בית יצחק אורח חיים כט

לענין גלות ומיתת ב"ד תליא אם בשעת מעשה הי' פתוח אלא שעומדת לנגדינו משנה בסנהדרין ע"א ע"ב בבן סורר שברח והקיף זקן התחתון פטור משום דאישתני, דינא אישתני קטלא ובגמ' שם טעמא כיון דאילו עביד השתא פטור לאו בר קטלא הוא עיי"ש וצ"ע בדין זה אמנם הנראה דזה דבר שא"א לאמרו נהי דהא ל"ק לר"י לא משכחת שום התרא' דהו"ל התראת ספק שמא יסמא עיניו בידים שלא יהרגנו דזה ל"ה התראת ספק דמוקמינן אחזקת הגוף כעין שכתבו תוס' גיטין ל"ג אבל זה קשיא לר"י דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יפטרו א"ע ממיתה שיסמאו עיניה' קודם גמר דין וכמו שהקשו התו' על רש"י מכות ה' דס"ל דכל מב"ד חייבי הוי קנס דא"כ כל חייבי מב"ד יודו וזה ל"ק רק שיודו קודם העדאת עדים ועוד איכא מ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב והרי לר"י לא משכחת שום חיוב מיתה שיסמא עיניו ויפטור וע"כ חייב אם נעשה סומא לאחר המעשה ולא יסבור ר"י כמתניתין דסנהדרין דאישתני דינא אישתני קטלא אילו עביד השתא פטור ועיין כתובות מ"ה ונ"ל עוד דת"ק דס"ל בהוריות בחטאו עד שלא נתמנו הרי הן כהדיוטות ס"ל דאף בחטאו בשמיעת קול חייבין מדסתם אף דבשמיעת קול פטור נשיא ואילו עביד השתא פטור מ"מ חייב אמעיקרא וה"ה דס"ל לר"י בסומא דחייב אמעיקרא אף דאילו עביד השתא פטור ונ"ל ראי' נכונה דר"י לית לי' הך דינא דאשתני דינא אישתני קטלא אף היכא דאילו עביד השתא פטור דר"י ס"ל בשור של הפקר דפטור ממיתה ואמרי' בב"ק מ"ד שם יתר ע"כ אמר ר"י אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין באחד עיי"ש וקשיא למ"ל לר"י ללמוד מקרא דוהועד בבעליו ות"ל דאישתני דינא אשתני קטלא והרי כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכי היכי דבאדם אמרינן אישתני דינא אישתני קטלא כיון דאילו עביד השתא פטור בשור נמי נימא הכי אלא מוכח דר"י לית לי' הך סברא ודוקא בשור יליף מקרא ומיושב קושיא הנ"ל הגדולה אמנם לשיטת רש"י יש לדחות ראי' זאת דרש"י פירש שם ד"ה אם דלר"י לאו דוקא הפקיר אלא ה"ה מכרו לאחר נמי פטור ולפ"ז שפיר אצטריך קרא דוהועד דהרי אלו עביד השתא נמי חייב והכי נחמד דבר זה בישוב דברי רש"י שתמה בש"מ מנ"ל לרש"י זאת דילמא דוקא הפקיר אבל מכרו לאחר חייב וכן דעת הרשב"א ולהנ"ל נכון דאהפקיר ל"צ קרא כיון דאילו עביד השתא פטור ואישתני דינא אישתני קטלא ולכן ל"צ קרא רק במכר ואילו עביד השתא חייב ילפינן מקרא שפטור ולפ"ז לרש"י אף נסתמא השתא פטור לר"י דלרש"י ס"ל לר"י כמשנה דסנהדרין ולרשב"א יחלוק ר"י וזה מה שרצינו לבאר