בית יצחק אורח חיים נה

זלזול דאם יחמירו באבילות דרבנן לא יניח תפילין והרי רצו חכמים שיהי' ספק דבריהם להקל ובאבילות יהי' מעולם ספק להחמיר ומ"ה אדרבה הקילו בזה בספק דאורייתא ג"כ כיון דאין כאן רק חומרא דרבנן בספק לא רצו להחמיר והניחו הדבר על דאורייתא אף להקל כמו דמצינו בעירובין דף ס"ז ע"ב לענין קרפף יותר מבית סאתים שרי לטלטל לים עיי"ש וה"ה בתפילה כיון דמדאורייתא אין שיעור לדבר ואפי' ברכה אחת יצא. ומדרבנן הוסיפו הרבה תפילות. והם רצו שיהי' ספק דבריהם לקולא להיות הפרש בין דאורייתא לרבנן. וכאן אם יצטרך להתפלל יצטרך להתפלל כל התפילה ויהי' ג"כ חשש ברכה לבטלה. כמו באבילות דיהי' קולא לענין תפילין דאין מניח ביום ראשון. ומ"ה בעת שתיקנו התפילות הניחו הדבר על דין דאורייתא שלא להתפלל גם בספק שהוא מדאורייתא משא"כ בק"ש כיון שפרשה ראשונה ושלישית דאורייתא משום אמת ויציב ויש שיעור מדאורייתא לא רצו להקל כן נ"ל בדרך אפשר בישוב דברי הרמב"ם. ועדיין יש להתיישב בדבר ועיין בכ"מ פ"י מכלאים ואקצר בזה אולי אזכה במק"א לבאר יותר

(יג) ועל דברי השאג"א סי' ס"ו שהביא ראי' לשיטת הרמב"ם דהלכה כר"י דנשים עוברות בבל תאחר הואיל ואיתא בשמחה ודלא כאב בר"ה ו' מהא דאמרינן בנדרים ד' והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועוברת בב"ת הרי דנשים עוברת בב"ת. והוא לכאורה קו' גדולה איך יסתום בגמ' בכאן מה דאיבעי לן במקום אחר וכתבתי לו דלדעתי אין כאן ראי' דלפי המבואר בנדרים ל"ה ובב"מ ק"ד דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו עיי"ש ובנדרים דאדם מביא קרבן יולדת על אשתו שוטה דמחוסר כפרה א"צ דעת וכיון דאשתו ערטילאי ול"ל כלום והבעל מביא בגינה הוא העובר על בל תאחר כשאינו מביא ומה דאיבעי בר"ה היא באשה שנדרה בנדר דהבעל אין מחויב לשלם נדרה כמ"ש תוס' ב"מ ור"ן בנדרים שם ואם יש לה נכסים ואין מביאה מיבעי לן אם אשה עוברת על ב"ת אבל ביולדת הוא העובר ול"ק קו' השאג"א. וע"ז השיב כבודו דז"א רק מתנאי כתובה כתובה: הקודם אזכור שיש לי תמוה גדולה בזה דבספרי הובא בס' המצות ברמב"ן מצוה צ"ד איתא להדיא ר"ע אומר כל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה איש עובר בבל יחל ובל תאחר כך אשה. ופי' הרמב"ן דהו"א דפטורי כיון שאין מחויבות לעלות לרגל. ואיך קאי איבעי דר' זירא ומחלוקת שבין ר' זירא ואביי מפורש נגד דברי ר"ע ועמדתי כמשתומם ע"ז. עד שמצאתי בחידושי הריא"ף שכבר הרגיש בדברי הספרי. ומה שנ"ל בזה הנה בריטב"א איתא מפורש בר"ה דהאיבעי' הוא רק בקרבן אבל בצדקה דמחויב לאלתר ועובר על בל תאחר לשיטת התו' והר"ן בקיימי עניים אף אשה עוברת על בל תאחר דלא תליא ברגלים א"כ מיירי הספרי בנדבה לצדקה וקיימי עניים. ואיצטריך ההיקש דהו"א כיון דאיננה עוברת בבל תאחר בקרבנות אף בנדרים לא תעבור קמ"ל דעוברת. והוא ישוב נכון. והנה לפמ"ש הר"ן בנדרים דף ד' דהיכא דנדר בקרבן להביא מיד עובר תיכף בבל תאחר א"כ משכחת לה ג"כ בכה"ג אבל לא מצאתי מי שיסבור כדברי הר"ן בזה וכפי הנראה הר"ן לשיטתי' בר"ה דבצדקה ג"כ עובר בבל תאחר תיכף: וכן פסק הרמב"ם פ"ח ממתנות עניים. אמנם לרשב"א דס"ל דבצדקה ג"כ אינו עובר עד ג' רגלים ורק בעשה עובר תיכף עדיין קשי' מהספרי לדברי הגמ'. אמנם לדברי הטורי אבן דבשנה בלא רגלים גם אשה עוברת א"כ כונת הספרי לשנה בלא רגלים. אבל לפ"ז שוב נדחה ראיות השאג"א בתשו' סי' ס"ה מגמ' דנדרים מחטאת יולדת דאשה עוברת על בל תאחר די"ל דמיירי בשנה בלא רגלים ובזה אשה ודאי עוברת להשאג"א והוא סותר א"ע מטורי אבן לתשובה אבל בגוף הדבר הזה בשנה בלא רגלים אשה עוברת הרבה יש לדבר. ומה שנלע"ד בישוב דברי הספרי דלפ"ז מאי איבעי לגמ'. יש מקום קצת לפלפל. הנה הדבר הקשה אם אשה אינה עוברת על ב"ת והרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכן הוכיחו התוס' קדושין ל"ד לענין לאו דלא תוכל להתעלם. ואין דומה ללאו דלא תקיפו דשם יש היקש מפורש. וכאן ל"ה רק סברא. דכיון דאין עולין לרגל אינן עוברין ומסברא לא דחינין ההיקש דהוקשו אשה לאיש כדאמרינן בב"ק דף ט"ו שיש הרבה סברות לחלק בעונשין בין אשה לאיש. וצ"ל דכיון דעל לאו דב"ת אינו חייב מלקות דהוי לאו שאין ב"מ מ"ה לא שייך ההיקש [וע' תמורה ב' לענין תמורה] ודחינין לפטור אשה מטעם הסברא גם מאיסור זה א"כ לשיטת הערוך בתוס' ע"ז ס"ד דר"ע ס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו מדס"ל מקיים בכלאים לוקה. ודברי הערוך מוכרחין דדברי התוס' ב"ק פ"א שכתבו ע"ז דל"ה רק איסורא בעלמא יש לי עליהם תימא גדולה מאד ממכות כ"ב דמוקי מתניתין דיש חורש כר"ע ושם חייב מלקות וכתבנו בגליון הש"ס דדברי התוס' יש להם מקום מפורש בירושלמי פ"ה מכלאים דאיתא שם כלום אמר ר"ע ללקות עיי"ש וש"ס דידן לא קאי הכי ולשיטת הערוך לא גרס ר"ע במכות דף ד' ובחולין פ"ב רק ר' יעקב דהוא ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולפ"ז לר"ע על ב"ת לוקין והוקשו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מ"ה ס"ל לספרי דאשה עוברת על ב"ת ורק לנדרים צריך קרא כמו דצריך קרא לנזירת: כן היה מקום ליישב התמוה הגדולה שיש בזה. או שנאמר דההיקש דואשה מהספרי לא ילפינן רק בנדרים ובנזירות אבל בר"ה בעי הגמ' בחטאות ואשמות דאין להקיש לנדרים דבנדרים גופי' ילפינין בהיקש ודבר הלמוד בהיקש אינו חוזר ומלמד לא בהיקש ולא במה מצינו אבל בזה הרבה יש לבחון לפי כללי הש"ס. וביחוד אם המלמד חולין תליא בפלוגתא ואקצר

