בית יצחק אורח חיים רצא

יוסף ולהבין איזה עסק תמידי הי' לו בקחתו את עצמות יוסף כמשמעות הלשון י"ל עפ"י מקראי קודש ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ומצאתי באיזה ס' לפרש עפ"ד חז"ל (שבת קנ"ב) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין ומי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבין. ואחי יוסף יראו פן יטור יוסף קנאה בלבו לכן אמר יוסף פקוד יפקוד והעליתם את עצמותי לאות שאין לו קנאה בלב עליהם ע"כ לא ירקבו עצמותיו. וזאת מובן מלבד הקבלה גם בשכל כי מי שהוא ממזג החם יבול עד מהרה. ולכן כאשר משה רבינו הוציא ישראל ממצרים ויהי בישורן מלך ירא לנפשו אולי לא ישמעו ישראל לקולו ויטור בלבו שנאה לכל איש ואיש ולכן לקח עמו עצמות יוסף להורו' לו הדרך ישרה והציור המדותי שלא ישמור עברתו לנצח. וע"ז אמרו שישראל היו עוסקין בעושר הגשמי כסף וזהב ומשה עסק לקנות לנפשו עושר הרוחני מוסר ודעת. כן מהראוי שכל הדם יקח עצמות יוסף עמו הוא הגאון מלבוב ז"ל שיצייר ברעיונו פעולות הנשגבות שעשה הגאון ז"ל לקחת דעה ומוסר לעשות כמתכונתו ועליו נאמר מתוקה שנת העובד כי כל ימיו הי' עבד נאמן לבית ישראל כשכיר יקוה פעלו כי מבוקר עד ערב עסק בתורה ובעבודה ובשו"ת בלי שום תשלום גמול עד להפליא. אוי לו לדור שאבד מנהיגו. וכבר תמשילו מיתת ת"ח כמוהו לספינה המוטרפת בים והי' בה סחורות שונות יקרות וההכרח יאלץ להקל המשא מעליו ולהשליך הסחורות לים אז אמר רב החובל הצילו לכם איש איש כרצונו החפץ ימלא ידו כן הפעם באבדן ספינה יקרה מלאה פז ופנינים אודם פטדה וברקת עשו נא כמתכונתו ומלאו היום ידכם לד' זה בתורה וזה בעבודה וזה בגמ"ח משכו וקחו את עצמות יוסף עמכם

(ג) ודוד המלך ע"ה בקוננו על מיתת שאול ויונתן אמר ללמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. ונראה לפרש בהקדם ביאור מקרא וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמיה ט') ולדעתי הכונה עפמ"ש חז"ל מקרא כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אלו התלמידים ופי' המהר"ם מינ"ץ בדרשותיו שחז"ל רמזו בזה על הענין שלימוד עם התלמידים דומה לחץ שאינו פועל פעולתו בעת בעל החץ מותח קשתו אך בעת הגיעה למטרה. לא כן החרב פועלת בעוד השולף חרב מחזיקה בידו. כן לימוד התלמידים לא נכרת הפעולה בעת הלימוד אך אחרי שיגדל הלמד וישא פרי תנובה אז הלימוד משך הזרע מנעורי' נושא אלומותיו אולם לא אך לימוד תלמידים תמשילו לקשת וחץ פועלת אחר זמן אך גם כל מלות ומע"ט נמשלו לקשת יפעלו ויראו שכר בעמלם לאחר זמן לא בעת עשיית הפעולה. ולעומת זה דרך הרע לדבר לשה"ר להכות רעהו בשבט שפתיו יקרא חץ שחוט ע"ד הקרא בני אדם שניהם חנית וחצים ואמרו במדרש ר"פ אמור דיתיב ברומי וקטיל בסוריא. ואחרי שגם פעולה לטוב גם מעשה רשע נמשלו לחץ ורובה קשת לכן אמר הנביא בתוכחתו וידרכו את לשונם קשתם שקר תחת אשר הי' להם נמלאות בני אשפתם במצות ומע"ט דרכו קשתם לשקר לירות בעו אופל לישרי לב ולא לאמונה גברו בארץ להשתמש בפעולות הקשת לדברים טובים ולימוד התורה ועשיית מצותיו ואחרי אשר מתו צדיקים האלו שאול ויונתן ע"י לשון הרע שאמר דואג על אחימלך וע"י הרגו נוב עור הכהנים ולכן אמר נלמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר הכונה שהתורה הלמדנו איך ידרוך קשתו קשת לשונו לאמונה. ולכן דרשו בילקוט ספר הישר זה ספר משנה תורה דכתיב ועשית הישר והטוב

(ד) ואמר הצבי ישראל על במותך חלל נראה לפרש עפ"ד חז"ל בכתובות קי"ב למה נמשלה ארץ ישראל לצבי לומר לך מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כך א"י. ופרש"י שהעור גמד וכווץ לאחר תפשיטו וכמו עור הצבי כל עוד שחלקי הגוף מקושרים בנות חיים העור שומר הבשר מקיפהו. ובעת הסתלק הרוח חיים גם עורו נגמר ונתכווץ. כן לעת רוח חיים בתעם גם המלך השומר והמעציר יסוכך עליהם בצל אברתו וישמרם. אך לעת כבה בעם גחלת רוח חיות תכנני הרוח הלחומי המחייהו ותמעוררהו להשתתף בחפץ ורצון לתכלית הטוב גם המלך שומר העם קרסוניו ימעדו. ועליהו יבול ובתכונה זאת נמשנה א"י לצבי ולכן אמר הצבי ישראל אם כן הוא כי לצבי נמשלת על במותך חלל דמיתת הצדיקים האלו אצליך המה אשר רפו ידיך וכהתה כל רוח חיים בקרבך

(ה) ואמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים צר לי עליך אחי יהונתן נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים יש לפרש דיותר יקר אהבת ידידים ורעים בעת צרה ולחץ יחלקו בתוגת נפשו מאוהב ורע בעת שמחה אשר ירבו אוהביו. לכן נאמר ואח לצרה יולד ופי' המפרשים שההכרח שיולד כי עוד לא נולד. והנה שאול המלך הלביש לבנות ישראל שני עם עדנים. וזאת ילבשו הנשים בעת שמחה וגיל. ולכן אמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים צר לי עליך אחי יהונתן נפלאתה לי אהבך מאהבת נשים הכונה מנשים המבכות על מות שאול שהיא הי' בחמלת לב עליהם בעת שמחה לא כן אחי יהונתן הי' אוהב ורע בעת צרה ויגון וזאת יקר המציאו': וכן הנני אומר בנות ישראל אל שאול בכינה הוא הרב הגאון מלבוב אשר הי' אח ואב בכל צרה ויגון לנשים העגונות מבעליהן ונשים אשר הזה עליהם מי טהרה לטהרם במי חכמתו וכח תורתו ואל מי יפנו הרבנים הגדולים בשאלותיהם ומי יפוץ ענן אור על כל הארץ בדור יתום ואלמן הלזה אוי לו לדור שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה ואמרו בילקוט ר' נחמי' אומר בנות ישראל הנאות שבישראל אלו סנהדרין אל שאול בכינ' שבשמה שהי' שומע טעם הלכה יוצא מפי ת"ח עומד ומנשקו על פיו ובמדה זאת נתפאר ביתר שאת הרב הגאון מהר"י שאול ז"ל שדברי תורה יקרו מאוד עליו והשיב לכל ת"ח והי' כאב לכל בעלי תורה חבל על האי שמש גדול שאבד מן העולם

(ו) ואמרו במדרש פ' ויחי כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף הכל יודעים ואומרים בפיהם שימותו אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק ואברכך לפני מותי אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות ויש להבין למה באברהם ויצחק לא אמרו במדרש בשעה שנטה למות אך ביעקב אמרו מלת אף וגם שלא אמר אך בשעה שנטה למות ובילקוט ריש קהלת שלמה אמר מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל איני יודע כאיזה צל ופי' דוד אביו כצל עובר. נראה לפרש לפמ"ש השל"ה הקדוש דמית' הנגזר לאדה"ר אינ' מיתת עונש דהרי עשה תשובה אך טובה לאדם לפי שבימי חלדו לא יוכל להשיג השגת השלימות דהגוף הוא מסך המבדיל וקודם שאכל מעץ הדעת הי' חומר זך. ועתה אין בידו להשיג שלימות הרוחני עד קיצו ע"כ גזר הקב"ה המיתה לצדיקים ולכן אמר כצל ימינו הכונה כמו שהצל נעשה מגשם חושך ע"י אשר נצוצי קוי השמש לא יוכלו לעבור דרך שמה כן מציאת הזמני כל עוד שהנפש בקישור הגוף לא יוכלו קוי האור להאיר על הנפש ובזה ממש נמשלה מציאת ימינו כצל ולכן אמר המלך בחכמתו מי יודע מה טוב לאדם בחייו מספר ימי' חייו הבלו ויעשם כצל. הכונה שיבין בשכלו שימי חיי הבלו הם כצל והנה הדבר המעכב השלימות הוא בקשת הצרכים בעניני חומרו ויותר מזה הכח המדמה ורוח המתעורר הן המה בעוכרי האדם לבוא לתכלית השלימות. ולכן אמר הלואי לא הי' ימינו אך כצל אילן או כותל שהוא חומר גשמי המשילו בזה בקשת צרכי הגוף שהוא לבדו יהי' מפריע השלימות אך שהוא כצל עוף המשילו בזה כח המדמה והרוח המתעורר שהוא ביותר יעמוד לשטן ויפריע מלשמור דרך עץ החיים ולכן מסיים המדרש אחרי שמציאת הזמני יאפיל בעד קרני זוהר הנפש המטוהרת הכל מודים ואומרים בפיהם שימותו והנה ידוע שמדת אברהם עומדת לנס במדת החסד ויצחק התפאר במדת הגבורה להתגבר על יצרו. ויעקב במדת האמת הוא התוה"ק ולכל מדה יש קץ ותכלי' אך לשלימו' התורה אין גבול וקץ ע"ד שאמר החסיד בתהנותיו רחבה מצותך מאוד והטיבו אשר אמרו במדרש הנ"ל אברהם אמר ואנכי הולך וכו' אף יעקב אמר אימתי בשעה שנטה למות כי הנה אברהם ויצחק באו לכלל קץ שלימותן לכן נכספו למות אבל יעקב שלמדתו אין גבול וקץ. לא אמר שימות אך בשעה שנטה למות וכבר החילו כוכבי נשפו להתמוטט

(ז) ובש"ס דברכות פ' הרואה ויאמר למלאך המשחית בעם רב מאי רב אר"א א"ל הקב"ה למלאך טול הרב שבהן שיש לי ליפרע מהן כמה חובות באותו שעה מת אבישי בן צרוי' ששקול כרובה של סנהדרין ובהשחית ראה ד' וינחם על הרעה מאי רעה א"ר יעקב אבינו ראה שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר אלהים יראה לו השה ר"י נפחא אמר כסף כפורים ראה שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ור"י אמר ביהמ"ק ראה דכתיב בהר ד' ע' ברי"ף שנתעורר דמשמע מה שאמר טול הרב וזבחן לכפר על ישראל ואיך אח"כ כאשר נפל הרב עדיין הי' המלאך מכה בעם והתפלל דוד אל ד' תהי ידך בי ובבית אבי ואח"כ ובהשחית ראה ד' ופליגי בגמ' מה ראה ואיזה קישור יש למחלוקתן במה שראה ד' למה שאמר טול רב שבהן

ונ"ל לפרש אחרי אשר נתחקה מקודם אל תועלת הרב בעירו וחובות אשר עמוס עלי' להשגיח על בני עדתו כאשר עפעפינו מישרים חזו בהגאון מ' יוסף שאול זצ"ל וראינו התועל' לבני דורו נחלקת בארבעה פנים כפי החובות העמוסים על כל איש ישראל והרב הוא הראש להשגיח על כל עדתו שימלאו חובות האלה תחת עין השגחתו. הא' ללמוד תורה ולהשלים נפשו בלימוד ודת תוה"ק ללמוד וללמד לשמור ולעשות וביען שרוב האנשים