף באומר כל הרוצה. ושפיר הקשו בגמ' דשם בפרנס איהו גופי' ל"מ לזון אשתו ומ"ה בעושה ע"י אחר ואמר כל הרוצה הוי שלוחו ודרך אגב נ"ל לישב מה שרבים תפסו בזה על הב"ש הבית מאיר ותורת גיטין דמאי קשיא לי' כלל דהתוס' לא כתבו רק דל"ח הנאה למי שמצוה כגון בתרומה ל"ה הנאה לבעל הבית. משא"כ שם בהמדיר כיון דלענין ממון הוי שליחות. והבעל יהא צריך לשלם להפרנס היא יש לה הנאה ממנו ואסור עיין בב"ש סי' ע' ובהפלאה ג"כ הקשה שם כן, ולפע"ד יש ליישב דבריו עפ"י דברי הטו"ז יו"ד סי' ק"ס אות י"א שהקשה דמאי מקשה ופרנס לאו שליחותי' קעביד והרי אין שליח לד"ע. והטו"ז יסבור דזה מיקרי בר חיובא דאם היה הוא המודר גם הוא אסור כמ"ש התוס' ב"מ י"א דאם אמר כהן לכהן הוי בר חיובא אף דלא קידשה לעצמו ותי' הטו"ז דנהי דאין כאן חיוב אבל מ"מ איסור הוא עושה ונתקיים מחשבתו ע"י שליח והיא אסור ונמצא דהגמ' לא מקשה שהיא נהנית ממנו מה שיצטרך לתת להחנוני די"ל באמת יפטור לשלם דאין שליח לד"ע ודברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין ולהתוס' ב"מ השליחות בטל. ורק דמ"מ מקשה דכיון דהוא עושה בשליחתו הרי הוא גרם לה הנאה וכמו שדיבר עבורה לשולטן דעכ"פ מהנה לה. וע"ז משני באומר כל הזן דל"ה שליחו ושפיר הקשה הב"ש דבזה הי' להיות מותר כמו במודר הנאה אף דעושה רצונו כיון דלא שויא שליח ממש ל"מ הנאה כן בבעל שאמר לפרנס כיון שלא אמר לו להדי' ול"ה רק. גילוי דעת לא הוי הנאה לגבי דידה וגם הנאת ממונו לא היה לה דאין שליח לד"ע ודברי הרב וכו' גם בכה"ג שייך ודוק

אמנם לפי הסברא הנ"ל דהיכא דאינו יכול לעשות מעצמו לא משווינין זאת לגילוי דעת רק לשליחות ממש. גם בזה אסור ואינו דומה לתרומה שיכול לתרום בעצמו לפ"ז מיושב קו' הב"ש כנ"ל

