בית יצחק אורח חיים לח

גירושין ואולי י"ל כמו דאמרינן בזבחים ד"ג דמהני שחיטת קדשים לשם חולין ודוקא בגט דסתמא פסול ל"מ לשם אשה אחרת אבל בקדשים דסתמא כשר גם בלשם חולין כשר א"כ בס"ת דסתמא כשר בלא אזכרות כמ"ש התוס' מנחות מ"ב והמרדכי ה"ה במחשב לשם גט דל"ה קדושה כלל הוי כשוחט קדשים לשם חולין דמכשר ושפיר מקשה הגמ' מיהו י"ל דכ"ז לה"א בזבחים ד"ג משא"כ למסקנא דיליף מלא יחללו בס"ת לא מהני במחשב לשם חולין ודוק אבל כ"ז בשעת שכותב הספר די"ל כתי' הראשון או הב' שכתבתי אבל בהעביר בקולמוס בס"ת לשם גט כיון דכתב הפ"מ בסי' ל"ב בט"ז ס"ק ט"ו בהעביר בקולמוס על ס"ת שלא לשמה פוסל אותה עיי"ש והנכון אתו א"כ אין לחוש שמא העביר בקולמוס על הס"ת לשם גט דבכה"ג פוסל לס"ת דבזה מיגרע גרוע משעת כתיבה דאז סתמא ל"מ ודוקא בשעת כתיבה מהני בסתמא או בשני כוונות משא"כ העברת קולמוס לשם גט ומ"ה לא מקשה בכה"ג דאין לחוש שיפסול ס"ת ומזה ראי' לשיטת הפ"מ הנ"ל ועיין בסת"ם ה' ס"ת סי' שהאריך בדין הנ"ל. ועיין בס' יד שאול ה' ס"ת שהרגיש קצת בראי' מגיטין ולמ"ש יש ראי' מגמ' הנ"ל אך י"ל בגט גרע כיון דהכתיבה הוי כתיבה לגט לענין לשמה שיכשר הגט פוסל הכתיבה הראשונה לס"ת דא"א לתפוס החבל בתרי ראשין א"כ לפמ"ש בישוב הקו' בטוב טעם שפיר הדין נכון בטעמא דמזוזה לעשות תפילין מהני העברת קולמוס כמו שצדדנו לעיל וכמו שמשמע מפשטא דלישנא דתוס' ודוק היטב בכ"ז ועיין בחסד לאברהם סי' פ"ו והרבה יש לדבר מזה ואקצר ודע למ"ש לעיל בס"ת וגט מהני אם חושב לשם שניהם הכי משמע מגיטין פ"ו דמקשה שם דנמצא שני נשים מתגרשות בגט א' ורחמנא אמר לה ולא לה ולחברתה ותיפוק לי' דל"ה לשמה כיון שמחשב גם לשם חברתה וע"כ אם מותר לגרש בגט א' שתי נשים הוי לשמה במחשב לגרש שניהם ורק דל"מ לגרש לשתי נשים בגט אחד א"כ בס"ת וגט דיכול להיות תרווייהו מהני מטעם לשמה ואכ"מ לבאר יותר