(שוב העירני הרב החריף מ' מענדיל אבענד מפה די"ל דר"ע לשיטתי' דדריש ווין בסנהדרין נ"א משא"כ לדידן מבעי' בגמ' ולפענ"ד י"ל דסתם ספרי ר"ש והיא ס"ל ו' מוסיף על ענין ראשון מנחות י"ט ומ"ה ס"ל הכי וזה נכון לגי' רמב"ן)

ומה שיש לדבר לפי המבואר בנדרים ד' נזיר שטימא עצמו במזיד עובר על ב"ת א"כ משכחת לה ב"ת במעשה ולהרב המגיד בפי"ג משכירות דהיכא דאפשר במעשה לוקין על לאו אפי' בלי מעשה אמאי פסק רמב"ם דעל בל תאחר אין לוקין ומזה ראי' ברורה למ"ש הנוב"י או"ח סי' ע"ו דאפי' לה"ה בעי עכ"פ מעשה קצת עיי"ש וזה ברור. עוד זאת ראיתי ברמב"ן ובמגילת אסתר מצוה צ"ד דבנדרי רשות אין עוברין על ב"ת רק בנדרי צדקה והקדש ולהיפך מבואר בר"ן נדרים ס"ג ושם מוכח דרשב"א ור"ן תרווייהו ס"ל דעובר על ב"ת ולא מצאתי מי שדיבר בזה. והנני חוזר לדברינו מ"ש מעלתו לחלוק על דברינו שכתבנו דהלאו דב"ת עובר הבעל שהוא חייב בקרבן אשתו. ובזה דחיתי ראיות השאג"א ס' ס"ה מחטאת יולדת וכ"ת כ' כיון דאינו רק מתנאי כתובה ל"ה רק כחוב בעלמא ידידי התנאי כתובה ל"ה רק על הקרבן שהיא חייבת מקודם אבל הקרבן שהיא חייבת תחתיו חייב מדאורייתא. וז"ל השיטה מקובצת ב"מ ק"ד מן התורה חייב בקרבנות שנתחייבה בהם מנשואין ומלשון הדיוט אפי' אותן שהיה עליה קודם נשואין וזה צ"ע מסוגיות הגמרא נזיר כ"ד דשם ע"כ נדרה תחתיו דאין הבעל מיפר בקודמין וצ"ל דיש חילוק בין נדרה בנזיר דל"ה חיוב כ"כ דלא היה לה לנדור ול"ה רק מתנאי כתובה משא"כ קרבן יולדת התורה חייבתו וז"ב בפירוש דברי הראב"ד ז"ל. א"כ כיון דמדאורייתא הוא חייב עובר בבל תאחר