בזה עוד יש לישב הקושיא שהקשיתי לעיל לרמב"ן דס"ל סומא בשעת הגדה פסול מדרבנן ואיך דריש עיניך עיניך מעדים זוממין והרי משכחת מדאורייתא עדים זוממין בסומא בשעת הגדה דכשר מדאורייתא י"ל דנהי דהעדות כשר משום שהעידו בסימנים ומועיל מטעם רוב מ"מ לא מחייבין להעדים דהם יכולים להתנצל עצמם שטעו דהיכי דעדים אמרו עפ"י רוב מהני התנצלותם לומר דאזלינן בתר המיעוט כמ"ש התוס' ביבמות קט"ו לענין גמלא פרחא ומ"ה נהי דמועיל העדות מטעם רוב אבל כאשר זמם לא דיינינן ויסבור ר"י דבממון ל"ב עשאי"ל ומ"ה ניחא מה דאמרינן בחולין דאם אמרו פלניא דהאי סימנא קטיל נפשא לא קטלינן דבד"נ בעינן עשאי"ל מיהו יש לדחות דגם בד"מ יכול הנידון לומר קים לי בנפשאי ועיין תוס' ב"ק כ"ז ובחידושי לפסחים י"א הארכתי בזה

(טו) עוד הנני חוזר לדין סומא לר"י מ"ש בבשמים ראש דאם לדידי' סומא מוזהר בל"ת ולא בעשה כשנפלה לפניו ליבום אינו מיבם דבדידי' עשה אינו דוחה לל"ת ולפ"ז משכחת גם לר"י שש עשרה כשנפלה לפניו ליבום ויבם אחי' וחזר ונתפתח דפוטרת צרתה הואיל ונאסרה כשנפלה לפניו ראשונה ואמאי אמרינן ביבמות דלר"י לא משכחת שש עשרה נ"ל דזה ודאי דסומא חייב בשבע מצות ב"נ דלא ניתנה תורה לקולא וגם בפרי' ורבי' חייב מה"ת ולכן גם במצות יבום חייב הגם דמה שנהגו ביבום קודם מ"ת ל"ה רק מנהג ול"ה מצווים כמ"ש הריטב"א ביבמות מ"מ כיון דהרשב"א בתשובה כתב דיבום ל"ה רק משום לתא דפ"ו ומה"ט המצוה אינו חל על האשה עיי"ש וכיון שסומא חייב בעיקר המצוה גם ביבום חייב ומ"ש ר"י דפטור מכל המצות ל"ד ואין למדין מן הכללות ועוד נ"ל דאף אם נאמר דאינו חייב במצות יבום ומוזהר בל"ת מ"מ כיון דאינו חייב מלקות בעבר על ל"ת וכ"ש כרת דאינו חייב אינו פוטר צרתה משום צרת אשת אח כיון דל"ה חיוב כרת ומלקות עלי' וז"ב ומה"ט שכתבתי דאיתא במצות פ"ו ניחא דאיתא בדיני גיטין וקידושין בגיטין דף כ"ג כיון דאיתא במצות פ"ו ומה שחקר שם בתשובה אי גם לרבנן סומא פטור מסוכה דלא שליט בה עינא כדאיתא בסוכה למעלה מעשרים אמה ישתקע הדבר דלא דרשינן טעמא דקרא לקולא ועוד גם טעם דלמען ידעו דורותיכם שייך בסוכה שאחר שרואה אותו יושב ידע ומה"ט חייב כסות סומא בציצית הואיל וישנו בראי' אצל אחרים ועיין סוכה כ"ח גבי רב יוסף אמר לאפוקי ממטללתא ועיין גיטין כ"ח דשולח חטאתו מקריבין בחזקת חיים ומקשה והא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים ויותר הי' לו לאוקמא בסומא דאינו סומך כדאיתא מנחות צ"ג דהרי המשנה קתני בלשון זכר ונ"ל דלר"י סומא אינו מביא חטאת דאף אם נאמר שמוזהר בל"ת מ"מ כיון שאינו לוקה וגם אינו חייב כרת ורק נדר מביא ולא רצו לאוקמא דלא כר"י דלתי' רבא שם שחילק בין שמא מת לשמא ימות אתיא מתניתין אף כר"י ולכן משני רב יוסף ככ"ע ובקרבן נשים ודוק בכ"ז

