בית יצחק אורח חיים נז

שחיטת התמיד דכיון דעיקר סידור המערכה היה לצורך הקטרת אימורים של תמיד כמבואר מלשון תוס' יומא מ"ו הנ"ל. ועיקר מצותו בסוף לילה כנ"ל אבל לראב"ש דל"ל חביבה מצוה בשעתא רק היכא שכבר דחתה שחיטה את השבת א"כ כמו דאתה אומר דהקטרת אימורין רק מה"ט מותר בשבת. כ"ש סידור המערכה בשבת לא הותר רק אחר שחיטה שכבר נדחה שבת. א"כ אי אפשר לומר דהא דדוחה עימר שבת היינו בסוף לילה שכבר ניתן שבת לדחות לצורך עצי המערכה דלפי סברת ראב"ש גם סידור עצי המערכה בשבת לא היה סמוך לאור הבקר רק לאחר שחיטת התמיד ושפיר הוכיח מקרא מדדחי שבת ש"מ דנקצר ביום פסול ולפ"ז מיושב קו' הישי"ע דהר"י פורת לא כתב כן רק לפ"מ דקיי"ל חביבה מצוה בשעתה כמו שפוסק הרמב"ם דאף אם נקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת ולא בעי שכבר דחתה שחיטה שבת והיה סידור המערכה בשבת ויו"ט קודם אור היום ולכן ס"ל דאברים ופדרים שניתותרו מותר להקריב קודם אור הבקר. וסוגיא דפסחים אזלא לראב"ש דס"ל ל"א חביבה מצוה בשעתה רק בשכבר דחתה שחיטה והיה סידור המערכה ביו"ט ושבת לאחר שחיטת התמיד ואין להקריב אברים שניתותרו קודם אור הבקר ושפיר מקשה בגמ' שם: והוא דרך נכון מאוד. וקצרתי מאוד כי אכ"מ

(ב) מ"ש כת"ה על דברי הרי"ף דברכות שכ' דהוי כב' תמידין ועובר על בל תוסיף והראיתי דסבירא ליה בעשיית מצוה ב' פעמים הוא עובר בב"ת. וכ"ת כתב דגם תוס' לא ס"ל בר"ה דאינו עובר רק היכא שעושה משום רשות. אבל בעושה בתורת חובה עובר בב"ת בעשיית מצוה ב' פעמים לא ידעתי האיך הוציא דברי התוס' מפשטן. שכתבו דל"ש ב"ת בעשיית מצוה ב' פעמים ומשמע דאף בתורת חיוב ומצוה. והריטב"א שתי' דכיון דעושין זאת מתורת ספק אין מכווין על אחת למצוה זה תי' אחר. אבל בתירוץ זה דאין שייך בעשיית מצוה ב' פעמים ב"ת מוכח אף דהיה דעתו למצוה אינו עובר בב"ת. והנכון יותר מה שכתבתי דהרי"ף יסבור דב' תמידין בקר וערב הוי מצוה אחת וכשמקריב ג' עובר בב"ת דמוסיף על מצוה אחת וז"ב: ואמנם סברתו שצידד לומר דהיכא דלדעתו אינו יוצא רק בעשיית ב' פעמים וזולת זה אינו יוצא אינו עובר בב"ת לא נ"ל דמאי בין אחת לשנים או שלש לארבע. דאם הוסיף פרשה בתפילין עובר ואם יסבור דאינו יוצא רק בעשיית ב' פעמים נמי יעבור אך לפי העולה מסוגיא בסוכה דף ל"א וסנהדרין פ"ח דאם האי לחודא קאי אינו עובר בב"ת ובעי דבר אחד שיצרפן יחד. א"כ בעשיית מצוה ב' פעמים אין דבר שיצרפן יחד. והישן בשמיני בסוכה כ' הרשב"א סוכה ל"א דהזמן שאין הפסק בו אגדו יחד והנותן מתן ד' במקום שצריך מתן אחת. כתב הפ"מ בפתיחה לא"ח דהמזבח אגדן יחד. ולפי דבריו צ"ל מה שכתבו תוס' ר"ה בנותן מתן אחת כמה פעמים באותו קרן אינו עובר בב"ת דעשי' ראשונה לשני' אין מצטרף ואמנם למ"ש תוס' סוכה ל"א דאף דאין צריך אגד עובר בב"ת רק דאין זה מוסיף גורע דהמצוה יצא. א"כ יש מקום לומר דבעשיית מצוה ב' פעמים בתורת חוב נמי עובר בב"ת. והענין רחב מני ים ולקצר אני צריך. ומ"ש כת"ה מדברי הרמב"ם בה' ממרים באם אמר על דרבנן שהוא דאורייתא עובר על ב"ת משם אין ראיה ליחיד. דבוודאי אם אמר יחיד מה שאומר אינו עובר על ב"ת רק בעשי' ורק בב"ד אם יאמרו זאת הם עוברין דס"ל לרמב"ם דיש ב' אזהרות אזהרה לב"ד שלא יוסיפו מצוה מן המצות. ובזה עוברים על על ההוספה בלבד. וקרא אחר יש לא תוסיף. וזה אזהרה ליחיד