בית יצחק אורח חיים נו

וקשי' דהרי גם לדידה הותר בבשבת שחיטת קדשים דנשים כשרים לשחוט מדאורייתא אף בקרבן ציבור כדאיתא בזבחים ל"א וע"כ מוכח מזה דזרים אסורים לשחוט בשבת אף דשחיטה בזר כשרה ולפי שלענ"ד אין הדין כן. ומשנה שלימה שנינו בפסחים ס"ד שחט הזר וקבל הכהן וכו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ולחלק בין פסח לתמיד אי אפשר דבג"ש ילפינן מהדדי כדאמרינן שם ס"ו על כן צריכין אינו למשכוני נעשין לישב הקו' הגדולה הנ"ל מסנהדרין ונ"ל לישב בדרך זה דהתוס' הקשו בחגיגה ט"ז דנילף נשים דאין שוחטת מבני ישראל כמו סמיכה. ומה שתירצו דבזבחים מרבינן נשים לשחיטה צ"ע דמשם לא מוכח רק דל"ב כהן אבל נשים נמעט מהיקש דסמיכה ועיקר התירוץ דהיקש שחיטה לסמיכה ל"ה רק מדרבנן. ובטורי אבן תמה אדברי התוס' ממנחות י"ט ותירץ ביד דוד דלר"ש דס"ל מוסיף על ענין ראשון ההיקש מסמיכה לשחיטה דאורייתא כדאיתא במנחות שם. והתוס' קאי לרבנן ועיין בברכי יוסף ס"א ליו"ד אריכות בזה. ולפ"ז אף אנו נאמר דלר"ש דס"ל ההיקש מסמיכה לשחיטה דאורייתא כמו דס"ל נשים סומכת רשות ה"ה דשחיטה הוי רשות מהיקש. ונהי דאסורין לאכול נבלה מ"מ עשה דושחט הוה רשות וכמו דבסמיכה למ"ד רשות אמרינין להו אקפי ידיכו שלא יעבדו עבודה בקדשים כדאמרינן בחגיגה שם ה"ה בשחיטה אמרינין להו שלא ישחטו בשבת דלענין זה מועיל ההיקש כמו שאין רשאין לעשות איסור בסמיכה כן אין רשאין לעשות איסור בשחיטה ולחלל שבת כמו דאמרינין בפסחים צ"א דאם נשים בראשון רשות אין דוחה את השבת עיי"ש ולר"ש ההיקש מסמיכה דאורייתא כנ"ל במנחות י"ט. וכיון דסוגיא דסנהדרין אליבא דר"ש אזלא דס"ל שריפה חמורה כדאיתא שם שפיר משני היא דלא אישתרי שבת לגבה אימא תדון בשריפה דלר"ש ודאי נשים אין שוחטין בשבת כדכתיבנא. אבל זרים שוחטין אף בשבת בק"צ. וזה ישוב נכון לקושיא הנ"ל. ודרך אגב ראיתי בשעה"מ בפ"ג ממעשה הקרבנות. שכתב שם בישוב דברי התוס' פסחים פ"ט עפ"י דברי הקרבן אהרן דאפי' למ"ד נשים סומכת רשות מותר לסמוך בכל כחו ולא באקפוי ידם ול"א בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התורה לאנשים חובה והיא בעצמה מה שנתנה לנשים רשות עיי"ש שהביא מרש"י חולין פ"ה. והאריך בזה ולפענ"ד דברי הק"א תמוהין מפסחים צ"א דאמרינין אשה בראשון חובה ובשני' רשות ודוחה את השבת ומקשה אי רשות אמאי דוחה את השבת אלא בראשון חובה ודוחה את השבת. ולדברי הק"א דמותר לסמוך בכל כחו דהתורה נתנה רשות לנשים כמו לאנשים חובה ה"ה לענין רשות בפסח דילפינן מכל חוקת הפסח דנשים רשות דוחה השבת ומה מקשה אי רשות אמאי דוחה את השבת. וכ"ת דהכי מקשה דכיון דר' יהודה ס"ל נשים בשני' עושין אותה טפלה. אם רשות היא ואין שוחטין בפ"ע לא משכחת דדוחה השבת שהרי אין שוחטין בפ"ע. דז"א דכיון דר"י ס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד אפי' בשני משכחת לה דדוחה שבת כגון שיש טמא אחד ואשה אחת טמאה ובשביל היחיד אין שוחטין. ועושין האשה טפלה ודוחה שבת אף אם רשות היא. אלא ע"כ דלא כק"א. ורק אם היא רשות אין דוחין שבת בשבילה ועל היחיד אין שוחטין ושפיר מקשה. שוב ראיתי בצנ"ח פסחים צ"א דס"ל אף אם אין שוחטין על היחיד ונשים רשות מ"מ עושין נשים טפלה ודוחה שבת כיון דעיקר הפסח בשביל האיש. ולדבריו צ"ל הא דמקשה רשות ודוחה שבת ודילמא מיירי דאיכא יחיד בהדה דאז מותר לשחוט כנ"ל וצ"ל דמקשה בגמ' דמשמע דהדחיית שבת בשביל האשה ואם איכא איש יחיד בהדה לא מיקרי זאת שהיא דוחה את השבת. ולפ"ז י"ל לשיטת הק"א דמקשה כנ"ל איך דוחה השבת הלא אין שוחטין עלי' בפ"ע אם היא רשות ולא משכחת לה האי דינא. מיהו למ"ש הצל"ח דהא דאין שוחטין בפ"ע למ"ד רשות ה"ד בשבת ומטעמא דלא דחי שבת. א"כ להק"א קשי' אמאי אין שוחטין בפ"ע בשבת. כיון דהתורה נתנה רשות ואמנם יהיה איך שיהיה בישוב דברי הגמ' מפשטא דשמעתין מבואר דלא כק"א דאם רשות אין דוחה שבת וה"ה דאסור לעבוד עבודה בקדשים ודוק: ודע דמסוגיא דיומא נ"א מבואר דפסח שני שוחטין על היחיד אף לר"י דמקשה שם ונוקמא בפסח שני. ובפסחים צ"ה ברש"י ד"ה מיבעי ליה ובתוס' שם מבואר דאף פ"ש אין שוחטין על היחיד ושמא כונת הגמ' ביומא למה דאמרינין בפסחים כמה דאפשר לאהדורי מהדרינין ופירש"י דמטמאין בשרץ. ולפ"ז אם לא נמצא רק אחד בפסח שני דלא טימאו בשרץ לכ"ע שוחטין. ושפיר אמרו ביומא וליקמא בפסח שני. ולפ"ז מאוד תמוהין דברי הכ"מ פ"ב מק"פ ה"ב שהוכיח מגמ' זו דהלכה כר' יוסי דלר"י אין שוחטין כלל על היחיד עיי"ש וזה ממש להיפך מגמ' דיומא הנ"ל וצ"ע

שוב מצאתי בס' מחנה ראובן שהרגיש בסתירת הגמ' יומא לסוגיא דפסחים הנ"ל ולפענ"ד צדקו דברי הגמ' אך דברי הכ"מ צ"ע. ונשוב לענין שאנחנו בביאורו מצאתי במחנה ראובן שדקדק ג"כ מרש"י יבמות ל"ג הנ"ל דאף דשחיטה כשירה בזר מ"מ בשבת חייב אף בק"צ. וכבר כתבתי דליתא ממשנה דפסחים. והנה מה שהביא שם תשובת הרא"ש כלל פ"ב ס"א שכתב אעשנה דיבמות ילדה תאכל בתרומה ואם הוא זכר מקריב על גבי המזבח ושוחט ומבעיר בשבת וכתב זקיני ח"צ סי' מ"ד האי ושוחט ל"ד דהא משנתינו היא שהשחיטה כשרה בזרים וכו' אלא ר"ל מקטיר ומבעיר. והמח"ר הוציא מזה דין דבשבת חייב זר אף בק"צ ולפענ"ד דברי הרא"ש בתשובה נכונים בפשיטות דאם שוחט וזורק ומקטיר. הוא מחלל שבת בשחיטה ובהקטרה דנהי דשחיטה בזר כשרה מ"מ אם זורק זר גם השוחט מחלל שבת דמחלל שבת בקרבן פסול. ושפיר קאמר הרא"ש דשוחט ומקטיר בשבת וכונתו אם גם יזרוק הוא חילל שבת בשחיטה והקטרה וז"ב. ועיין עוד בהפלאה כתובת כ"ג שכתב שם דאם כ"ג חלל שחט פרו של כ"ג אף אם שחיטת פרו בזר כשירה חייב בשחט בשבת ויוה"כ וכונתו ג"כ כנ"ל שזרק גם הוא וכיון דחלל היא ול"ה כה"ג. הקרבן פסול וחילל שבת בשחיטה בחנם. ובזה מיושב מה שרש"י יבמות פי' ואין כאן משום זרות דמשום שבת משכחת חיוב חטאת בשחט וזרק זר דחילל שבת דהקרבן פסול ולכן פירש משום זרות והא דלא מוקא בשחט וזרק וחייב אשחיטה משום שבת ואזריקה משום זרות משום דע"כ אחדא עבודה קאי דשייך לומר אאחע"א ובזה נדחה ראיות שעה"מ ומח"ר