ועיין בפי' המשניות לרמב"ם סוף נגעים והם תמוהין מאוד. ולא נודע החילוק שבין ת"ק לר"י. ונ"ל שצ"ל ברמב"ם בדברי ר"י כן כל קרבן שהוא חייבת ולא שתתחייב וכוונת דבריו דת"ק נמי ס"ל דמביא קרבן עשיר בעבורה לפי שהוא כגופה ור"י ס"ל כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר כן כל קרבן שהוא חייבת והיינו שהיא חייבת קודם נשואין כשיטת הראב"ד ודברי התיו"ט שם תמוהין שכתב שלא ראה ברמב"ם הדין שהוא חייב בקרבנות אשתו וס"ל דיחידאה הוא ולא פסק כן והנה לפנינו בפ"י משגגות ה"ו כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידי' והוא פלא ובכ"מ כתב אע"ג דר"י קתני לה משמע דליכא דפליג עלי'. וגם זה צ"ע מנזיר כ"ד דאמרינן שם מאן תנא ר"י דאי רבנן לא משעבד לה כלל אלא ה"ד דמשעבד לה כגון דאקני' ליה וכיון דאקני' הו"ל דנפשה הרי דאיכא דפליג וצ"ע ואין העת מסכים לחפש בספרי' ובודאי העירו מי מקדושים ואולי ג"כ כונתו דלא פליגא רק בקרבן נזיר או בנדר ונדבה ולא בחובתה. וע' בירושלמי פ"ד דכתובת ועכ"פ מוכח מלשון הרמב"ם שכתב הנה הוא מחויב אליו וגוף הסברא ברורה דכיון דהתורה חייבתו אמאי לא יעבור על ב"ת וכת"ה הביא ראיה מיורש. והנה לפמ"ש בגמ' דגם יורש עובר בעשה עכ"פ ורק בלאו לא יעבור. ושם הטעם דהוא לא נדר והוא קרבן נדר אבל הבעל שהתורה חייבתו יש מקום גדול לומר שהוא עובר דהתורה חייבתו ומאי בין נדר לצדקה דאישתעבדו גם נכסיו לשיטת הר"ן בכתובות ומ"מ איהו עובר על ב"ת. וכאן ביולדת דהא אתתא ערטילאי או שוטה הא ודאי חיובא דידיה. ועיין בב"מ צ"ו דבעי למימר שהבעל ימעול כיון דהוי כלוקח נכסים עיי"ש וכאן דמיחייב בודאי בקרבן איך נפטר מב"ת מיהו ודאי מודינא לשיטת הטורי אבן דבמעשר בהמה פטור מב"ת קודם המעשר וההפרשה כיון שיכול להטיל מומי בכולי עדרא. כן ה"נ לר"י כיון שיכול לגרשה ואז פטור לאחר הגירושין אינו עובר על ב"ת. אבל בסברא זו גופה עדיין יש לי לבחון אולי אזכה במקום אחר לבאר יותר: דברי יצחק שמעלקיס אבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב בפנים הבאתי סוגיא דיבמות ל"ג ועתה הנני להעתיק מרגניתא טבא שם. הנה השעה"מ פ"ו מביאת מקדש הוכיח מרש"י סוגיא זו שפירש אהא דמקשה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופירש"י ואין כאן משום זרות נראה מדברי' דמשום שבת מחייב אע"פ דשחיטה בזר כשרה. הנה דין זה דאע"פ דשחיטה בזר כשרה חייב משום שבת אף בקרבן ציבור דמיירי ביבמות כפירש"י שם דבקרבן יחיד אף כהן חייב. הוא תמוה מאוד ומרש"י אין להוכיח דכונת רש"י באמת דכיון דאין משום זרות גם אשבת פטור ומשום דקדוק זה אין להוציא דין חדש אפס מה שנ"ל ראיה ברורה מסנהדרין נ"א דאמרינן שם סד"א איהו דאישתרי ליה שבת לגבי עבודה היא כיון דלא אישתרי שבת לגבה אימא תדון בשריפה.