בית יצחק אורח חיים לט

אסור לכנוס ולפ"ז ליתא לתירוץ הנ"ל גבי יימר בר חשו דאחר מיתה מותר לתפוס. ואף דגבי לוה אף בשוק אסור זה מטעם שמא יכנוס לביתו וכמ"ש התוס' והתומים פירש לשיטת הסמ"ע ג"כ מטעם זה אלא דסמ"ע ס"ל דטעם התורה נמי מחשש שמא יכנוס לביתו משא"כ אצל יתומים דל"ש גזרה זו מותר ועדיין צ"ע בכ"ז. שוב ראיתי דלפמ"ש התומים סימן ס"ו ס"ק י"ג דבמת לוה ובנו ירש נכסים יש להמלוה שיעבוד הגוף על היורש שפיר קרינן בי' כי תשה ברעיך משאת מאומה דיש לו עלי' ש"ה ועובר בלאו דלא תבא אל ביתו ונ"ל קצת הוכחה לזה ממה שפירש הרשב"ם בב"ב דקע"ה דשיעבודא דאורייתא ילפינן מקרא דהוא יוצא אליך את העבוט והתוס' הקשו עליו דמני' דידי' לכ"ע דאורייתא ונ"ל דרשב"ם יפרש דקרא קאי גם על יורשי הלוה וס"ל מדאורייתא אין חילוק בין קרקע למטלטלין כשיטת הרשב"א בחידושיו לב"ק הובא בקצה"ח סי' ל"ט ולכן מוכח מזה דשיעבודא דאורייתא ולפ"ז מוכח דגם ביורשים שייך קרא דלא תבא אל ביתו ודו"ק ויש מקום לומר דקודם שחלקו הנכסים כל הנכסים בחזקת האב קיימי כמ"ש רש"י בחולין כ"ו דמ"ה פטורים מקלבן וקרינן בי' לא תבא אל ביתו אבל כבר תמהתי להבין לסברת רש"י דכיון שמת יצאו מחזקתו וטעמא דרש"י לא הבינותי וגם טעם המשנה שם צריך לעשות לי רב ואכ"מ אחר כתבי זאת מצאתי בספר מנחת חינוך פ' תצא שמסתפק בזה אי מותר לכנוס לביתם של יתומים מטעם אחר והיא ע"פ מה דאיתא במשנה שם דא"צ להחזיר ליתומים וכתב רש"י דהשיב תשיב לו ולא ליורשי' ולפ"ז אולי דרשינן אל ביתו ולא ביתו של יורשי' עיי"ש ואמנם בדברי רש"י הנ"ל קשה לי דהרי רשב"ג קאמר שם אף לעצמו אינו מחזיר רק עד ל' ומשמע מלשון אף דמודה לת"ק [עיין תוס' ר"ה י'] דליתומים אינו מחזיר והרי רשב"ג ס"ל גיטין ע"ד דלו ואפילו ליורשים משמע וה"ה דקרא תשיב לו אף ליורשים משמע ואמאי מודה רשב"ג לת"ק ודא ודאי קושיא היא וצ"ל דדוקא בתנאי ס"ל לרשב"ג הכי אבל בקרא דריש מיתור לשון לו ולא ליורשי' ומיושב דלא תיקשי מהענקה דבקידושין ט"ו אמרינן שנותן ליורשי' דשם אתיא לו ולא לבע"ח ולא ממעטינן יורשי' ובכאן אין למעט רק יורשי' ולפ"ז בלאו דלא תבא אל ביתו דממעט ביתו דלביתו של ערב יכנס אין למעט יורשי' מיהו מדברי המ"ל פ"ג מזכי' משמע דגם בלא קרא ממעטינן יורשים לרבנן ודוק היטב כי אכ"מ להאריך ויהי' איך שיהי' דברי הנתיבות בסי' צ"ז תמוהים ועוד נדבר בזה אי"ה לקמן בהל' תפלה לענין משחרר עבדו ונמשכתי מענין לענין באותו ענין ואחזור לדינא דידן כבר כתבתי דלדעתי מועיל ב' כוונות בדבר אחד ויש לי עוד ראיה ברורה מפסחים ל"ח ע"ב דשם מבואר דשימור לשם מצה ולשם תודה מיקרי שימור וה"ה עיבוד לשם ב' דברים הוה לשמה וזה לענין אי הוה לשמה משא"כ לענין הורדת הקדושה עדיין יש חשש דכיון שעבד העור לשם ס"ת ולשם תפילין אי עושה מזה תפילין הוה זאת הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה וצריך להתנות בפירוש שאם ירצה לעשות תפילין הרשות בידו ותנאי מהני כדמוכח במנחות ל"ד ועיין בתשו' הגאון ר"ע איגר ובתשו' עבודת הגרשוני שהקשו אמעבד לשם ב' דברים אמאי מהני והא בדאורייתא אין ברירה וצ"ע מפסחים ל"ח בחלות תודה דיוצא בעשאן למכור בשוק מטעם דסבר דאם לא ימכור יקח לו לשם מצה וה"ה במעבד עור לשם ב' דברים לאיזו שיצטרך ושמא בפסחים הו"ל תולה בדעת אחרים אם יהיה קונה משא"כ בסופר הו"ל תולה בדעת עצמו א"נ שם מהני ב' כוונת יחד דרבה לשיטתי' שם משא"כ בתפילין אם יהיה לו ב' כוונות הו"ל הורדה מקדושה חמודה לקדושה קלה וע"כ או זה או זה וזה תליא בברירה וקצת היה נראה לי דחתיכות הנקצצות מיריעות שנעבדו לשם ס"ת מותר לעשות תפילין וראי' ממשנה דמעילה י"ד דגזברים שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפי' ולא בנבי' ופירש"י דהגזברים לא קנו והקדישו אלא דוקא דבר שצריך לבנין וה"ה הכא לא הוזמן אלא דווקא דבר הצריך לס"ת ולא החתיכות הנקצצות אפס דמלשון הרמב"ם פ"ה דמעילה הל' ט' שכתב גזברים ששפו עצי הקדש וקצצו אותן מועלין באותן עצים הקטנים שחתכו מעת שקצצו ודוקא בשפי' ונבי' אין מועלין עכ"ל ולפ"ז העורות הנחתכות דומין לעצים הקטנים ואין להורידן מקדושתן מיהו מש"ס דסנהדרין מ"ח גבי הא דמשני במותר המת להיורשים דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס ועיין בט"ז או"ח סי' תרע"ב יש ראי' להתיר ואולי יש לחלק בין מותר המת שנשתייר או מותר חנוכה בין חתיכות הקלף שחותך בסכין ולפמ"ש בפנים דבאמת מקדושה חמורה לקדושה קלה מותר לשנות בהזמנה לבד ומה שהקשה העבודת הגרשוני ממנחות ל"ד ישבתי בטוב טעם דשם משום מעלות השי"ן דהוה הורדה לגמרי דש"י אין צריך לשון ולפ"ז אולי יש להקל בצירוף טעם הנ"ל מ"מ להלכה למעשה אין להורות אך שיתנו הסופרים תנאי כנ"ל

