בית יצחק אורח חיים רפב

לו בחנם אבל אם מושיט לו אין כאן לפ"ע רק מסייע ידי עוברי טביר' וכ' הפמ"ג דבדרבנן ל"ג משו' מסייע ידי עוברי עביר' והא דאסור ליתן לשמש שלא נטל ידיו בסי' קס"ט דוקא לתוך פיו אסור אבל לא לידיו. והנה בנ"ד כיון שיכול לשתות מעצמו מים ל"ה כתרי עברי. ודוקא בפת שהאכיל משלו דא"י לעבור על איסור זה זולתו דבחנם נותן לו עובר משא"כ במשקה דיכול ליטול מים ויהנה בלא ברכ'. מיהו לעיל כתבתי דמה דבדרבנן ל"ה איסור לסייע לידי ע"ע איני מוסכ' ושם הבאתי כמה ראיות דאסור לסייע. גם מדברי הטור סי' קס"ו מבואר דאפי' לתוך ידיו אסור ליתן אלא ביודע שנטל ידיו ואין להקל רק היכא שיש לתלות בהיתר וכאן אין לתלות שבירך מקוד' דבודאי לא בירך בבית הבלן דזולת זה אין היתר וגם בגוף הסברא הואיל ויכול לשתות מים יש לפקפק כיון דדבר זה בעצמו לא נמצא אולי הוי כתרי עברי דנהרי על כן אין היתר למכור בבתי גואי. אך בבתי בראי הואיל והרהור מותר ובמקום אונס יעשה כמ"ש הטו"ז סי' ס"ב והיכא דלא אנוס מברך במקו' שעומדי' כולם לבושי' על כן רשאי למכור שם והקונים יזהרו בעצמם שלא ליהנות בלא ברכה

(ב) והנה לכאור' י"ל אם הוא צמא מאוד בבית המרחץ שיהי' מותר להרהר הברכ' כמו שכ' הטו"ז סי' ס"ב בצמא בליל' ואין לו מים ליטול ידי'. ואף דבית המרחץ אסור להרהר מ"מ לפ"מ דאמרי' בקדושין ובזבחי' לאונסו שאני ומשמע שם דכיון דאונס הוא. שרי בהרהור ואין כאן איסור וכן משמע מדברי הר' מנוח בב"י סי' פ"ה ולדעת דרישה אף לבטא בשפתי' שרי. א"כ היכא דאנוס בשתי' יהי' מותר להרהר. אך להיפך משמע מדברי הב"י סימן פ"ה. דבמקו' מטונף אסור בהרהור אף באונס והחילוק מבואר דכיון דמשמע בב"י סימן ס"ב דהיכא דאנוס הרהור כדיבור דמי. שוב כש"כ דאסור להרהר ועדיף יותר שישת' בלא ברכה כיון דממנ"פ עביד איסורא ולא הותר בש"ס רק היכא דאנוס בהרהור משא"כ לברך בהרהור אם הוא אונס לא יברך כלל. ועיין בשאג"א סימן ו' שכתב דאלם שאינו מדבר א"י ידי ק"ש עד שישמע מאחר וצ"ע דהב"י כ' סי' ס"ב דהיכא שהוא אונס יוצא בהרהור א"כ אין לך אונס גדול מאלם. ושמא הב"י ס"ל דמדאורייתא הרהור כדיבור דמי ורק מדרבנן לכ"ד לכן במקום אונס אוקמא אדאורייתא והשאג"א קאי למאן דס"ל הרהור לכ"ד. ושוב מצאתי בישי"ע סי' פ"ד שכ' באמת דת"ח מותר להרהר גם בק"ש במבואות המטונפות מטעם כיון דבלא"ה מותר להרהר לאונסו אך שכ' כיון שאפשר לקרוא אח"כ אסור להרהר עיי"ש. ולפ"ז היכי דת"ח אונס בשתי' מותר להרהר ולא נהירא וע' ביו"ד סי' א' בש"ך דערום אסור לכוין לצאת מאחר וה"ה דאסור להרהר הברכ' וז"ב