והוא אינו עובר רק בחמשה פרשיות בתפילין ודומיהם. ושמעתי בשם הגאון מהר"א מווילנא דבר נחמד במה שאמר ר"י שבת די"ב כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר והיינו שסתמו דבריהם ולא ביארו טעם הדבר שהוא מפני שלא יטה עפ"י גמ' סנהדרין דשני דברים שהתורה פרשה טעמם ונכשלו בהן גדולי ישראל והדברים עתיקים ומובאים בס' אהל יעקב אבל המעיין בה' ממרים בלשון הרמב"ם ספ"ב יראה שהתנה בפירוש שאם הב"ד אוסרים דבר המותר מה"ת מחויבים להגיד הטעם וז"ז הרי הם עוברים על ב"ת ע' היטב בלשונו הצח שכ' אבל אם אמרו בשר העוף מותר מה"ת ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבוא מן הדבר חובה כו' לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפי' בשר עוף אין זה מוסיף אלא עושה סיג לתורה וכן כל כיוצא בזה ע"כ אבל צ"ע על הרמב"ם מכמה מקומות דדרשו ק"ו ואמרו אמרה תורה ול"ה רק אסמכתא דרבנן כמ"ש תוס' ב"ב קמ"ט ועיין תוס' יומא ח' ד"ה ומה ציץ ולדבריו עוברין על ב"ת וכבר הקשו הרבה על הרמב"ם בסברתו זאת מכמה מקומות

(ג) והנני חוזר לדברים שביני לבינו בדבר בל תאחר אם הבעל עובר באשתו יולדת שוטה להמבואר בנדרים ל"ה דהבעל חייב ומבואר בשטמ"ק לב"מ דהוא דאורייתא ול"ה חיוב דרבנן רק דמדאורייתא חייב ודעתי דעובר על בל תאחר. וקצת משמע כן מלשון הגמ' נדרים ד' דאמרו והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועובר עלה משום בל תאחר מדנקט ועובר ולא נקיט ועברה מוכח דהוא עובר. וחז"ל דקדקו בלשון ואפילו ו' דרשו כמ"ש תוס' מנחות מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת ואפי' וכו'. ומיהו מצינו דנקט וילדה אחמור כמ"ש תוס' קידושין כ"ח ד"ה ש"מ. ומ"מ אם נוכל לישב דקדוק לשונם מה טוב. גם מדברי הר"ן נדרים ל"ה שכתב להדיא דבשלמא קרא דזאת תורת בין גדול ובין קטן לאב קאזהר רחמנא אלא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה למאן אזהר ע"כ לבעל. א"כ כיון דאזהר עלי' רחמנא בקרא דזאת תורת ודאי עובר על בל תאחר. ואמנם כעת הדבר ספק בעיני אם אב עובר על בל תאחר על קרבנות בניו ובנותיו הקטנים בטומאת זיבה. אי התורה חייבה לאב בזה. די"ל דזאת תורת הוא רשות אם ירצה האב יכול להביא להכשירן בקדשים ואם לא ירצה לא יביא. או דהוא חייב להביא ולא מצאתי הדבר מבואר. ומדברי הר"ן משמע דהאב חייב ובעיני הדבר ספק. ובהכי אתיא שפיר להסוברים דהבעל אינו חייב רק מדרבנן והרי ילפינן לה מזאת תורת וכבר הקשו כן הראשונים ולהנ"ל נכון דמקרא ילפינין שיכול להביא והוא רשות. ומדרבנן הוא חייב להביא. ומלשון הת"כ שהובא ברש"י סוף נגעים משמע דהיא רשות להביא ע"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להאכילן בקדשים אבל לא חובה ועיין נדרים דף ד' דאמרו דמ"ה עוברין על ב"ת בקרבן יולדת הואיל ומכשירה בקדשים. וכתב הר"ן מה"ט דאכילת קדשים הוה מצוה ונשים חייבות באכילת פסח עיי"ש. ואם גם באשתו שוטה הבעל עובר על ב"ת או האב בבנו ובתו הקטנים ל"ה חטאת נזיר שום חידוש. דגם בנו ובתו אינם חייבין באכילת קדשים ואולי הדבר תליא אי שה לבית אבות דאורייתא. ואי האב יכול למנותן ושוב עובר על ב"ת. ואמנם אף אם נאמר דבאשתו שוטה הבעל אינו עובר על ב"ת. אבל בפקחית י"ל דהוא עובר על ב"ת דהיא גברא ערטילאי. והתורה חייבה אותו לדברי השיטה מקובצת דהבעל