והנני ידידו ודו"ש

יצחק שמעלקיש אבדפ"ק

בשולי המכתב הנה מה שנסתפקנו בפנים בסוף התשובה וכבר דברו מזה האחרונים אי מהני היכא דבעי לשמה ב' כוונות כגון במעבד עורות לצורך ס"ת ומכוון לשם ס"ת ולשם גט אי מקרי זאת לשמה נ"ל להוכיח מפסחים ח' דאמרינן שם שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני ומקשה וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור ופרש"י וכה"ג דמכווין למצוה ולצרכו לאו שליח מצוה הוא הר"ז צדיק גמור ול"א שלא לשמה עושה אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכווין אף להנאת עצמו עיי"ש הרי להדיא מפורש יוצא מרש"י ז"ל דהיכא דיש לו ב' כוונות מיקרי לשמה ורש"י מיישב בדבריו קו' התוס' שם מאל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס דשם אין לו רק כוונה לצרכו משא"כ במחט ובצדקה הי' לו ב' כוונות לקיים מצות בוראו וגם להנאתו והוי ממש כהך דב"מ ל' בשטחה לצרכה ולצרכו דמותר אף דאסור לשטח' לצרכו מ"מ כיון דמכווין נמי לצרכה ה"ה במצוה שיש לו ב' כוונות הוי לשמה וה"ה בעיבוד ובכתיבה ואין לדחות דמצוה שאני דל"ב כוונה דז"א דהרי הסוגיא דפסחים ע"כ קאי להלכה דמצות צריכות כוונה דאלת"ה מאי משני מעיקרא שמא תאבד לו מחט והרי למ"ד מצות אצ"כ אף במכווין לצרכו לבד נמי יוצא המצוה דל"ג מתוקע לשיר ועיין בר"ע ברטנורא ברכות פ"ב שפי' קורא להגיה שאינו קורא כהלכתו ומשמע דזולת טעם זה יצא ודוק וע"כ הסוגיא דפסחים קאי למ"ד מצ"כ וקצת הי' נ"ל דה"ט דמחלקינן בר"ה בין ישראל לאו"ה בנותן סלע לצדקה בשביל שיחי' בני והוא לפמ"ש בפנים הסוגיא דבזבחים ד"ג דמחלקינן בין קדשים דסתמן לשמה קאי מהני בשוחט לשם חולין משא"כ בגירושין דסתמא ל"מ דלאו לגירושין עומדת ל"מ בכותב להתלמד עי"ש א"כ בישראל דסתמא לשם מצוה עושה מהני כוונה לשם שיחי' בני משא"כ בנכרי דסתמא לאו לשמה עושה ל"מ בעושה בשביל שיחי' בני ואמנם רש"י ס"ל דגם בישראל בעי ב' כוונות דלא ס"ל סתמא מהני במצוה ורק בעי כוונה או דלס"ל הסברא הנ"ל דכתיבנא ובנכרי ע"כ ל"מ אף ב' כוונות ול"ל כנ"ל ולכן פירש בר"ה הטעם בנכרי דשמא לא יתמלא כוונתו ויבעט ע"ש ואכ"מ להאריך אפס אזכיר פה מה שמצאתי דברים תמוהין לשארי הגאון מליסא בנתיבות המשפט סי' צ"ז שהוסיף דין חדש דבעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס ואינו עובר בלא דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כיון דבשביל פקדון מותר לתפוס כשתופס חפץ גדול ששוה ככל החיוב מותר ואף שיכול לתפוס חפץ קטן ותופס בכיוון חפץ גדול שיהי' בידו גם נגד המלוה מותר ומייתי ראי' משטחה לצרכה ולצרכו ומקשה מבשביל שתינק ותידוש פסולה ומשני דשם הוי גזה"כ משמע דבמקום דליכא גזה"כ מותר כשמכווין בשביל דבר האסור ובשביל דבר המותר עיי"ש ודברים אלו תמוהין בעיני דאיך מותר לעשות דבר שיש בו היתר ואיסור ומכווין לשניהם והגע עצמך הרי שעומד לפניו תבשיל היתר ובב"ח ונתן האור ובישל ב' קדרות באור זה ונתכווין לשניהם הכי נאמר שלא יתחייב מלקות הואיל ועשה בפעולה אחת היתר ואיסור ונתכוין לשניהם וע"כ צ"ל כיון שנתכווין גם לדבר איסור עובר בלאו וה"ה בתפיסה כיון שנתכווין לתפוס בשביל המלוה ג"כ עובר בלאו והנה קצת יש להגאון מליסא תנא דמסייע ליה בדברי הרשב"א בשבת סוף פ' האורג שכתב דמדברי ירושלמי נראה שהתירו לנעול ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו אע"פ שעי"כ ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יכוון לשמור את הצבי בלבד הרי דס"ל דכיון דמתכוון לדבר המותר היינו שמירת ביתו ודבר האסור היינו צידת צבי מ"מ כיון שאין מכוון רק לדבר האסור מותר וראייתו מירושלמי היא מדהותר שם בתינוק מבעבע בים ונתכווין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו עיי"ש ובאמת גם בש"ס דילן מבואר דבר זה במנחות ס"ד בשמע שנטבע תינוק ונתכווין לדגים בלבד פליגי הא נתכווין לשניהם לכ"ע פטור אך דמייתי מירושלמי דשם מבואר דמותר לכתחילה והר"ן תמה על הרשב"א דכי בשביל שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ובירושלמי אין הכוונה שמכוין לצידת הצבי אך שאין מכוין רק לשמירת ביתו. ומה דמייתי מתינוק שם הוא פקוח נפש ומחויב להציל התינוק ומאי איכפת שם אם מכוין גם לדבר אחר משא"כ בדבר הרשות חס ושלום עיי"ש בר"ן ומעתה הנה להר"ן הדבר פשוט דליתא לדברי הנתיבות דמה דמייתי ראי' משטחה לצרכה ולצרכו שם הוא מחויב לשטוח האבידה לצרכה וזה בכלל השבת אבידה ומה איכפת לן אם מכוון גם לצורכו כהך דתינוק שנטבע משא"כ מה דתופס בשביל הפקדון היא דבר רשות וכיון שמכוין גם בשביל המלוה ודאי אסור אלא דלדעתי גם הרשב"א יודה בנידון דידן דשם אינו עושה איסור בידים דנעילת ביתו מותר ורק משום שהצבי ניצוד ס"ל לרשב"א דכיון שצריך לשמור ביתו הוי כלא אפשר וקמכוין ורשב"א לא כתב שהלכה כן רק דקאמר דבירושלמי התיר בכה"ג וסובר ירושלמי דלא אפשר וקמכוין מותר וכבר כתב הפ"י בפסחים כ"ו דזה דוקא באם אינו עושה מעשה בידים רק הנאה באה לו מאליו וה"ה בצידה דהכא צריך לנעול ביתו הוה כלא אפשר וקמכוין ומיושב קו' הר"ן ועיין בפסחים שם דמייתי גמרא הך דשטחה לצרכה ולצרכו וגם מהך דתינוק ותדוש להקשות אמאן דסובר לא אפשר וקמכוין אסור ומ"ה משני דבפרה הוי גזה"כ משא"כ למ"ד ל"א וקמכוין אסור ל"ה בפרה גזה"כ וזה ג"כ דלא כנתיבות ולפ"ז אולי סוגיא דב"מ ל' קאי ג"כ למ"ד ל"א וקמכוין מותר ומ"ה קאמר דהוי גזה"כ עיי"ש ולפ"ז אנן דקיי"ל ל"א וקמכוין אסור והיכא דעביד מעשה בידים כתב הפ"י דלכ"ע אסור ודאי דליתא לדברי הנתיבות הנ"ל והדבר ברור כשמש שעובר בלאו ואמת היא דלדברי הגאון מליסא יש ליישב בטוב טעם דברי רש"י ב"מ דף י' שכתב בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק דוקא היכא דלא עשאו שליח והתוס' הקשו עליו מהך דימר בר חשו דעשאו שליח עיי"ש וליישב זאת נאמר הנה כבר כתב הפ"י בטעמא דתופס לבע"ח בשח"ל דל"ק משום דהוי דבר עבירה ואשלד"ע וטעמא לא ידענא דכיון דהוא עצמו מותר לתפוס איזה דבר עבירה עושה בזה

