בית יצחק אורח חיים נד

כמבשל וכ"ז בעת המצוה אבל אחר עשיית המצוה פשיטא לצורך תשמי הוי כמעביר שמן להשתמש לאורו ואין מצוה בהבערתו. ואין כאן רק הבערה בעלמא ולר"י ס"ל ביצה כ"ג בתוס' שם בשם ירושלמי הבערה ללאו יצאת דאיהו דקאמר בירושלמי לא תאסר ולא תשרי משום דמדינא אין איסור הבערה ביו"ט עיי"ש ואין בכחינו לבטל מצוה בחשש זה. ושפיר כשאמרו לו לאביי משמי' דר' ירמיה לא קבלוהו דקשי' ליה שמא ישתמש אחר שיעור הדלקה אבל משמי' דר"י קבלוהו דאיהו סברא ליה ללאו יצאת כן נראה לי. ולפי זה צ"ל דאם ס"ל מותר להשתמש לאורה החשש ג"כ שיטה לאורה לצורך תשמיש ולצורך הדלקת נ"ח שידלוק מהר והוא פלפול נחמד דרך חידוד אך לדינא אנן פסקינן הבערה לחלק יצאת ומ"מ פסקינן דמדליקין בפתילת ושמנים וגם החשש שמא יטה אף בתוך שיעור הדלקה הוא לצורך תשמיש ודו"ק: ודע דזה שהוכיחו התוס' ביצה כ"ג ממה דאמרינן בירושלמי לא תאסר ולא תשרי דס"ל ללאו יצאת בש"ס דילן משמע דר"י ס"ל לחלק יצאה מדאיצטריך למימר בביצה י"ב דהבערה אינו משנה משום מתוך. ואם ס"ל הבערה ללאו יצאת בלא"ה אינו אסור ביו"ט כמ"ש תוס' פסחים ה' וצ"ע. ויצאתי קצת חוץ לענין להיות כי חידוש גדול בעיני על השאג"א בסי' ע"א אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס איך לא שת רבו להביא הירושלמי גם לא ראיתי שדברו מי מקדושים בדברי הירושלמי (וכעת מצאתי להגאון מוה' עקיבא בהגהותיו ליבמות שהרגיש וציין לע' בדברי הירושלמי)

(י) ונחזור לענין שאנחנו בביאורו. על קו' כת"ה על מה דס"ל לר"י דתפילה הוה מ"ע שאהז"ג דהלואי שיתפלל כל היום והרי לתוס' אין לו להתפלל נדבה רק בספק התפלל ס' לא התפלל. וכ"ז בזמן תפילה ולרב האי אין לו להתפלל רק בחידוש ונמצא דבלא חידוש אין לו להתפלל רק בזמן תפילה ובב' שעות שבין ד' ושש אין לו להתפלל ונמצא דהו"ל מ"ע שאהז"ג וכענין זה העיר בשאג"א סי' י"ב נלע"ד. דהנה צריך להבין שיטת רב האי החולק על הרי"ף וס"ל דאפי' תפילת נדבה אין לו להתפלל בלא חידוש ואמאי. והנראה דס"ל הטעם דכיון דמצות דרבנן א"צ כונה כמ"ש הרדב"ז והמ"א סי' ס' א"כ הוי כמוסיף כשלא יתכוין ורק דהרי"ף כ' שיכוין בפירוש לתפילת נדבה וחיישינן שמא ישכח ולא יכוין כלל. ויעבור בבל תוסיף בהקרבת שני תמידין ואף שיכוין פירוש המילות מ"מ זאת לא יכוין אי נדבה אי חובה. ובמקום אחר כתבתי כעין זה ליישב מה שהקשו על שיטת ר"י דס"ל במצות א"צ כונה היכא שמכוין להיפך ודאי לא יצא ואיך אמרו בעירובין צ"ו במוציא ב' זוג תפילין למ"ד מצות א"צ כונה אסור להוציא ב' זוג דעובר על ב"ת אף בלא כונה ואתי איסור ב"ת ומשויא כמשא ולכוין בפירוש שלא לצאת ואז ודאי ליכא בל תוסיף וכתבנו ליישב דחיישינן שישכח בינתים ולא יכוין כלל ויעבור על ב"ת ויחשב כמשא. וכשיעמוד לפוש יהיה עקירה והנחה ויתחייב משום שבת והארכתי בסברה זו כי הוא יסוד בענין. א"כ ה"ט דשיטת התוס' ורב האי ומעתה כ"ז בזמן המצוה אבל שלא בזמנו לכ"ע אינו עובר בב"ת רק בכונה כדאיתא בר"ה כ"ח ע"ב. א"כ בין ד' שעות לשש שעות דאז ל"ה זמן הקרבת התמיד גם תוס' ורב האי מודו דמותר להתפלל בתורת נדבה דגם אם ישכח ולא יתכוין כלל אין עובר שלא בזמנו א"כ דלכ"ע מותר אז להתפלל בתורת נדבה. שפיר כ' הר"י כיון דיכול להתפלל כל יום. אך אמנם אם נימא דכיון דמותר להתפלל בכל יום בתורת נדבה הו"ל מה"ט מ"ע שאהז"ג אז נחשב לכולא יומא זמנא. ושוב הו"ל בזמנן ובשלא יכוין כלל יעבור בב"ת שמוסיף על תפילת חכמים דהדר הו"ל זמנו דבלא"ה לפמ"ש זקני הת"ש בשמלה חדשה שבסוף הספר אות י"ב התפילה ל"ה כנגד תמידין ממש רק כנגד קרבן שבמקום הקרבת תמידין עיי"ש. ובאמת היה ראוי להאריך בדבריו הקדושים דמדברי הרי"ף לא משמע כן. ובפרט לפמ"ש לעיל. ועכ"פ לפי האמת י"ל דגם באותן הב' שעות ס"ל לרב האי ג"כ דאין להתפלל נדבה בשכבר התפלל משום דכל היום הוי זימנא ויעבור על ב"ת אפי' בלא כונה וחיישינן שמא ישכח ולא יכוין אבל כ"ז אם נימא דכולי יומא זימנא הוא כמ"ש תר"י דזולת זה לא יעבור על בל תוסיף א"כ הדבר מתהפך כחומר חותם דממ"נ אם נימא לרב האי והתוס' דל"ה מ"ע שהז"ג וכולי יומא זמן תפילה דס"ל כשיטת הרמב"ם דמדאורייתא אין לו זמן או כמ"ש לעיל דאף דבעי חידוש לרב האי מ"מ הו"ל זימנא כיון שיכול להתפלל בחידוש כמו שהארכנו הו"ל מ"ע שאהז"ג ואם נימא דלא הו"ל מ"ע שאהז"ג כדברי השאג"א. ובאותן ב' שעות אין לו להתפלל ול"ה זמן תפילה שפיר יכול להתפלל בתורת נדבה ול"ח שמא לא יכוין דאינו עובר על בל תוסיף שלא בזמנו ושוב הו"ל כל יומא זמנה מפאת היתר תפילת נדבה. ולבתר דנחליט דהו"ל מ"ע שאהז"ג אז אין לו להתפלל נדבה ומ"ה נשים חייבת בתפילה. וזה הערה נכונה אבל עדיין צריך להתישב בדבר כיון דהדבר מתהפך כחומר חותם ודו"ק היטב