חייב מדאורייתא והרי אף ביורש רצו לומר דעובר בב"ת מקרא דובאת שמה והבאתם שמה רק דקרא דמעמך מיעט זאת וכאן לא מיעט אותו ושייך ובאת שמה והבאתם שמה ומ"מ כשגירשה נפטר מחיובו. כמו דעובר על ב"ת כשלא הפריש מעשר כמבואר בר"ה דף ד' לחד שיטה עובר אף בלא הפריש ומ"מ כשהפקיר הכרי שוב אינו עובר בודאי. וה"ה בזה כשיש לו אשה חייב בקרבן שלה וכשגירשה נפטר וכבר כתבתי דהדבר תליא בספק של הטורי אבן אם במעשר בהמה עובר על ב"ת בלא הפריש הואיל ויכול להטיל מום ולדעתי גם שם עובר על ב"ת. ודברי הטורי אבן בזה צ"ע דהרי הוא גופי' החליט דבמעשרות עובר אף קודם הפרשה עיי"ש ד"ה ומעשרות דלא כתוס'. אף דיכול להפקיר התבואה ואמאי במעשר בהמה מחלק בין קודם הפרשה ואכ"מ. ומ"מ בגוף הספק אי האב חייב להביא בשביל בניו ובנותיו אין לי גילוי ובעירוכין כ"א דאמרו פעמים שחייבי חטאת ממשכנין ומייתי חטאת נזיר והו"ל לאתוי' חטאת יולדת וממשכנין להבעל דהוא לא איכפת ליה אם היא אסורה בקדשים ולפי הנראה ממשכנין אותו דאם אין ממשכנין וגם אינו עובר על ב"ת מי יכוף אותו שיביא. ואמנם אם עובר על בל תאחר אין ממשכנין. ועדיין כ"ז צ"מ. שוב מצאתי בק"א לספר ש"א הנדפס מחדש שהעיר קצת על ש"א בזה: ואשיב לדבריו מה שהקשה כ"ת בדברי הר"ן סוכה סוף פ' לולב וערבה שכ' דמ"ה אין מברכין שהחיינו בהלל הואיל ועל כל נס מברכין שהחיינו ולא קבעי לי' זימנא וקשה דא"כ ל"ה הלל זמ"ג ולחייבו נשים ולא כן מבואר סוכה ל"ח. ולפע"ד נראה בישוב הדבר דדעת הרמב"ן דהלל דאורייתא מדכתיב וביום שמחתכם. והובא ג"כ בשאג"א סי' ס"ט. ומדאורייתא אם ילפינין מהך קרא. בקרא זה לא נכלל רק יום מועד ועל שאר ניסים שלא ביום מועד ל"ה רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא הו"ל מ"מ שהז"ג הם פטורות ולא תיקנו רבנן ע"ז. לחייב נשים כמו שפטורות מכל מ"ע. ומ"מ אין מברכין שהחיינו כיון שבכל ניסים מברכין הלל עכ"פ מדרבנן ול"ה זמן קבוע. ועיין עוד בר"ן שם שכתב דמ"ה מברכין שהחיינו בפדיון הבן כיון שיוצא מכלל נפל לכלל בן קיימא וצ"ע לכאורה דהיכא דידוע דכלו חדשיו ל"ה חשש נפל ולמה מברכין אז שהחיינו וצ"ל כיון דעיקר מה שצותה התורה להמתין היא משום לתא דלא כלו לו חדשי' כעין שכתב המ"ל מ"ה מבכרין שהחיינו אף בידוע דכלו לו חדשי'

(ד) וע"ד מה שהקשה כת"ה בנדרים דף ל"ו דאמרו שם כל הרוצה לתרום דלאו שליחות קעביד לענין מודר הנאה. ואף דבתרומה בעי שליחות מ"מ ל"מ הנאה. וא"כ מאי מיבעי' לי' אי הני כהני שלוחי דידן. ומייתי ממתניתין דמקריב עליו וכו' ואי ס"ד שלוחי דידן קא מהנה לי'. ודילמא לא מיירי שאמר לו להדיא שיעשה שליחתו רק שגילה דעתו כמו כל הרוצה להקריב דלא מיקרי הנאה במודר הנאה אף דמתעביד שליחותו כמו תרומה ע"ז תי' דכ"ז בתרומה דיכול לתרום בעצמו ול"ה הנאה אבל בקרבן דאינו יכול להקריב בעצמו גם זה הוי הנאה ושפיר הוכיח דשלוחי דרחמנא אינהו. יפה העיר. וזה לדעתי כוונת התוס' בגיטין דף ס"ו שהקשו מהא דכל הרוצה לתרום דל"ה שליח אהך דכל השומע קולו ותי' לחלק דנהי דהוי שליח אבל מ"מ ל"ה הנאה לענין מודר הנאה והקשה בב"ש סי' קמ"א סע' י"ט דא"כ מאי הקשו בכתובות דף ע' ע"ב ופרנס לאו שליחותי' וכו' וכל כה"ג לאו שליחות קעביד והתנן כל השומע קולו. והרי חזינן דלענין מודר הנאה ל"ה שליחות ולא מהנה היכא שהוא עביד שליחות כזה. וה"ה פרנס ל"ה שליח