(ה) והנה במש"ל דמה שאינו יכול לעשות בעצמו ועשאו אחר זה הוי הנאה ומש"ה מקשה בנדרי' שם ממקריב עליו קני זבות למ"ד שלוחי דידן צ"ע מדברי התוס' חולין ק"מ גב' צפרי עה"נ שכתבו דגבי קרבן נמי אמרי' מלל"נ ומאי מקשה לפ"ז ודברי התוס' מוכרחין מגמ' שם דאל"כ הוי מה"ב בלקח צפרי עיר הנדחת וכדאמרינן יבמות ק"ד גבי סנדל של איסור הנאה ע' ברשב"א שם ובר"ה כ"ח והרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח פסק דאין מביאין מנחות ונסכים מערלה וכלאי הכרם דהוי מה"ב וס"ל בקרבן ל"ש מצות לל"נ והמ"ל הראה לדברי התוס' חולין ק"מ ומ"ש המגיה שם לכתחילה אסור הוא תמוה דהרמב"ם כתב דאף בדיעבד לא נתקדש. ועוד מוכח מר"ה גבי מודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו משמע דלכתחילה מותר (ומאי דקשי' ליה להמגיה בה' אשות על הך דמכרן וקידש בדמיהן הרי מלל"נ. ל"ק דקידושין ל"ה מצוה דאו' ואי משום פריה ורביה הרי יכול לקיים בפלגש כמ"ש הרא"ש בכתובות דף ז' ואכ"מ) ולישוב דברי הרמב"ם שלא יקשה עליו מחולין ק"מ דמוכח בקרבן אמרינן מלל"נ כמו שהוכיחו התוס' שם נ"ל בפשיטות. לפי היוצא מסוגיא נדרים ל"ו ע"ב דאם בתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים מותר להפריש תרומה במודר הנאה ועוד מבואר יותר להדיא דף ל"ג דפורע חובו ולפי זה הדבר מבואר דכיון דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה דמביא קרבן על חבירו שלא מדעתו. והו"א דמותר להביא בכה"ג צפרי עיר הנדחת דהוא לא נהנה כיון שמביא זאת לצורך חבירו וחבירו ג"כ אינו עובר כיון שהיא מביא שלא מדעתו כמו שמפריש עליו תרומה שלא מדעתו ועוד מחוסרי כפרה הו"ל כבע"ח שאינו דוחק כיון שמותר לאחר להביא בשבילו ופורע לו חובו אף במודר הנאה ומקריב עליו קיני זבין ומ"ה ה"א דאם אחר מביא בשבילו מביא אף מאיסורי הנאה קמ"ל דלא וכ"ז בחולין ק"מ י"ל דמיירי במחוסרי כפרה שאחר מביא בשבילו אבל הרמב"ם דמיירי במנחות ונסכים שמביאים בעצמם שפיר פסק דלא יפרע הוא חובו מאיסורי הנאה וז"ב: ועכ"פ לדעת הרמב"ם וכמ"ש בישוב דבריו לענין מלל"נ דל"ק מסוגיא דחולין לדבריו וס"ל להרמב"ם בקרבן לא אמרינין מלל"נ שפיר אתיא סוגיא דנדרים דמקשה משלוחי דידן דקא מהנה ליה אבל לדעת תוס' חולין קשיא בגמ' נדרים דמקשה משלוחא דידן וצ"ל דנהי דהבאת קרבן ל"ה הנאה דמלל"נ. אבל זה שעשה שליחותו הוה הנאה כמ"ש הר"ן לענין תקיעת שופר דהיכא דשויא שליח אסור דהשליחות הוה הנאה אחריתא. נמצא דכ"ז אי שויא שליח. אבל באומר כל הרוצה דל"ש שויא שליח הנאה לא איכפת ליה ול"ש התירוץ שכתבתי כיון דהוא גופי' אינו יכול להקריב זה הוי הנאה ואסור דהנאה לא איכפת לן בגוף הקרבה דמלל"נ. אבל לפמ"ש לעיל דהיכא דא"א לעשות בעצמו אמירת כל הרוצה הוי שליחות א"כ קצת יש מקום לתי' זה. ואמנם לאחר החקירה אין מקום לסברא זאת דבשלמא אם נאסר משום הנאה שפיר י"ל דהיכא דאי אפשר לעשות בעצמו הוי הנאה אבל אם אין איסור משום הנאה מ"ט נימא דהיכא דא"א לעשות בעצמו הוי אמירת כל הרוצה שליחות ואדרבה באי אפשר לעשות בעצמו קשה יותר לפניו לעשות שליח. דמה"ט אמרו בנזיר י"ב דלא משוה שליח מי שלא אפשר לעשות בעצמו ועיין לקמן. ואין הצורך להאריך לסתור סברא זאת

(ו) ואמנם בגוף הקושיא דלישני באומר כל הרוצה כבר הרגישו התוס' במקומן ומה שכתבו ושמא נראה לו דמיירי במודר הנאה מכל הכהנים דהאי ודאי לא מצינו למימר כי בכה"ג שאני דאז לא איצטריך דעת בעלים ואותן הוי שליחא דידן. וקצרו במובן ונראה כונתם. דהתוס' נמי אזדי בסברא הנ"ל וכונו לחלק בין מודר הנאה בכהן אחד ואמר כל הרוצה להקריב דאז אפשר לעשות הדבר בהיתר ע"י כהן אחר ולא עשה דוקא שליח לזה המודר. ומ"ה לא נהנה מגוף השליחות משא"כ במודר מכל הכהנים כשאמר כל הרוצה עכ"פ אחד מהכהנים שירצה הוא נעשה שליח. ובודאי יהנה מאחד מהם מהשליחות והוא אסור מכל הכהנים ורק דהו"א כמו דאמרינין בדף פ"ה בנדרים בכהנים והלוים נהנים לי יטלו בע"כ דשויא כעפרא ה"ה בקרבנות דיטלו ע"כ דשויא כהפקר עיי"ש ע"ז כתבו דזה ל"מ למימר דאז לא יצטרך בעלים. (ודבריהם נאמנו מאד דדוקא בתרומה שכבר הפריש אמרינן באסר הנאה על כל הכהנים שויא התרומה כהפקר. משא"כ גבי קרבן כשהתורה אמרה דא"א להקריבו אך מדעתו. וע"י שליחתו. איך יקריב שלא מדעתו ורצונו ולא יהיה קרבן שלו מדעתו) ושוב כתבו ואותן הוי שליחא דידן. והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון דכהנים שליחא דידן רק שהוא אמר כל הרוצה לתרום וכיון דעכ"פ אחד הוי שליח דידי' הוא ממ"נ נהנה משליחותו דאיסורא. משא"כ בלא אסר רק כהן אחד ואמר כל הרוצה גוף הקרבה ל"ה הנאה דמלל"נ. ומצאתי בתו' בדיבור שקודם לזה כיונו לזה דמה שנהנה מהמצוה לא איכפת לו רק מה שהוא נהנה משליחות. וכיון שלא עשאו שליח להדיא. ואם הוא לא יעשה אחר יעשהו שהוא אמר כל הרוצה. לא נהנה כלל משליחות זה דאחר עשהו בהיתר לולא שעשאו הוא. ומ"ה מותר בכה"ג. ושפיר מקשה בסוגיא דהמדיר דכיון דאי אפשר אך בשליחות דאיסורא גם האשה נהנה מזה ששלח שליח והוי כע"מ שאדבר עליך לשלטן דאסור והענין נכון ועמוק. ובהכי מיושב גם לדברי הריטב"א קידושין כ"ג שכתב דהאיבעיא בנדרים היא בכהן המודר הנאה. דבזה ל"ש מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד עיי"ש ולדידהו קשיא ולוקמא באומר כל הרוצה להקריב. דבזה ל"ש התירוץ כיון דאיהו ל"מ עביד הוי אמירת כל הרוצה שליחות דהרי איהו גופי' מצי להקריב אבל לפמ"ש תוס' ניחא דכיון דהוא גופי' אינו רוצה להקריב רק שאמר כל הרוצה. והוא אסר אכל כהנים. וא"א אך בשליחות דאיסורא אז אסור כמ"ש התוס' הנ"ל ודו"ק

(שוב ראיתי דבש"ס ד' לבוב נחלקו דברי תוס' לשני דיבורים ומילת שאני מתחיל ד"א ולפ"ז צ"ל דט"ס בתוס' וצ"ל ל"ה שליחא דידן אמנם בש"ס ווין הגי' כדכתיבנא ועיין נ"ז שנדחק ג"כ לפרש דברי התוס' לדיבור אחר עיי"ש)

ודרך אגב ראיתי שהקשה בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ז על הריטב"א הנ"ל שתי' הסוגיא דנדרים מיירי בכהן ומ"מ איך מייתי ממשנה דמקריב עלי' קיני זבין כיון שהוא מחוסר כפרה ואסור לעבוד עבודה עדיין שייך כל מידי דאיהו ל"מ עבד כדמשמע בב"ק ק"י בכהן טמא מקריב כהן שבאותו משמר ולא מצי משויא שליח ול"ה ע"כ רק שלוחא דשמי'. (ויש מקום לומר בישוב הדבר דריטב"א יפרש דבאמת בגמ' לא מקשה מקיני זבין ורק מקיני זבות דאיתא שם דזה קרבן אשתו שהוא חייב להביא וכיון דהוא ל"ה מחוסר כפרה הוי שליח דידי' ויהנה לי') ולפע"ד דברי הריטב"א נכונים ע"כ סוגיא דקידושין דאמרו שם בעבד דמצי משויא שליח. ואינו דומה לקרבנות דישראל ל"ש בקרבנות כלל. משא"כ עבד כיון שיכול לקבל גט לחבירו מ"ה משויא שליח. א"כ בכהן זב או מצורע דעכ"פ איתא בקרבנות. (ועיין בבית מאיר סי' קי"ט ובאורח מישור נזיר י"ב מה שהקשו מזה לסוגיא שם דאמרינן כל מילתא דל"מ עביד השתא לא משויא שליח) וכיון דמבואר ברש"י כריתות י"א ותוס' זבחים י"ז ע"ב ד"ה קסבר בסופו דלמ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי מותר להקריב בקרבן ציבור. א"כ עכ"פ איתא בקרבנות ומצי לשויא שליח. ול"ק מב"ק ק"י מרש"י באיכא טהורים טמאים לא מצי עבדו ול"מ שויא שליח אף דאיתא בקרבנות ציבור לפמ"ש בנוב"י תנינא חלק אבה"ע סי' ס"ט דשם הוי הטעם דאינו יכול להפסיד כהנים שבאותו משמר רק אם איהו גופי' מצי עביד עיי"ש דכהנים שבאותו משמר יש להם זכות ואינו יכול לגרע זכותם ובלא"ה לפמ"ש דנוב"י שם כלל חדש ל"ק אריטב"א הנ"ל. ובעיקר הסברא של הנוב"י דהיכא דהוא ל"מ עבד ושלוחו מצי עביד והוא ג"כ שייך באות דבר ל"ש כ"מ דאיהו ל"מ עביד שהוסיף כן בנוב"י סי' ס"ט ובדורש לציון דרוש י"ג עיין במחנה אפרים ה' שליחות מה שפלפל שם על הראנ"ח שצידד לומר בריש המדיר גבי פרנס לאו שליחותו קעביד. דנימא כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ ליעבד שליחותו ומחנה אפרים חולק עלי' ולפי זה בכל שליח לד"ע שייך סברא זאת ול"מ שליחות ולהנוב"י לא סבירא לי' ג"כ הך דראנ"ח מצד סברא שלו

(ז) והנה מ"ש המחנה אפרים דל"ש כ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד שלוחו רק אי עביד ג"כ לא מהני כלל כגון בזר שאינו יכול להקריב אבל היכא דבדיעבד מהני ל"ש זה