ב"ה יום ב' ד' אדר ב' פה ברעזאן ברכתה. לפ"ק

ח שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי כנפשי וחביבי הרב הה"ג החריף ובקי זך הרעיון יפה נוף מו"ה פנחס שפירא נ"י מ"ק פאלטישאן

(א) ע"ד התפילין אשר שאלני בשם הרבני המופלג מ' שמשון שו"ב מסנעטין במה שנוהגים לכרוך הפרשיות מסופה לתחילתה גם בשל יד והוא היפך מהמבואר בטור ובלבוש דשל יד ושל ראש שוין בהנחתן וצריך להניח הפרשיות קדש והכ"י מימין שמע והא"ש משמאל ומ"ה דעתו לכרוך כל פרשה בפ"ע היינו לכרוך מצד זה קדש ומצד זה והא"ש ואח"כ יכפול עוד באמצע ותמה בזה על מנהג העולם שעושין שלא כדת

תשובה ראיתי דבריו שבדעתו לפרש מה שמבואר בטוש"ע סי' ל"ב ס' מ"ו של יד כותב הארבע פרשיות בקלף א' וגולל אותן מסופן לתחילתן היינו כל פרשה בפ"ע יכרוך מסופן לתחילתן ובאמת מצאתי בא"ז שכתב להדיא כמנהג העולם לכרוך הכל מסופה לתחילתה וז"ל סי' ת"ר ואם אין לו קלף א' לכתוב בו ד' פרשיות יכתוב פרשה פרשה מניח חלק בסוף העמוד ויתפרם ויכפלם לתחילתם מן והא"ש לקדש ויכרכם בשערן וכו' ומ"ש לתופרם לא שצריך לעשות כך דהא הלכה כר' יוסי ותו דחזר בו ר' יהודה אלא לרוחא דמילתא עכ"ל הרי לך מבואר דהגלילה שהיא כמנהגנו יוצא מפי הראשונים דבא"ז א"א לפרש פי' אחר וע"כ צ"ל מה שמבואר בטור ובלבוש דשל יד ושל ראש שוין בהנחתן כמ"ש הגאון מהרש"ק בסת"ם סי' ג' ה' תפילין שיהיה כתיבתם בגליון בשוה דאם יפתחם יקראם כספר הזה ובלבוש הפי' וכן הוא הסדר בשל יד היינו שיהי' מסודרין כך בכתב וגם דברי הטור אפשר לפרש כן ואני לא אבינה הגלילה שרוצה לעשות השואל שיהי' כל הד' פרשיות גלילות מסופן לתחילתן ויהי' מונח קדש בצד א' ושמע או והא"ש לצד השני וגם בב' פרשיות אמצעות לא יהי' היפך בהנחה דזה לדעתי דבר שאי אפשר אם לא שיניח הפרשיות כגט מקושר ובאמת הד' פרשיות צריכין להיות כריכות בשערן והכתב בתוכן ואם נאמר שיניח חלק בין פרשה לפרשה כמלא פרשה דאז אפשר לכרוך לא נמצא כן בשום מקום וא"א לעשות כן ועיין ג"כ בטו"ז ס"ק ל"ו שכתב דבעור אחד א"א להיות כריכות מסופן לתחילתן והגם דהטו"ז כתב דאין קפידא בזה מ"מ כיון דכתבו כל הפוסקים דבשל יד יהיו כריכות מסופן לתחילתן ע"כ אי אפשר אלא כמנהג העולם ועיין ג"כ ברמ"א סי' מ"ו שכתב שאם בא לפתחן ולקראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן וזה שיהיה כריכות בשערן היא מהלכה למשה מסיני ולא מיקרי כרוך אי מקצתן פתוח והגם דבהך דשל ראש שכתב בעור אחד ומונח בד' בתים שכתב הטו"ז ס"ק ל"ו והמג"א שם לא הוי גלילות הפרשיות לעשות כן בכל של יד נגד לשון הפוסקים ונגד לשון כריכות זה דבר שאי אפשר

ומה דקשיא לי' הרי פ' שמע לר"ת או והי' אם שמע לרש"י אינו רואה את האויר הנה ל"מ לשיטת הגאונים דבשל יד לא איכפת לן בזה כמבואר בתוס' מנחות ל"ה אין כאן קושי' כל עיקר וכפי הנראה הרגיש בזה הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא במגינים שציין על הך שיגלול מסופן לתחילתן מתוס' הנ"ל דבשל יד לא איכפת לן מה דאינו רואה את האויר אלא אפי' אם נאמר דלא כשטה הנ"ל ג"כ לק"מ דבשל ראש כיון דכתיב ולטוטפות ודרשינין מזה שיהי' ארבעה פרשות נפרדות ל"ה כולהו כחדא ונהי דבאמת כשר ג"כ בעור אחר אם כתבו בע"כ כיון שראוין לחתוך החתיכה אינו מעכב אבל עכ"פ כיון דלכתחילה בעינין ד' פרשיות ל"ה כולהו כחדא ומ"ה הן בעצמן מפסיקין אם הניח ברייתא לגויתא משא"כ יד כיון דלא כתיב לטוטפות מצוה מן המובחר שיהיו כולהו כאחד שיהיו לאות אחד דגם ר' יוסי מודה דלמצוה מן המובחר יהיו דבוקות כמבואר בפוסקים א"כ כולהו כחדא חשיבות ול"ה הפסק לענין רואות אויר ומ"מ אם לא כתבו כסדר פסול משום דבעינין שהקורא יוכל לקראם כסדר שהם מסודרין בגמ' כדפי' ר"ת בהך דוהקורא קורא כסדרן היינו שיקרא ב' מימינו וב' משמאלו עיין בנ"י ולרש"י ודאי נכון יותר דבעינין שהקורא יקראם כסדר שהם מסודרין בתורה אבל הנחה לא איכפת לן דכולהו כחדא חשיבא כיון שהם אות אחת ומעתה אף הפוסלין בשל יד היכא דבית החיצון אינו רואה את האויר היינו היכא דאיכא הפסק בית אחר או דבר אחר אבל לא הפרשיות גיפן דכולהו כחדא חשיבא בשל יד ובהכי מדוקדקין דברי המרדכי דבתחילה כ' דלא מיפסל משום ראיות אויר אלא בשל ראש ועוד דל"ש חילוק דבסמוך גויתא לברייתא ולכאורה מה הוסיף בהך ועוד דכבר אמר דל"ש פסול אויר אלא בשל ראש ולהנ"ל נכון דבתחלה כ' דל"ש פסול אף אם מפסיק דבר אחר ואח"כ כתב לראי' דהרי פסול בגויתא ודאי דל"ש בשל יד בהנחה והיינו מה"ט שכתבנו דכולהו כחדא ומ"ה ס"ל דל"ש כלל פסול אויר בשל יד והחולקים יסברו דמ"מ אם מפסיק דבר אחר הוי פסול ובגוף הטעם דל"ש בשל יד רואה את האויר הנה במרדכי משמע דבשל ראש הטעם רק משום השין שהיא תראה את האויר וזה ל"ש כלל בשל יד אמנם בב"י סי' ל"ב וברא"ש מצאתי טעם אחר שכתב דדווקא בשל ראש כיון שיש ד' בתים ושינה א' מן הבתים מקומו משא"כ בשל יד דליכא אלא בית אחד ונ"ל דדברי הב"י מוכרחים מש"ס דסנהדרין דף פ"ח ע"ב דשם אמרינין דהזקן ממרא הוסיף וגרע משום דאינו רואה את האויר ובודאי הזקן ממרא לא חלק על השי"ן שיהי' מבחוץ ורק הוא הוסיף פרשה אחת אבל על השין לא חלק