(ג) ודרך אגב נ"ל במ"ש בשאג"א אהא דבעל קרי מהרהר בק"ש והקש' בשאג"א כיון דיוצא בזה ת"ת אמאי לא יהרהר ברכת התור' דהיא דאוריי'. וכ' במלוא הרועים אות הרהור דאהרהור אין לברך כמ"ש הב"י סי' תל"ב דאביטול חמץ כיון שהוא בלב אין מברך. הנה בני החריף מ' אהרן זצ"ל העיר בטעם הב"י דאמחשב' אין מברכין משום דכל הברכות בעי עובר לעשייתן. וכשיש לו מחשב' לבטל חמץ כבר ביטל ואיך אפשר לברך דל"ה עובר לעשייתן. והובא בתשו' ליו"ד בשמו א"כ זה אינו שייך במצו' שיש לה משך זמן כגון בהרהור דק"ש ושפיר הקש' השאג"א. אמנם בגוף קושיתו. גם מה שהקש' בטורי אבן מגילה י"ט אהא דשומע מפי שאין מחויב בדבר א"י כגון בהלל ולמ"ד הרהור כדיבור הכי שמיעתו גרע מהרהור אין וודאי גרע דנ"ל אף אם מצות א"צ כונה דוקא היכא שהיא בדיבור עכ"פ דמחשב' אינה מוציא מידי דיבור אבל במצוה שיוצא בהרהור ודאי בעי כונ' דמחשב' מוציא מידי מחשב'. ושוב מצאתי כן בישי"ע סי' ס"ב א"כ בשומע מפי אחר ונתכוין שחבירו יוציאו בקריאתו א"י בהרהור דלא נתכוין לצאת בהרהורו אך שחבירו יוציאו בקריאתו. ולפי"ז גם בעל קרי שמהרהר בק"ש א"י במצות ת"ת בלא מתכוין וא"צ לברך ודוק

(ד) והנה כ"ת הביא ראי' מדכתב הטור סי' קס"ט דלא יתן לשמש אלא א"כ יודע שנטל ידי' ולא כתב דלא יתן לתוך פיו כדאיתא בגמ' משמע אפילו שלא לתוך פיו אסור משום לפ"ע ואף בספק אסור דמכשיל לחבירו בדרבנן עובר מדאוריי' משום לפ"ע כדברי המ"ח. דאס"ד דלפ"ע דרבנן הו"ל ספק דרבנן להקל ולישב קו' ע' לקמן

אמנם לפענ"ד יש ראי' מסנהדרין כ"ה דאהא דבר בניתוס דאסהיד חד לדידי' אוזיף בריבותא מקשה והא"ר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע קשי' דילמא העיד שהלו' ברבית דרבנן ורצה שיכריזו עלי' לפסלו דאפי' ברבית דרבנן פסול לעדות ומ"מ ל"ש לומר א"א מע"ר לשיטת הפני משה הובא בתומים פ"ב ס"ק ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ולשיטת הרשב"א הובא במ"ל הלו' א"ע ברבית דרבנן רק בל"ע עיי"ש. וא"ל דנהי דמע"ר מ"מ פסול לעדות דז"א דאין אדם נפסל לעדות עפ"י עצמו. אמנם אם נאמר דהיכא דהכשיל לחבירו בדרבנן עובר מדאורייתא בל"ע ניחא דאף ברבית דרבנן הלו' עוש' איסור דאור' וא"א מע"ר באיסור דאור' וכבר כתבתי בכיוצא בזה לעיל סי' ס"ה עיי"ש. אמנם עם כ"ז גוף הדבר לא ניחא לי דא"כ מי שעבר העבירה עבר מדאור' אלפני דלפני ולחד תי' בתוס' ע"ז ט"ו ד"ה לנכרי דוקא בנכרי א"ע אלפני דלפני כיון שהנכרי א"ע אלפ"ע אבל בישראל עובר אלפני דלפני א"כ מי שעובר עבירה דרבנן מה שנתן לו אחר במזיד עבר אדאור' וזה לא מצינו

(ה) והנה כת"ה הקש' לפמ"ש המעדני יו"ט דהרי"ף ל"ג בחולין ק"ז לתוך פיו אך לא יתן אדם פרוסה לשמש. א"כ ע"כ בדברי רב נמי ל"ג לתוך פיו דהרי בברייתא לא מוזכר לשון זה אלא אם כן יודע שנטל ידיו רק בדברי רב ומנ"ל דבנותן לידו נמי בעי שיודע שנטל ובספק אסור וע"כ ל"ג בדברי רב נמי לתוך פיו ומנ"ל לגמ' לפשוט מדברי רב אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י וכ' לתרץ זה דקשי' קו' מהרש"א למה הוקדם בגמ' בשלמא דרב ור"י ל"פ ומה זה ענין להוכחת הגמ'. ומ"ה כ' לישב דקשי' אדברי רב למה אשמועינן דין זה בנט"י ולא אשמועינן דאסור ליתן לו אלא א"כ יברך. וע"כ מוכח דרב מיירי תוך פיו א"כ בברכה אין כאן חידוש דהרי רוא' שאינו מברך. ולא אשמועינן רק בנט"י אף דהו' ספק שמא נטל מקודם. אמנם אם נאמר דרב ס"ל א"צ לברך על כל פרוסה א"כ עדיין גם בברכה שייך הך חידושא שמא ברך מקודם. ולכן הקדימו דבליכא אדם חשוב גם רב מודה דצריך לברך על כל פרוסה ושוב ל"ה חידוש בברכה. וזה דוקא אם רב מיירי בלתוך פיו דרואה שאינו מברך אבל בנותן לידו שוב גם בברכ' ס' שמא יברך ומזה הוכיח הגמ' דאוכל מחמת מאכיל בעי נט"י ומכ"ז הוכיח הרי"ף דבודאי גם בנותן לידי' אסור מספק דאס"ד דוקא לתוך פיו אסור למה לגמ' להקדים הך בשלמא לרב להוכיח דרב מיירי לתוך פי'. והרי ע"כ בלא"ה מיירי דוקא לתוך פיו מדאסור מספק. וע"כ הדין אמת דגם לידיו אסור מספק ומוכח שכיר דין דהרי"ף והטור דאף לידיו אסור מספק ע"כ. הנה ע"ד פלפול יפה כתב אבל הדבר רחוק שהגמ' יוכיח מזה דין דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י מדיוק ק רחוק ועל כרחך הרי"ף ג"כ גרס בדברי רב לתוך פיו והרי"ף כ' דגם לתוך ידיו אסור דרב רבותא נקט לתוך פי' דקמ"ל אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י והרי"ף שכבר הביא בתחל' אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י נקט סתם בדברי רב וז"ל הר"מ אסור להאכיל למי שלא נט"י ואע"פ שנותן לתוך פיו וכ"כ בב"ח

