בית יצחק אורח חיים לד

גירסא ישנה ברש"י גבי כפרה כתיב בה אי מה קודש תופס את דמי' עיי"ש ורש"י מחקו ועיין רש"א ורש"ל ופ"י ובעיני הדבר תמוה לפי המבואר במ"ל ה' רוצח בשם הר"ש דעגלה ערופה יש לה פדיון קודם עריפה אף שנאסר בהנאה א"כ מ"ה רש"י מחקו לגירסא דבאמת למ"ד דיליף מקדשים יש לה פדיון ותופס דמי' ודברי רש"י נכונים וכמדומה שכבר הרגישו בזה האחרונים ואמנם קשה לי על התוספתא והר"ש והמ"ל דא"כ כשאמרו שם בחולין פ"ב פרה אינה משנה מטעם שמותר ות"ל אף אם אסור בהנאה אינה משנה משום שיש לה פדיון והיא תמוה גדולה אמנם הדבר נכון דזה תליא אי ילפינן דעגלה ערופה אסור בהנאה משום דכפרה כתיב בה ואז הוי כקדשים שתופס דמי' ויוצא לחולין ועיין מקנה קדושין שם דיותר יש לדמותו לקדושת בדק הבית ודלא כהפ"י שם אמנם אי ילפינן מצפורי מצורע אין לעוף פדיון וה"ה ע"ע אין לה פדיון דבאמת ל"ה קדושה ואך אי ילפינן מקדשים ילפינין לגמרי מקדשים ומעתה הסוגיא בחולין נכונה דבתחלה אמרו דאינה משנה משום דמותר בהנאה והקשה בגמ' דהרי ר"ל ס"ל דאסור בהנאה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה והגמ' מייתי אך תחלת הסוגיא דקדושין וכונת הגמ' ע"כ כמסקנת הגמ' שם ועיין תוס' כריתות דר"ל יליף עגלה ערופה מצפורי מצורע וכן דרך הגמ' להביא תחלת הלימוד ולסמוך על המסקנא ועיין תוס' חולין במקומ' ולדידי' דס"ל עגלה ערופה יליף מצפורי מצורע ע"ע אין לה פדיון ואמאי אינה משנה ומשני אלא ר"י אמר אינה משנה ואף דס"ל ג"כ ע"ע אסור בהנאה כמ"ש מהרש"א מ"מ לדידי' דיליף מקדשים יש לה פדיון והו"ל שחיטה ראוי כמ"ש בפרת חטאת דאינה משנה מה"ט ודברי מהרש"א נכונים בטעמן ובהכי מיושב קו' התוס' בסנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט דאמרינין שם דרבא ל"ג מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין יליף ותקשה דכי גמר נמי מע"ע ת"ל דס"ל כר"י בכל דוכתא דע"ע לא נאסר מחיים להנ"ל דברי הגמ' נכונים דגם ר"י ס"ל דע"ע נאסר מחיים והיוצא מדברינו להלכה דפסקינין דבהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא כדברי הרמב"ן שהובאו במג"א סי' מ"ב והמג"א דחה דבריו לפמ"ש התוס' דגם בעגלה ערופה לא נאסר מחיים לר"י דהלכה כדבריו ולדידי' גם הזמנה לגוף הקדושה לאו מילתא לפ"מ שכתבתי בשם מהרש"א וישבתי דבריו בטוב טעם הלכה כהרמב"ן ודלא כמג"א ודוק היטב בכ"ז ודע דזה שכתבו כל הפוסקים דבאיסור התלוי בזמן ל"א כ"מ דארל"ת אעל"מ מצאתי בתוס' זבחים קי"ד ע"ב שהקשו אהא דמחוסר זמן קדיש קדושת הגוף דנימא כמדארל"ת אעל"מ ולדבריהם ל"ק קושית התוס' ומוכח דתוס' לא ס"ל הכי מיהו י"ל דמה שכתבו ושמא יש טעם אחר כוונו לזה ודוק

סימן ז

ב"ה כ"ז ניסן תרכ"ז לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לידידי ה"ה הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי תורה מו"ה שמעון מעללער נ"י אבד"ק פאדהייעץ

(א) תמול השגתי מכתבו ע"ד הסופר אשר בדקו אחריו ונמצא שאינו בקי בדינים וחשש כת"ה על כל התפילין והבתים שמכר מכבר וכתבתי לו שעל הבתים אין לחוש מחשש עיבוד שלא לשמן דהמ"א פסק כרמב"ם דכשר שלא לשמה ובמקו' ספק אין להחמיר ועוד דאיכא להסופר חזקת כשרות ומה שעשה עד הנה כשר הי' ויבואר לקמן מזה ובת"ה חשש שמא עשה הבתים מעורות טמאים ידידי למה לא הביא דברי המ"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו שכתב דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דהו"ל קבוע אבל מסתמא אזלינין בתר רובא דרוב בהמות הנאכלין טהורות הם ואף דרוב בהמות טמאות הם העכו"ם אין נוחר בשביל העור ונבילות וטריפות מיעוטא נינהו עיי"ש ומסיק המ"א דמן הדין אין לקנות מעכו"ם משום לשמה עיי"ש ושפיר כתיבנא דיש לסמוך אדעת הרמב"ם מספק הן אמת זה איזה שבועות כתבתי בתשובה דיש סברא גדולה דלא ליזול בתר רובא לענין עורות של תפילין והוא עפמ"ש הריב"ש סי' קצ"ב לענין ס"ס דל"מ בעופות טמאים וכתב וז"ל ועוד כיון שהתורה צותה לבדוק בסימנים שלא יהי' מכ"ד עופות הטמאים כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מה' מ"א ע"ב יש לנו לחוש לכל אחד מהם ואפי' היא מיעוט זולת לפרס ועזניה בישוב שאינם נמצאים שם כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכו' אבל כשאפשר להמצא חוששין למיעוט כדאמרינין גבי בהמה בהי' הולך במדבר ובלבד שיכיר ערד ואע"פ שהערד מיעוטא דמיעוטא לגבי שאר בהמות טהורות ובעלמא אין חוששין למיעוט כדאמרינן גבי בצים לוקחין בצים בכ"מ ואין חוששין לא משום נבילות לא משום טריפות והאי דלא לישפי שברא (צ"ל שיכרא) כיון שהוא רגיל להיות תמיד כן עשו אותו כוודאי לחוש אפילו כשיש שם ספק אחר עכ"ל עיני כל רואות דס"ל לריב"ש דל"מ ס"ס ורוב בעופות ובהמות טמאות והסברא דכיון דהתורה אמרה מצות והבדלתם צריך שיכיר בבירור ורוב או ס"ס ל"מ הכרה בבירור כמ"ש הר"ש מפלזיא בשיטה מקובצת לב"מ ד' ו' והארכנו בזה בתשובה לענין עופות הטמאים לסתור כל דברי האחרונים בזה וכמדומה לי שדיברתי עם כת"ה פא"פ בזה ופירשתי בזה דברי הירושלמי שקלים פ"ז ה"ד אהא דבנמצא אזלינין בתר רוב ואמר ר"י נמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא ואמרינן שם ראב"ח חמי חד ארמאי מקטי מן סוסיא ומפיק לברא א"ל הדא הוא דאמר ר"ל נמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא ומשני כי אמר ר"י בראוהו יוצא ממקולין ישראל עכ"ל הירושלמי וקשיא ע"ז דמאי מקשה הדא הוא דאמר ר"י וכי בשביל אחד שמכר לא אזלינין בתר רובא דילמא הוא מן המיעוט שמכר וליכא למימר רוב בהמות טמאות דהרי המג"א כתב דרוב בהמות הנאכלות טהורות ועכו"ם אינו נוחר בשביל העור ונבילות וטריפות מהם מיעוטא ומאי מקשה אף בדא ועוד קשה דמאי מועיל שראוהו יוצא ממקולין ישראל וממנ"פ אם אין טריפות במקולין למה לי רובא ואם יש טריפות במקולין ניחוש שמא טריפה מכר לו כדאמרינן גבי סוסיא לעיל וע"כ הוכחתי כדברי הריב"ש דלענין טמאים לא אזלינין בתר רובא ומ"ה מקשה שפיר על ר"י אף בדא דבטמאים לא אזלינן בתר רובא וא"כ ניחוש לטמא ומשני לא אמר ר"י אלא דבראוהו יוצא ממקולין ישראל דבישראל לא שייך החשש משום טמאה דישראל אינו עושה סחורה בדבר טמא ולא חיישינן אלא משום נבילה ובזה שפיר אזלינין בתר רובא ולפע"ד היא כוונה אמיתית בפי' הירושלמי בעזהי"ת ולפ"ז יצא דלענין תפילין נמי לא אזלינן בתר רובא כיון דבעי מן המותר בפיך ולענין מותר בפיך לא אזלינן בתר רובא ובעי הכרה ורוב לא נקרא הכרה ובזה ישבתי קו' התוס' שבת כ"ח דאמר ר' יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה ומקשה תפילין בהדיא כתיב מן המותר בפיך והקשה התוס' אטו ר' יוסף לא יוכל להשמיענו מה דאיתא בברייתא ונלמד מקרא עיי"ש להנ"ל הכי פירושו דר"י אמר לא הוכשר אלא עור בהמה טהורה ולפי לשון זה אזלינין בתר רובא ואם רוב בהמה טהורה בשוק מותר ליקח מרוב ומקשה הר' יותר מזה כתיב מן המותר בפיך וכיון דבעי מותר בפיך ולענין אכילה לא אזלינין בתר רובא ובעי הכרה, והבדלה ושיכיר בסימנים ולא אזלינין בתר רובא כמ"ש הריב"ש אף לתפילין ל"א בתר רובא והו"ל למימר בהאי לישנא ואולי יש לפרש כן בלשון התוס' עיי"ש ועיין חולין ס"ג דאמרינין שם רוב עופות טהורים ולהכי פרט הכתוב הטמאים נ"מ ללשון קצרה ול"ק נ"מ לספק וכבר הקשו כן האחרונים ועיין בתשו' כנסת יחזקאל ולהנ"ל יתכן דבטמא ל"א בתר רובא ובזה מיושב ג"כ קו' התוס' חולין ס"ג שם ד"ה וד ודילמ' ואמנ' שם בתשו' כתבתי דע"כ לא קאמר ריב"ש רק בסימן ח' שלם והוא בסימני' ויוכל להכיר לא סמכינין ארובא דהתורה אמרה שיכיר בסימנים ולא נסמוך אס"ס ורובא רק שיכיר בסימנים משא"כ היכא שמצא חתיכת בשר ורוב היתר ודאי אזלינין בתר רובא דאמרינין דהוא מהרוב שיש לו הסימנים ואולי הוה הבהמה לפנינו היינו מכירים בסימנים ודוקא שהעיקר הספק בסימנים ל"א בתר רובא ולפ"ז שפיר הקשה התוס' ד"ה ודילמא דכיון דאין העור לפנינו רק הביצה שפיר ניזול בתר רובא ומ"מ דברינו משבת כ"ח נכונים דכ"מ בבא הבהמה לפנינו בסימן שלם ואינו בקי בסימנים או דאיכא ספק וללשון מן המותר בפיך אין ליקח לתפילין מזה אמנם לפי"ז דברי המ"א נכונים דהיכי דהבהמה ליתא לפנינו להכירה בסימנים אזלינין בתר רובא ואמרינין דהוא מרוב הנשחטים ויש לה סימנים ובלא"ה כתבתי במקו"א דמסוף דברי הריב"ש שכתב לראי' מההוא דלא לישפי שיכרא כיון שהיא רגיל להיות כן עשו אותו כודאי וכוונתו להא דאמרינן בחולין ס"ז לא לישפי שיכרא בצבייתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא ועובר משום שרץ השורץ וס"ל דשם יש ס"ס שמא לא נמצא תולע ושמא לא פירש ומ"מ אסור משום דחיישינן למיעוט השכיח משמע דל"א הריב"ש בהעופות טמאים רק משום דהמיעוט הוי מיעוט הרגיל ולפ"ז נכונים ג"כ דברי המ"א דס"ל דבגידין לא הוה מיעוט דרגיל ועדיין צ"ע דמתחילת דברי הריב"ש משמע כדכתבתי ראשונה

(ב) והנה בדברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש חוץ לדברינו לעיל בתרי אנפין הפירוש הא' למ"ש הר"ן בחולין דמ"ה פריך וליחוש שמא מעוף טמא אף דהוה מיעוטא דמצרפינין מיעוטא דנבילות למיעוטא דטמא ותרי מיעוטא כפלגא ופלגא דמי ולפ"ז מקשה בירושלמי אף בדא אמר ר"י נמצא ביד נכרי והרי יש לחוש לטמא והוה תרי מיעוטא ומשני כ' אר"י בראוהו יוצא ממקולין ישראל ואין לחוש לטמא רק לנבלה ולטרפה ואזלינן בתר רובא אבל היכא דיש לחוש לטמא הוה תרי מיעוטא ובזה נכונים דברי הרמב"ם שפסק נמצא ביד נכרי הוה בשר שנתעלם מן העין ותמה הב"י דפסק כירושלמי ולא כש"ס דילן להנ"ל נכון דס"ל לרמב"ם דגמ' דידן מיירי שמכיר שאינו בא מטמא כגון שניכר במראה או במקום דלא שכיח כלל בשר טמא ורק מחשש נבילות אזלינן בתר רוב אבל מחשש טמא לא אזלינין בתר רוב דהוה תרי מיעוטא או כמ"ש לעיל בדברי הריב"ש ולפי זה לתפילין דכותבין על עורות דנבילות וטריפות ורק על טמאה אין כותבין אין לחוש למיעוטא והפירוש הב' יש לפרש דהכי מקשה דנהי דאזלינין בתר רובא מ"מ היכא דחיישינן שאחד מוכר דברים האסורים להרויח ואומר שהוא כשר וכה"ג חיישינן שלוקח בכיון ממיעוט להרויח וכיון דבשר סוסיא זיל מבשר בהמה מקשה אף בדא אמר ר' וכי מותר ליקח אצל נכרי שמא עשה בשאט נפש להרויח ומשני כי א"ר יוחנן בראוהו יוצא ממקולין ישראל והוא אינו מוכר בשר רק באקראי ראה שלקח נכרי והוא קונה אצלו ל"ח שלקח