בית יצחק אורח חיים רפ

קושיתך בסוגיא דקציצה שבועות דף מ"ד ע"ב ד"ה עד שתהא מקצת הודאה כתב רש"י דלר"י לא תיקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע והפכוה חכמים על התובע והקשית דהא רש"י בב"ק ק"ו כ' דהא דכופר הכל פטור משבועה דוקא במלוה שעשה לו טובה שהלוהו ולכן א"י להעיז אבל בפקדון דלא עשה לו טובה כופ"ה נמי חייב שבועה דאורייתא א"כ אמאי כ' רש"י דר"י סובר דלא הפכו שבועה על שכנגדו אלא היכא שהנתבע חייב שבועה כגון במודה במקצת הא גם כופ"ה חייב שבועה היכא דיכול להעיז ונראה די"ל דר"י אזיל לשיטתו דלא דריש טעמא דקרא בב"מ דף קט"ו ולהכא א"ש דזה תליא אי דרשינן טעמא דקרא י"ל הטעם דפטרו קרא לכופ"ה משום דיש לו חזקה דא"א מעיז ובמקום דיכול להעיז כופ"ה נמי חייב שבועה אבל אי לא דרשינן טעמא דקרא בכ"מ פטור אפילו היכא דיכול להעיז דגזה"כ היא ומ"ה סובר ר"י עד שתהא שם מקצת הודאה דכ"ה פטור בכ"מ דלא דריש טעמא דקרא אבל ת"ק ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וכ"ה חייב שבועה היכא דיכול להעיז ולכן ל"ב שתהא שם מקצת הודאה אבל קשה דלקמן בגמרא פריך מהנותן טליתו לאומן נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל אמאי ישבע בעה"ב ויפסיד אומן דקציצה מידכר דכיר ומשני הא מני ר"י הוא ומקשה השתא היכא דמחמיר ר"י מקילו רבנן היכא דמקיל ר"י מחמיר רבנן עיי"ש הנה לפמ"ש דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא דת"ק סבר דכו"ה חייב שבועה היכא דיכול להעיז ור"י סבר דכופ"ה פטור משבועה וכ"ע מודה היכא שאין הבעה"ב מתחייב שבועה מצד הדין לא מחייב משום כדי חייו מאי מקשה השתא היכא דמחמיר ר"י הא ר"י לא מחמיר כלום אלא דלא דריש טעמא דקרא וכ"ע מודה דמשום כדי חייו לא לחייבו שבועה וצ"ע

(ב) והנה אם נאמר כמ"ש לעיל דבין לרבנן בין לר"י א"ח עד שיהא בעה"ב חייב שבועה ניחא הא דאמרינן עקרוה רבנן לשבועה מבה"ב ושדיא אשכיר ולשון דעקרוה משמע דבה"ב מעיקרא חייב אך משום כ"ח שדיא אשכיר והא כופ"ה פטור משבוע' אך לפמ"ש ניחא דלת"ק דכופ"ה נמי חייב שבועה היכא דיכול להעיז דלא עשה לו טובה ושייך לישנא דעקרוה אבל הר"ן לס"ל כן שהקשה מאי לישנא דעקרוה שייך כאן דס"ל דכופ"ה אף במקום דיכול להעיז פטור ותי' דמשום כ"ח נתנו שבועה על בעה"ב שלא ילך הפועל בפחי נפש ומשום דבה"ב טריד בפועלי' הפכו השבוע' על השכיר ושייך לישנא דעקרוה. לפ"ז ק"ל בהא דאמרינן לקמן אר"נ אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' אמר רב"ח כמה מעליא הא שמעתתא א"ר מאי מעליותא א"כ שבועות שומרין היכא משכחת לה והקשה הר"ן מאי קושיא בשלמא גבי ש"ש הוי מיגו לפטרו משבועה ול"מ מיגו גרוע משא"כ גבי שכיר הוי מיגו לפטרו מממון מהני מיגו גרוע וכ' דמשמע דר"נ דאמר אבל שכרו שלא בעדים יכול לומר נתתי לך שכרך דאפילו משבועה נמי פטור וקשה לפי דברי הר"ן לעיל דמצד הדין כופ"ה בעה"ב פטור משבוע' אך שלא ילך בפח"נ חייב הבעה"ב שבועה א"כ אף היכא דאית לי' מיגו ישבע בעה"ב משום כדי חייו דשכיר שלא ילך בפח"נ. ונרא' ליישב דצריך להבין איך שייך משום כד"ח שלא ילך בפח"נ בבעה"ב כ"ה הא הטעם דכ"ה פטור הוא משום שא"י להעיז ובודאי פרעו ומה שייך כ"ח אך לפמ"ש לעיל דלשיטת הר"ן כ"ה אף שיכול להעיז פטור מגזה"כ וא"כ יכול להיות שלא פרעו ומש"ה שייך כדי חייו שלא ילך בפ"נ וזה דוקא היכא דל"ל מיגו אבל בשכרו שלא בעדים דאית ליה מיגו בודאי אומר הבעה"ב אמת שפרעו ול"ש כדי שלא ילך בפ"נ