(ו) ומה דק"ל למה אסור ליתן אלא ביודע שנטל ידיו ובספק אסור והלא בדרבנן הו"ל ספק דרבנן וכבר הרגיש הפמ"ג נ"ל דכיון דעיקר לפ"ע אסרה תור' מספק כפירש"י ע"ז ו' ע"ב לא יושיט כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו וכיון דעיקר הקרא על הספק אסור גם באד"ר מספק כמ"ש הכ"מ פ"ב מחמו"צ ה' י' על קו' הראב"ד בט' צבורין דבדיק' אחר ביטול הו"ל סד"ר שכ' הרא"ה אע"פ דסד"ר הוא כיון שבדיקת חמץ תחילת' על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ס' דדבריהם וז"ב. איברא דזה סותר למ"ש לעיל סי' כ"ט אות ג' בשם תשו' פ"י דהיכא שהדבר ספק אם יעבור חבירו א"ע בלפ"ע. וכבר כתבתי לעיל לסתור דבריו מרש"י ע"ז כ"ב ולפמ"ש צ"ל הא דאמרינין בע"ז ט"ו כל היכא דאיכא למיתלי תלינין עדיף מספק לא נטל ידי' דבספק לא נטל ידי' מוקמינין אחזק' שלא עשה מעש' ודוק ולפ"ז בנ"ד כשיטא דאסור

(ז) והנה הרב החריף ובקי מ' מתתיהו שוועבר מפה"ק העירני במ"ש הפמ"ג בס' גו"ר כלל מ"ג דכפי הנרא' נכרי נמי עובר בלפ"ע ותמה עלי' מתוס' ע"ז ט"ו ד"ה לנכרי שכ' להדיא דנכרי א"ע בלפ"ע דזה עיקר סברתם דאלפני דלפני לא מפקדינין עיי"ש ויפה תמה. אמנם למ"ש לעיל סי' ס"ד סוף אות י"ז דלתי' הב' מתוס' שם גם בישראל אמרינין אלפני דלפני לא מפקדינין. ול"ש לומר חד לפני הוא דמכשיל לחבירו בלפ"ע דלפ"ע לאו שאין בו מלקות וא"ע בלאו ע"ז עיי"ש. א"כ שוב י"ל דתוס' ס"ל נכרי ג"כ עובר בלפ"ע דא"ר מהך דלפני דלפני וזה סברת הפמ"ג אלא שקיצר כדרכו

אך מה שהביא הרב הנ"ל ראי' מתוס' חגיג' י"ג שכ' דיכול ללמוד אצל נכרי אחר ולא כ' אצל ישראל ע"כ התוס' ס"ל דהיכא שממנ"פ אחד יעבור אלפ"ע הוה כתרי עברי דנהרי ורק שהנכרי ילמוד והוא לא יעבור בלפ"ע וכ"כ המ"ל פ"ד ממלו' ומזה מוכח דנכרי א"ע בלפ"ע הנה בתוס' קדושין נ"ו ד"ה אבל במתכוין מפורש דאפי' יוכל ליקח אצל ישראל א"ע אלפ"ע ול"ה כתרי עברי דנהרי. וזה הי' בהעלם עין מהמ"ל ומהברכ"י ח"מ סי' ט'. אך המ"ל יתרץ זאת דכונת התוס' דהמוכר הב' לא ידע שמעותי' מעות מעשר. ולפ"ז גם כונת תוס' בחגיג' דהנכרי המלמד לא ידע שיש איסור בדבר. וה"ה שהי' יכול לנקוט ישראל שא"י מהאיסור אך ניחא יותר לומר בנכרי. וא"ר מתוס' לפמ"ש בפי' תוס' קדושין ודוק