(יא) ובאמת היה ראוי להאריך בדברים אלו וביחוד בדברי זקני הת"ש בענין זה. הנה מ"ש במקום הקרבת קרבן שכשר בזרים בנשים ובטמאים. דחכמים תיקנו עבודה זו כעין קרבן דבריו כצוף מתוקים. ובמקום אחר ישבתי בזה מה שתמהתי מאוד על תשו' מהרי"ק הובא בב"י סי' נ"ג דש"ץ לא יתפלל בע"כ דאיך נעשה שליח בע"כ ותמהתי בזה דהרי המהרי"ק כתב כיון דהוי במקום קרבן ואיך נעשה שליח. והרי התוס' כתבו ביומא ד' י"ט דהני כהני שלוחי דרחמנא מהני אף בע"כ ועיין מהרש"א שם והיא תמוה רבתי. ולדברי הת"ש ניחא דבשחיטה דכשירה בזר הוי שליחא דידן כמ"ש הפ"י ותפילה במקום קרבן שכשרה בזר כמ"ש הת"ש צדקו דברי המהרי"ק. אבל מה אעשה דלפמ"ש להקשות על הרי"ף ף שכתב דהוי במקום תמידין ויעבור על בל תוסיף דהרי בעשיית מצוה ב' פעמים אינו עובר וכתבנו לישב דכיון דב' תמידין מצוה אחת הוי הוספה במצוה זו. וכ"ז אם הוי כהקרבת תמידין ממש משא"כ לדברי הת"ש דהוי כקרבן אחר במקום הקרבת תמידין התי' הזה אינו עולה יפה. ואם ס"ל לרי"ף דבעשיית מצוה ב' פעמים עובר בבל תוסיף דלא כתוס' הו"ל לראשונים להודיענו כזאת וצ"ע קצת בזה. ויש ליישב אחר העיון

עוד זאת ראיתי בס"ק י"ג התיר לומר בשבת פסוקי קרבנות יחיד ועיי"ש הטעם דגם בתפילת נדבה כ' הרי"ף בתשו' להתיר להתפלל וכ"ש בזה עיי"ש. ולפע"ד נראה להסביר קצת דברי הרי"ף בפסקים שכ' דאין להתפלל בשבת נדבה דאין נדבה בא בשבת והרי"ף בתשובה כתב הובא בב"י דבאמת מ"ט אין נדבה בא בשבת דהוי מלאכה בשבת. וכן כתבו תוס' בחולין דף מ' משא"כ באמירה בעלמא אין כאן חילול שבת ולכאורה נאמנו דבריו מאוד. אבל סברת הרי"ף והפוסקים האוסרין נ"ל להסביר קצת לפימ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קע"ט בישוב דברי הרמב"ם בהאוחז את עינים וז"ל דכל שכונתו שלעיני הרואים יהיה נחשב כעושה מעשה אף שאינו עושה מעשה הוי כעושה מעשה ולוקה עיי"ש. וראיות הטו"ז מלאו דמחמר יש לדחות דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שפיר חייב באזלה מחמתו כמו זורה ורוח מסייעו עיין בב"ק ד' ס' משא"כ בדין של הטו"ז ומ"מ בנ"ד מלאכת מחשבת אסרה תורה ודו"ק: א"כ גם בזה כיון שהוא רוצה שיהיה נחשב כעושה מעשה הוי כעושה מעשה וזה ישוב נכון לדברי הרי"ף ועיין ג"כ בשבת דף ק"ג במאמן את ידיו ובתשו' תה"ד סי' ס"ה לענין לכתוב בשבת אותיות באויר והביא דברי הגמ' וכתב דגם מאמן את ידיו הו"ל שבות עיי"ש. א"כ כ"ש בזה שרוצה ואומר שיהיה במקום קרבן הו"ל שבות דל"ג ממאמן את ידיו. ואולי יש לחלק בזה. ועכ"פ יש לחוש לדברי הרי"ף גם לענין אמירת קרבנות יחיד. כן נ"ל לולא דברי זקני הגאון זצ"ל

(יב) ומה שפלפל התר"י בדברי הרי"ף בענין הקרבת נדבת ציבור שכתב הרי"ף דאין ציבור מביאין נדבה ותמה מסוף כתובות דאמרינן מותר שקלים לקיץ המזבח ומסתמא אם לא היה מותר היה עושין נדבה שלא יהיה המזבח בטל תמה אני שלא הביא גמ' ערוכה בעירוכין י"א דבעי ר' אבין עולת נדבת ציבור טעון שירה משמע דמשכחת נדבת ציבור ורש"י פירש שם כיון דקיי"ל דבא ממותר חטאת ומותר אשם ובאמת קי"ל בא גם ממותר קרבנות ציבור. ולחד תנא עולת קיץ בא ממותר תרומת לשכה וצ"ע בזה. ומ"מ משמע מרש"י ותוס' דאין ציבור מביאין נדבה רק ממותר תרומת הלישכה. ועיין בפני יהושיע ברכות כ"ז שכתב לרבנן דזמן תפילת מנחה עד צאת הככבים וקשה דהרי דם נפסל בתחילת שקיעה וכתב לישב דתפלת המנחה הוי נגד נסכי התמיד עיי"ש סוף ד"ה בגמ' מ"מ אמרו תפילת המנחה. ולדידי' היה הקרבת הנסכים עד צ"ה אלא שצ"ע מאוד על דבריו מדברי הגמ' תמורה י"ד עיי"ש דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ וכו' שמעלן מבוא השמש ומקשה מבוא השמש ס"ד אלא עם בוא השמש ופרש"י קודם שקיעה עיי"ש הרי דנסכי התמיד נמי קודם שקיעה וצע"ג על הפ"י א"כ לפ"ז ציבור דאין מביאין מנחה בשותפות כדאיתא מנחות ק"ד. וכן מבואר בת"כ דאין ציבור מתנדבים מנחה ולפ"ז נ"ל דאין ציבור מתנדבים מנחת נסכים בפ"ע כמו שאין מתנדבים מנחה לקיץ המזבח. דמ"ש משאר מנחות. (ומ"ש בק' עיקרי העבודה כללי המנחות אות ה' לנ"ל. ומ"ש ראי' ממנחות ק"ו ברש"י אין ראיה דכונת רש"י הבאה בציבור היינו מנחת נסכים באה בחובת ציבור) ואולי גם בעולת קיץ היה מנחת נסכים כפשטא דשמעתין מנחות צ' כל קרבנות ציבור טעון נסכים. ואמנם שיתנדבו ציבור מנחת נסכים בפ"ע אין לנו א"כ עכ"פ הרווחנו דצדקו דברי הרי"ף במנחה דאין להתפלל ציבור בנדבה ורק יחיד דיחיד מביא מנחת נסכים בנדבה ואם הרי"ף יסבור הכי ויהיה כונתו לנדבת מ"נ מה טוב. ואם הרי"ף לא כוון לזה עכ"פ הדין כדכתיבנא

גם בדברי הרמב"ם דס"ל תפילה דאורייתא. ורמב"ן בס' המצות הקשה דא"כ בספק התפלל יהיה מחויב להתפלל כמו באמת ויציב אגלה חות דעתי דרך ספק כמעיר בעלמא. הנה דעת הרמב"ם וצבא מהפוסקים דאבילות יום ראשון דאורייתא ומ"מ כתבו תוס' דספק להקל אף ביום ראשון עיין בעירובין דף מ"ז והרא"ש בסוף מועד קטן הקשה מזה על הסוברים דיום ראשון מדאורייתא וצ"ל לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא. א"כ כעין שכתב הרדב"ז בספק ברהמ"ז דמברך ברכה ד' כיון שמברך ג' ברכות שלא יהיה זלזול א"כ ס"ל להרמב"ם וצבא מפוסקים להיפך בספק אבילות אי נחמיר ביום ראשון נחמיר ע"כ בשאר ימים שלא יהיה