(טז) ונשוב לדברי הרמב"ם מב"כ הנה השאג"א סי' כ"ט הקשה לדברי הרמב"ם דס"ל כהן שלבש שלא בשעת עבודה לוקה מהא דס"ל לר"א אברין בעלי מומין שנתערבו בתמימין אם קרב הראש כולם יקרבו והרי הכהן עובר באיסור כלאים ומאוד תמוהין דבריו דהרי בגמ' אמרי' שם לא התיר ר"א אלא שנים שנים ונמצא דאף בשעה שמקריב האבר בעל מום מקריב אבר מתמימין ומה איסור כלאים יש כאן נ"ל דהשאג"א יפה הקשה לשיטת הרמב"ם גופי' דמפרש שנים שנים היינו דבתחלה הקריב שנים אבל אח"כ מותר להקריב אחד אחד ולשיטתו גופי' יפה הקשה איך מקריב אחד ויעבור באיסור כלאים וכוונת דבריו אף דקשי' איך מקריב בע"מ והתורה התירה משום ביטול או אפי' חד בחד כאשר יבואר וה"ה שהתירה איסור כלאים מ"מ קשיא לי' בשלמא איסור בעל מום א"א לתקן והו"ל דיעבד התירה התורה אבל איסור כלאים הוי לכתחילה דיקרב שנים ולא יעבור ואמאי ס"ל לרמב"ם דמותר להקריב אחד כן נ"ל לפרש דברי השאג"א והנה הלח"מ תמה על הרמב"ם דס"ל שנים שנים היינו דבתחילה הקריב ב' ראשין דלפ"ז מה מקשה בגמ' שם דף ע"ז ע"ב מחכמים דאמרו אפי' קרבו כולן חוץ מאחד עיי"ש ולרמב"ם לק"מ ותי' דבתחלה פרשה הגמ' דברי ר"א שנים שנים היינו להקריב אח"כ שנים כפירש"י ולמסקנא שם הפירוש כדברי הרמב"ם ומאוד תמוה דמנ"ל לרמב"ם לפרש כן ונ"ל ראי' לפי' הרמב"ם דבדף ע"ד בזבחים אמר רב טבעת של ע"ז כיון שנפל אחר הותרו כולן ומקשה שם לרב ומשני רב דאמר כר"א ומקשה והא אמר לא התיר ר"א אלא שנים שנים ואם הפירוש כרש"י דעתה יקריב שנים שנים מה הקשה דילמא מש"ה בעי ר"א שנים שלא יעבור הכהן באיסור כלאים כדכתיבנא כקו' השאג"א וכשמקריב שנים אין כאן איסור וזה הוי לכתחילה וזה ל"ש בטבעת של ע"ז ודא ודאי קושיא ומזה הוכיח הרמב"ם דאין הפירוש שיקריב עתה שנים רק שקרב בתחילה שנים ועתה מותר להקריב אחד אחד ושוב אין חילוק בין טבעת של ע"ז לאברי בעלי מומין ודוק ובחידושי ישבתי קו' זו בכמה אנפין ותן לחכם

(טוב) ודרך אגב הקשיתי קושי' גדולה לפמ"ש התוס' בדף ע"ד דקרא קמ"ל דאברי בעלי מומין בטלין חד בחד והתוס' כתבו בדף ע"ז ע"ב דגם רבנן דשם מודין דמדאורייתא מרצה א"כ מה הקשה במנחות ה' למ"ל מן הבקר להוציא טרפה ת"ל מק"ו דבע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה והרי אם נילף מק"ו נימא דיו לבמה"ד ל"כ ויבטל חד בחד כמו בע"מ ומ"ה לא ילפינין מק"ו וכתבה תורה קרא מיוחד ובודאי