(ח) ומה שתמה הרב הנ"ל על ס' יד מלאכי סי' שס"ז שנסתפק בלפ"ע אי עובר בשעת הושטה או בשעת המכשול והיד מלאכי מייתי ראי' ממ"ש המהרא"ש סי' קס"ב דאיסור הרבית הוא בתחלת הלוא' אע"פ שהלו' לא יתן הריבית יפה תמה דשם תיכף בשעת הלוא' הוא מכשיל דעביד לי' שומא כמ"ש מהרא"ש דאפי' במע"פ עובר תיכף. אמנם מה שהרב מ' מתתיהו הביא ראי' מדברי הש"ס סוף פ' הריבית המלו' לחבירו בלי עדים עובר בלפ"ע שמא יכפור י"ל הכונ' שאם יכפור יעבור אז ולע"ע אסור שמא יביאהו לידי מכשול ויעבור אז. אך מרש"י ע"ז ו' שכ' מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר שמא ישתה משמע דעובר תיכף. אמנם לפמ"ש תוס' שם דמסתמא למשתא קבעי לי' שוב י"ל דרש"י ג"כ ס"ל כן ולפ"ז אין ראי' למ"ש לעיל דכל איסור לפני עור נאמר על הספק דבכוס יין קרוב לודאי שישתה. ולפי"ז גם מ"ש דספק דרבנן אסור יש לפלפל ותן לחכם

(ט) ואין בהמ"ד בלא חידוש על דברי המג"א ס' קס"ו מ"ש על תו' סוט' דהלוך כ"ב אמה הוי הפסק והמג"א הוכיח דממקום למקום הוי הפסק בכ"ש דאל"כ למאי דס"ד בזבחים ל"ג כרבי דכל העזר' כשר לשחיט' יקחו הבהמ' ללשכה ויסמוך וישחוט בסמוך אצל הפתח. וע"כ מחדר לחדר הוי הפסק. הנה לא ביארו החילוק בין חדר לחדר ובין אותו חדר גופה ונ"ל המקור טהור מזבחים ק"ה דאמרינין התם מחוסר יציא' כמחוסר מעש' ומחוסר קריב' לאו כמחוסר מעש' ומ"ה פריס הנשרפי' אין מטמאין אוכלין ומשקין מבפנים רק מבחוץ משא"כ נבלת עוף טהור מטמא קודם אכיל' ולפ"ז שפיר כ' המג"א דאסור להביא הבהמ' ללשכה לסמוך דאז יהי' מחוסר יציא' כמחוסר מעש' והוה הפסק משא"כ במקום אחד הוה רק מחוסר קריבה ולפ"ז יש מקום לומר למה דפסק הר"מ פ"ג משאר אה"ט דפרה ופרים אין מטמאין אוכלין ומשקים אף בחוץ דלא כש"ס דידן. (וע' מש"ל ל סי' מ"ה אות ב') לא יסבור הר"מ מחוסר יציא' כמחוסר מעש' ואף ממקום למקו' ל"ה הפסק וש"ס דזבחי' ל"ג כשי' הש"ס ס דזבחי' ק"ה דמחוס' יציא' כמחוס' מעש' והר"מ לא פסק הכי ולפ"ז אולי י"ל דברי הש"ע ה' חנוכ' סי' תרע"ה שכ' הדלק' עוש' מצו' שאם הדליק' בפנים והוציא' בחוץ ל"י שהרוא' אומר לצרכו מדליק' והט"ז תמה דאם הדלק' עוש' מצוה בלא"ה ל"י דהדלק' במקומ' בעינין כדאית' בגמ' להנ"ל דבגמ' אמרי' אא"ב הדלק' עוש' מצו' הדלק' במקומ' בעי' כסוגיא דזבחים ק"ה דמחוסר יציא' כמחוסר מעש' דמי והמחבר כ' אפי' אם נאמר דלאו כמחוסר מעש' דמי כמ"ש לעיל מ"מ ל"י שהרוא' אומר לצרכו מדליק'. ולפ"ז אולי יש לישב מה שהקש' המג"א סי' קס"ו אדברי המחבר ביו"ד לענין בית המטבחים וגם בסי' רע"ג לענין קידוש יש לפלפל וקצרתי לפי שאין לי ראי' דהרמב"ם ל"פ מחוסר יציא' לאו כמחוסר מעש' וגם בפי' דברי ירושלמי פ' ש"ש שהבאתי לעיל ס' מ"ה אות ב' יש לפ' כונתו דמחוסר יציא' כמחוסר מעש' ודוק: והנני ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיס אבדפה"ק: