בית יצחק אורח חיים מו

והכהן אינו עושה איסור דאינו יודע אם טהורה. ומזה נ"ל דר' ישמעאל דריש קרא ונקתה על העקרות שיפקדו בברכות ל"ב והקשה ר"ע א"כ כל העקרות יסתרו. וצ"ל למה לא חש ר' ישמעאל לקושיא זו ונ"ל דבשבת קכ"א דרשינן לא תעשון כן עשי' היא דאסור הא גרמא שרי ואמנם ר"י לא דריש קרא דלא תעשון למחיקת השם ולנתיצת מזבח כמו שכתב רש"י בחומש והיא מספרי אלא לא תגרמו בעונותיכם ליחרב הבית עיי"ש. ולדידי' י"ל גרמא אסור דלא מוכח מקרא ומ"ה לא חש לזה שכל העקרות יפקדו שלא יעשו איסור לגרום מחיקה וזה הערה יקרה וחנה לא חששה לזה דס"ל גרמא מותר וזה להגי' בברכות דר"י ס"ל הך דרש דונקתה. אמנם לשיטת רב האי הנ"ל נכון יותר דברי הגמ' דקאמרה חנה שתסתר דל"ה איסור כלל במחיקה בעושה שלא לצורך מחיקה אך לאיזו תכלית אחר. ובמקום אחר כתבתי קושיא גדולה. לי ביבמות ל"ו אהא דנשא מעוברת חבירו דיוציא בגט ואפי' כהן וכתבו התוס' ד"ה ולא קתני בתי' השני דהיכא דקינא לה ונסתרה כיון דאסורה מדאורייתא ל"ב גט וקשיא לי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שיגרש והרי הוא יקנא לה ותסתר ואז לא יצטרך לגרשה. ולהנ"ל דיש בזה משום מחיקת השם ניחא דל"ח שתגרום איסור מחיקת השם ודו"ק

(ו) ובאמת בגוף הדבר שכתבו הראשונים דאיסור דלא תעשון כן היא דוקא בעושה דרך השחתה יש להבין דא"כ איך משני במכות כ"ב כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מלא תעשון והרי שם ל"ה דרך השחתה שהרי בישל תבשיל בזה. וכבר הרגיש בזה הפ"מ באו"ח סי' קנ"א ברמז. אך באמת ל"ק דשם כיון שבישל איסור הנאה הוי דרך השחתה. ובזה מיושב קו' התוס' שם דליחשב הזיד במעילה ולדעתי ל"ק מידי. דממנ"פ בשעת אכילה כיון דקיי"ל אין שבח עצים בתבשיל. ואין איסור בתבשיל רק מדרבנן כדאיתא בתו' פסחים ע"ה וכ"ז אף בפת ל"ה רק מדרבנן אינו חייב על אכילה משום הזיד במעילה. ואי אפשר לחייבו רק על הבישול דאז נהנה מעצים שמתקן תבשיל. וממנ"פ אם כונתו להשחית העצים אי אתה מחייבו משום מעילה דמזיק פטור בהקדש. ודוקא בעביד להנות חייב ושיהיה כונתו להשחית ולהנות זה א"א דאם רוצה להנות אין כאן השחתה וזה ברור לדעתינו. ועיין בדברי ר"י שהובא בריטב"א שכתב בישוב קו' התוס' דאינו חייב משום מעילה רק היכא דזולת ההקדש מותר להנות אבל כאן גם לולא הקדש הוי איסורי הנאה ודבריו תמוהין דהרי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל אף דזולת ההקדש הוי איסור הנאה. ואולי כונתו כיון דאסור בהנאה לא אפסדי' להקדש כדאיתא בפסחים כ"ט ולא משמע כן מדבריו

(ז) ועיין בפסחים כ"ז ע"ב מקשה שם בתנור שהסיקו בעצי הקדש וכי מה בין זו לערלה א"ל הכי השתא ערלה בטלה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל אלא אי קשי' ליה הא קשיא ליה והלא מעל המסיק. דלשון אי קשיא ליה משמע דהיא קושיא ראשונה ובאמת היא קושי' אחרת ובדרך פלפול יש לבאר דהכי מקשה דהנה בהא דמקשה והלא מעל המסיק יש להקשות למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וצ"ע דא"כ איך משכחת מעילה והלא הזיד במעילה באזהרה והוי חייבי מלקות שוגגין ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם. וצ"ל דהיא מגזה"כ כמו שכתבו התוס' פסחים כ"ט ולפ"ז דוקא כשאין איסור אחר מעורב בו אבל כשאיסור אחר מעורב בו כגון בשורף, עצי הקדש דחייב מלקות משום ל"ת אינו לוקה ומשלם א"כ מאי מקשה והלא מעל המסיק. והלא אף בשוגג פטור מטעם חמש"פ ודילמא ס"ל כר"ל בזה ובמקום שאין קרן וכו' וצ"ל כיון דל"ה דרך השחתה אינו חייב משום לא תעשון. אמנם י"ל זה תליא אם יש שבח עצים בפת והוי כבעין או לא. דאם אין שבח עצים ול"ה בעין הוא עכ"פ משחית עצים ומה שהיא תיקון לגבי ד"א ל"מ לענין חיוב דל"ת וכן כתב הפ"מ סי' קנ"א דמה שהיא תיקון לגבי ד"א ל"מ אמנם אם יש שבח עצים בפת והוי כבעין אינו חייב משום ל"ת [וראי' ברורה לסברא זאת מב"ק ק"א ע"ב תד"ה שהנאתן אחר ביעורן דאם יש שבח סמנים בצמר ל"ה הבערה לגבי סימנים] ומעתה נכון דברי הגמרא. דכבר הקשו במה שתי' הקדש אפי' באלף ל"ב דהרי זה מטעם שיש לו פדיון ולפמ"ש הר"ש בפ"ב דמעשר שני דהיכא שנאסר מחמת בליעה כיון שאינו בעין ל"מ פדיון א"כ בזה דהעץ אינו בעין ל"מ פדיון ול"מ דשיל"מ ואמאי ל"ב עיין בישועות יעקב ה' יוה"כ ובאבני מלואים תשו' ח' וצ"ל דכיון דבהקדש לכ"ע יש שבח עצים בפת דטעמא דמ"ד ל"א יש שבח ע"ב דהאפי' מהשלהבת וממשהו הנשרף כמ"ש התוס' ובהקדש אפרן אסור עיין מהרש"א וא"כ כיון דיש שבח עצים בפת הוי כבעין ומועיל פדיון (ומ"ש האבני מלואים הגע על עצמך אם ארג בכרכר של הקדש ויחלל אח"כ הכרכר הכי הבגד מותר הרי אין חילול הקדש אלא מכאן ולהבא והרי מ"מ מעיקרא עומד באיסורו והרי נארג באיסור לא נהירא דשם אינו מחלל הבגד רק הכרכר. משא"כ אם יחלל הבגד ונימא יש שבח בבגד ונתפס בקדושה מועיל חילול ובאמת זה תליא אם נאסר מדאורייתא או לא ודו"ק) ועכ"פ להתרצן דס"ל זה הוי כבעין א"כ ל"ה דרך השחתה ועיין ברש"י שבת ק"ו דאין לך הבערה שלא יהיה מקלקל העצים וכתבנו במקום אחר בתשו' לישב קושי' הגאון מהר"ם בנעט למ"ל למילף מקלקל חייב מהבערת בת כהן ולא מהבערה גופי' דכל הבערה מקלקל וכתבנו דזה תליא ג"כ אי יש שבח עצים דאז ל"ה מקלקל והוי כבעין וא"כ שפיר מקשה והלא מעל המסיק דבל"ז ל"ה מצי להקשות די"ל דהוי השחתה לגבי עצים וחייב משום ל"ת ומ"ה פטור ממעילה ואינו יוצא לחולין. אמנם לפ"ז קשה ומה בין זה לערלה וצ"ל דכאן מהני פדיון והוי דשיל"מ וס"ל זה הוי כבעין. א"כ אין כאן השחתה ושוב קשיא והלא מעל המסיק דאינו חייב משום ל"ת כיון שיש שבח עצים הוי כבעין וכמ"ש לעיל. וממנ"פ מקשה אי הוי כבעין ויש לו פדיון והו"ל דבר שיל"מ ול"ב ול"ק ומה בין זו לערלה דבהקדש אפי' באלף ל"ב קשי' והלא מעל המסיק ואי חשיב כאינו בעין והוי השחתה וחייב משום לא תעשון וס"ל חייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין ובמקום שאין קרן אין קרבן ואינו יוצא לחולין ולא קשי' והלא מעל המסיק שוב קשי' כיון דמחשיב לאינו בעין אין לו פדיון כדברי הר"ש במעשר ב' ול"ה דשיל"מ ובטל ושוב קשי' ומה בין זו לערלה. וזה פלפול נאה בעזה"י

(ח) ועכ"פ הנה שיטת הרבה פוסקים דל"ש איסור דלא תעשון רק בעושה דרך השחתה אבל לא בעושה לצורך תיקון א"כ לסברת הפוסקים דבעי כסדרן לכאורה י"ל שמותר למחוק שאר אותיות השם ולכתוב מחדש. אך חלילה לעשות כן דהרבה פוסקים אוסרים למחוק אף לצורך תיקון. עיין משנ"ח ובית אפרים. וכש"כ לענין חשש שלא כסדרן דכבר כתבתי דכשר בדיעבד אף אם כתב שלא כסדרן על כן חלילה לעשום שום דבר בשאר אותיות ואף לא העברת קולמס שהתשב"ץ אוסר העברת קולמס וכן הרבה ראשונים

(ט) ובגוף שאלתינו אי בעינן בשם כסדרן הנה מלשון הרמ"א או"ח ס"ס ל"ב מבואר דבעי כסדרן שהרי כתב ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השין מתפילין ואח"כ יעשה הדלת ואח"כ היוד כסדר אותיות השם והרי מבואר דבשם בעי כסדרן ומי זה יהין לעשות דבר נגד משמעות לשון הרמ"א. ובודאי מקור טהור לדברי הרמ"א הוא מלשון הזהר הקדוש פרשת ויקרא דמשמע שם דבעי כסדרן. ע"כ לכתחילה ודאי בעי כסדרן כמשמעות לשון הרמ"א ומ"מ בדיעבד כשר דבכמה דוכתא אשכחן דמצוה הכי ואי אפוך לית לן בה כדאמרינן במצות חליצה בסנהדרין ד' מ"ט ע"ב, ועיין מנחות ס"ח ע"ב איבעי' דלא איפשטא בגמ' אי שתי הלחם מתירין שלא כסדרן וקצ"ע למה בעי כסדרן כיון דלא כתיב קרא לעכב כדכתיב בעבודת יו"כ

(י) והנה בגוף הדבר דש"ד מותר למחוק כדאמרינן בשבועות ל"ה צ"ע למה עדיף מח"ש דהרי חזי לאצטרופי דאם יוסיף י' יהיה כל השם בקדושה ואמאי מותר למחוק חצי השם וצ"ל לפמ"ש הפ"מ יו"ד סי' ס"ב דפירוש חזי לאצטרופי היא שעתה אכל ח"ש ואם יאכל עוד בכא"פ מתחייב. וזה ל"ש הכא דאף דקודם מחיקה חזי לאצטרופי לאחר המחיקה ל"ח לאצטרופי משא"כ באכילה אף לאחר האכילה חזי לאצטרופי בכא"פ. ויש לחלק עוד דזה דומה למה שמותר לטלטל ב' אמות בר"ה ואינו אסור משום חזי לאצטרופי וטעם הדבר נראה לי למ"ש הר"ן פ' כלל גדול דד' אמות חשוב כרשותו. ויותר מד' אמות חשוב כמוציא מרשות לרשות. ומעתה בפחות מד' אמות ל"ה שום הוצאה כי הכל ברשות אחד. וה"ה הכא לע"ע לא התחיל שום קדושה ועיקר קדושה חלה בעת שכותב היוד. ועתה ל"ה אף ח"ש

והנה שיטת זקני הח"צ סי' פ"ו דח"ש אינו אסור מ"ה רק במידי דאכילה ובשאר איסורי תורה כגון בשער אחד בנזיר או באיסור שבת אינו אסור מן התורה. ובמ"ש באיסורי שבת כבר הקשה במ"ל פ' ח"י דשבת מרש"י שבת ע"ד שכתב דח"ש אסור מן התורה. אמנם בשאר איסורין לא הכריעו גדולי האחרונים אמנם לדעתי יש ראי' גדולה לדברי החכם צבי. הקודם נאמר דמשבת אין ראיה לשאר איסורים דבת"כ פ' אחרי מבואר אין לי אלא מלאכה שחייבין עלי' כרת מלאכה שאין חייבין עלי' כרת מניין שלא יכתב אות אחד שלא יארג חוט אחד וכו' ת"ל וכל מלאכה ריבה וכיון דביוה"כ איכא קרא מיוחד מ"ה בשבת ח"ש אסור מן התורה דילפינן מיוה"כ ולשאר איסורים לא ילפינין מאיסור כרת. ודוקא באיסור אכילה דשייך סברת חזי לאצטרופי ואחשבי' כמ"ש הח"צ ילפינן מחלב אף דבחלב איכא כרת כמ"ש תוס' יומא. משא"כ באיסור דל"ש אחשבי' לא ילפינן משויוה"כ. ונ"ל דזה טעם הירושלמי דתרומת דאמרינן שם מודה ר"ל ביוה"כ ובש"ס דידן ל"א הכי ביומא ע"ד דירושלמי סובר דאף ר"ל דלא דריש כל אף לאיסורא בעלמא ומ"ה לדידי' ח"ש מותר מ"ה מ"מ וכל דריש כעין שחילקו התוס' במנחות י"א ד"ה, ור"ש. וכתבו דר"י את לא דריש ואת דריש וה"ה לר"ל לא דריש כל וכל דריש וביוה"כ כתיב וכל. ובש"ס דילן קאי אאכילה ומ"ה פליג ר"ל ובירושלמי קאי אמלאכה או דש"ס דילן ס"ל ר"ל לא דריש וכל. ועיין פ"מ פתיחה לה' שבת הרגיש שם בזה דבשבת כתיב כל מלאכה ומ"ה ח"ש אסור מן התורה. והפלא שגם ממנו נעלמו דברי הת"כ הנ"ל. וגם מ"ש שם דזה עוקר וזה מניח איסור תורה יש וכן כתב הפ"י ריש שבת. הנה לפנינו דברי התוס' עירובין ל"ג