אמנם לדעתי הדבר עבירה הוא שאם הוא תופס בשביל חובו בעצמו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואף לחטוף בשוק אסור ולדעת הסמ"ע היא מדאורייתא וכתב התומים דהסמ"ע מפרש לא תבא אל ביתו היינו רשותו והתוי"ט הקשה עליו דבגמרא משמע דחוטף בשוק ל"ה רק מדרבנן ואולם גם מהרמב"ם משמע כהסמ"ע ועכ"פ הדבר ברור דאינו יכול לחטוף ולדעת הרבה פוסקים אף לתפוס לגוביינא עובר בלאו דלא כשיטת ר"ת ואין רשות לתפוס רק למשכנו בחובו ע"י שליח ב"ד ולא בעצמו ומ"ה כיון שאסור לתפוס בעצמו הוי דבר עבירה ואשלד"ע אמנם כ"ז במלוה אבל בפלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס לדברי הנתיבות ולפ"ז קשה לי' לרש"י דבגמרא נקט סתם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק והרי משכחת לה דקנה כגון בפלגא מלוה וכו' דמותר לתפוס ול"ש אשלד"ע כנ"ל ולכן פירש רש"י כגון שלא עשאו שליח לתפוס דאז בכל מקום ל"ק דכיון דהוא לא עשאו שליח רק מטעם זכי' שהיא מה שהתורה עשאו שליח והתורה לא עשתה שליח לחוב לחבירו אבל היכא דהוא בעצמו אסור לתפוס דשייך אשלד"ע גם רש"י סובר דל"ק אף בעשאו שליח. ולפ"ז בהך דכתובות גבי יימר בר חשו ע"כ מיירי במלוה כדקתני לשון מסיק כמו שדקדק התוס' מלשון זה בב"ק דף ע' וגם בלא"ה ע"כ לא מיירי בפלגא מלוה ופלגא פקדון דלא נעשה מטלטלי אצל בניו כדאיתא בב"מ ק"ד וע"כ לא מיירי רק במלוה דאסור לתפוס רק ע"י שליח ב"ד שפיר אמרינן תופס לבע"ח ל"ק אף בעשאו שליח וזה ישוב נכון אמנם גם לפמ"ש לעיל לחלוק על הנתיבות י"ל דברי רש"י דמשכחת לה בחוב דמותר לתפוס כגון בשביל שכר פעולה ולכן כיון שאמר סתם התופס לבע"ח ל"ק הוצרך רש"י לפרש שלא עשאו שליח דבשליח דיינין דקנה כגון היכא דרשאי לתפוס ולפ"ז ל"ק מכתובת דשם הי' הלואה ואסור לתפוס ושייך לומר אשלד"ע ומיושב ג"כ קו' התוס'

אמנם לדעתי מותר לתפוס אצל יתומים ואינו עובר בלאו דכיון דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וכשמת לאו ביתו היא כמו בקונם ביתך שאני נכנס דמת מותר והיתומים אינם חייבין לו רק דהנכסים משועבדים מתורת ערבות דנכסוהי אינון ערבין ולערב מותר לכנוס כדאיתא בגמ' ודוקא לבית לוה שגופו משועבד