טרפה ל"ב חד בחד ככל איסורין שבתורה וליכא לישב דהרי בלא"ה מקשה שם מה לבע"מ שכן עשה קריבין כמקריבין ורק דנילף מיוצא דופן ומבע"מ ויוצא דופן ל"ב חד בחד וליכא למימר דיו דז"א דכיון דמיוצא דופן ליכא למילף דא"ל שאינו קדיש בבכורה ורק מיוצא דופן ובע"מ שפיר איכא למימר דיו וז"ב: ולישב התמוה הזאת נ"ל דבר חדש דאף דר"א ס"ל אברין בעל מומין בטלין בתערובת חד בחד כדכתבו תוס' מ"מ מחוסר אבר ל"ב חד בחד וסברתי דמחוסר אבר הי' אסור לב"נ אף קודם מ"ת ועיין תוס' ע"ז י"ג מה שהקשו למ"ל קרא למחוסר אבר בעוף ת"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עיי"ש מה שתירצו ולפ"ז איך יתכן דלישראל מחוסר אבר בטל חד בחד עדיין קשיא מי איכא מידי דבודאי לנכרי אסור חד בחד כמו קודם מ"ת דליכא קרא להתיר וע"כ מחוסר אבר ל"ב חד בחד והכי מוכח מקו' התוס' גופה דלמ"ל מחוסר אבר בעוף ת"ל מי איכא מידי דילמא קרא כתבי' להיתר שיהי' בכלל שאר בע"מ ויבטל חד בחד וע"כ חד בחד ל"ב במחוסר אבר ואף דבדף ע"ז בזבחים רצה לומר דלא אמר ר"א אלא בדוקין שבעין משום דס"ל אם עלה לא ירד ודחי לה היינו דאטעם אם עלה לא ירד מקשה והא ר"א לכתחלה קאמר לכן פירשו טעמא אחרינא בגמ' דיליף מקרא אבל גם קרא לא קאי רק אבע"מ ולא במחוסר אבר שהי' אסור לב"נ והתורה לא ניתנה לקולא ולשיטת הסוברים כן בחולין ל"ג ודאי הכא נמי כן היא ומה דמקשה שם דלמ"ל לר"א לטעם משום עצים והא קרא מרבה דמרצה בתערובות ולא תי' דר"א במחוסר אבר קאי משום דמשמע לגמ' דר"א אסתם בעלי מומין קאי או שמא גם לשם עצים ל"מ במחוסר אבר דשייך ג"כ הסברא הנ"ל יהי' איך שיהי' תערובות חד בחד ל"מ במחוסר אבר והתוס' כתבו במנחות ה' דהק"ו מבע"מ יכול ללמוד ממחוסר אבר דשייך בעופות עיי"ש ושפיר מקשה דנילף מק"ו וליכא למימר דמבטל חד בחד דנימא דיו ז"א דגם מחוסר אבר ל"ב חד בחד ואם הגמ' יתרץ דליכא למילף מק"ו דבע"מ דנימא דיו עדיין תיקשי דנילף ממחוסר אבר דליכא למיפרך כנ"ל וע"כ הוצרך הגמ' לדחות הק"ו שכן מומן ניכר כן נלע"ד בישוב הקו' ומ"מ עדיין יש לעיין בדבר זה

(חי) ובאחרונה הנה באתי לבאר הטעם דל"מ שיהי' לבגדי כהונה ציצית והמעיל הי' לו כנפות ולא הי' לו בית יד וליבעי ציצית וכבר נתקשיתי בזה ומצאתי בספר היקר מנחת חינוך פ' תצוה שנדפס מחדש שכתב הטעם משום שלא הי' של הכהן רק הקדש ול"ה כסותך ולדעתי אף אם אמת הדבר דדבר השאול לו על זמן הרבה ואף על כל ימי חייו מיקרי שאול כדמשמע בב"מ סוף פ' השואל גבי שואל אדם בטובו לעולם עיי"ש מ"מ למה שכתבו התוס' בחולין ק"י דטלית שאול יותר מצ' חייב מדרבנן ה"ה המעיל