ונ"ל עוד ראי' דשחיטה בזר מותר אף בק"צ בשבת מהא דאמרינן ביומא מ"ב דשחיטת פרו בזר כשרה ופסק כן הרמב"ם פ"א מפסולי המוקדשין. ואס"ד דבשבת לא ישחוט זר איך ישחוט ביוה"כ. ואף אם נרצה לדחוק ולומר דהפלוגתא היא לענין אם שחט בדיעבד דבשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה עדיין קשי' לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות דדוקא בשוגג כשר אבל במזיד בתחלת שחיטה נעשה מומר ושחיטתו פסולה. וגם ביוה"כ הוי מומר כדברי זקיני הת"ש ואיך אמרינן שחיטת פרו כשרה בזר. וע"כ אף בשבת שוחט זר בעבודת ציבור וז"ב

סי' יג

ב"ה ברעזאן יום ב' ח' אדר א רינה ושמחה לפ"ק

עוד להנ"ל על ענין

הנ"ל

(א) מה שהקשה כת"ה דהתוס' ביומא ד' מ"ו לא כוונו כלל דאברים ופדרים של חול היו מקריבין בליל שבת בסוף הלילה רק לאחר עלות השחר ע"י מעלה ומלינה בראשו של המזבח. ולכך אמרו סמך לבקר כי מסדר מערכה דיומא. וזה הוי בעלות השחר כדאיתא במס' תמיד ובלילה לא ניתן כלל לדחות ובזה ממילא ל"ק קו' הגאון בעל ישי"ע בפסחים דף כ"ט שהובא במכתבי הראשון. והנה המעיין ביומא דף כ"ז יראה בכל הסוגיא דסידור מערכה גדולה היה בלילה. וסידור שני גזירי עצים תליא בשני לשונות. והתוס' שם ד"ה אף אנן נמי תנינא דאף שני גזרים הוי בלילה אף דכתיב בבקר בבקר הכונה תן בקר לבקרו של לילה ל"ה למסקנא. ומקדם הקשיתי מד' ל"ב ע"ב דאמר אביי בבקר בבקר דשני גזרין לא צריכה שדיא חד אהטבה וחד לדם התמיד. ולדברי התוס' צריכה טובא דכשירה בלילה. אבל לפי הנ"ל נכון דלמסקנא סודר שני גזרין ביום. ול"צ בבקר בבקר. ואמנם מערכה גדולה לכ"ע הוי בלילה כדמבואר שם בסוגיא. ועיין בתוס' ד"ה איכא דאמרי מבואר דל"ה רק בלילה. ונמצא דברי התוס' ביומא ד' מ"ו כמובן הפשט בסוף לילה כי מסדר מערכה דיומא וזה מערכה גדולה ששם מקריבין התמיד. ואין להוציא מפשטן ע"י מעלה ומלינה בראש המזבח. ודברי הרמב"ם פ"ב דתמיד שכתב בבקר עורכין עצים וסודרין מערכה גדולה. כבר תמהתי עליו מדברי הגמרא הנ"ל אבל גם הלח"מ הקשה איך מייתי קרא ובער עליו עצים בבוקר בבקר דזה קרא דשני גזירין. והלח"מ תי' דאין נ"מ מזה. והוא תמוה דנ"מ דמערכה גדולה הוי בלילה ושני גזירין ביום. ואולי י"ל להרמב"ם דגם שני גזירין הוה בלילה. ומ"מ פסק דזר חייב מיתה דעבודת לילה נמי חייב מיתה. ומה דנקט הרמב"ם בבוקר לאו דוקא. או דכל הכונה על סידור שכי גזירי עצים: ומ"ה נקט בבוקר דאז נשלם סידור המערכה וס"ל שני גזירין הוה ביום ועכ"פ ז"ב דכוונת התוס' יומא כפשטן: וכ"ת כתב דמשנה דתמיד משמע דסידור מערכה היה ביום ואדרבה ממשנה שם משמע דסידור מערכה היה בלילה. להמעיין בלשון המשנה שם. ואח"כ יצאו וראו אם הגיע זמן השחיטה וקודם הו' הסידור ובמק"א העירותי דבר חריף לישב קו' הישי"ע אהא דמקשה בפסחים נ"ט מהא דכל הלילה ילין והרי אין עולת חול קריב ביו"ט ונוקמא סמוך לאור הבקר לשיטת הר"י פורת ביומא עיין לעיל סימן הקודם] דלכאורה קשה בגמ' דמנחות ע"ב דהוכיח ראב"ש דנקצר ביום פסול מדדחי שבת מקרא דחריש וקציר ומקשה דילמא משום חביבה מצוה בשעתה ומייתי מאברים ופדרים ואמרו שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת והקשיתי דא"כ דילמא הילפותא דדוחה את השבת בקצירת עומר היינו סמוך לאור הבוקר דכבר ניתן שבת לדחות בהבערת עצי המערכה דסוף לילה וג"כ חביבה מצוה בשעתה דכשר לכתחילה כל הלילה וכבר ניתן שבת לדחות ומנ"ל דנקצר ביום פסול ואמנם הדבר נכון מאוד דלראב"ש גם סידור המערכה היה בשבת לאחר