(ג) והנה התוס' בד"ה קציצה מדכר דכירה כ' וז"ל לא קאמר המע"ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד אלא נשבע במה"ב ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא"ת ולשני כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם לכפור הכל וק"ל למה הציגו התוס' הקשו אהא דמשני קציצה מדכר דכירה ולא הקשו על קושיות הגמ' א"ה אפילו קצץ נמי וגם קשה למה הוצרך התוס' להקדמה דאי לא מייתי ראיה ישבע ולא הקשו מיד ולשני כגון ששכרו שלא בעדים. ונראה לפרש דברי התוס' על נכון. דהתוס' ב"מ קי"ב הקשה ג"כ קושיא זו ומשני כגון ששכרו שלא בעדים ות' דאי הטעם דנאמן משום מיגו יותר הו"ל למינקט שחלוקין בפרעון דנאמן במיגו וקשה לי לשיטת הב"י דסובר דאפילו שכרו בעד אחד נמי ל"ל מיגו דלא שכרתיך משום דאי טעון לא שכרתיך צריך שבועה להכחיש העד והשתא א"צ שבועה דאין מכחיש העד וא"כ אם השתא ג"כ מכחיש העד שפיר יש לו מגו לוקמה הברייתא דקצץ הממע"ה בשכרו בעד אחד והעד זוכר הקציצה א"כ בשלמא בקציצה יש לו מיגו דלא שכרתיך אע"ג דאי טעון לא שכרתיך צריך שבועה להכחיש את העד הא גם עתה הוא מכחיש את העד אבל בפרעון אינו מכחיש לדברי העד דהעד א"י אם פרעו ואין לו מיגו דלא שכרתיך דאז צריך שבועה ועתה א"צ ומ"ה לא נקט בפרעון והוא קושיא עצומה. ואמנם זה ל"ק אך אי הפי' דברייתא דקצץ הממע"ה ואי לאו מייתי ראיה ישבע י"ל בע"א דהשתא נמי צריך לישבע ובפרעון לא מצי למנקט אבל אי הפי' קצץ הממע"ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד שפיר תירצו התוס' בב"מ דהו"ל למנקט בפרעון ואי דקשה לוקמא בע"א ולא מצי למנקט בפרעון הא א"א לאוקמא בע"א דבע"א צריך הבעה"ב שבועה להכחיש העד וברייתא קתני הממע"ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד. ומעתה דברי התוס' דשבועות מזוקקים דהתוס' הקשו לשני ליה כגון ששכרו שלא בעדים וכונתם ששכרו בע"א ונאמן מטעם מיגו דלא שכרתיך ואי דבלא שכרתיך צריך שבועה נגד העד גם השתא צריך לישבע וליכא לתרץ כתירוץ התוס' בב"מ דאי מטעם מיגו הו"ל למנקט בפרעון דבפרעון ל"ל מיגו דהשתא א"צ לישבע ואם יטעון ל"ש צריך לישבע ולכן הקדימו התוס' הא דהמוציא מחבירו ע"ה ואי לא מייתי ראיה ישבע ולכן קושיתם שפיר דאם נפרש אי לא מייתי ראיה מפסיד לא הי' קשה קושיות התוס' דלשני ליה כגון ששכרו בע"א דבשכרו בע"א צריך לישבע והברייתא קאמר הממע"ה ואי לא מייתי ראיה פטור בעה"ב אפילו משבועה

(ד) אך אמנם אף לפ"ז י"ל כמו תירוץ התוס' בב"מ דהו"ל למנקט בפרעון והעד יודע ששכרו ולא נפרע ואי דדחוק לוקמא שיודע שלא נפרע דכי בכיפי תלי בי' הא גם בפרעון משכחת לה כגון דבעה"ב אומר בשעת שכירה נתתי לך שכרך ועד אומר ששכרו ולא פרע לו אז וא"כ השתא נמי צריך לישבע להכחיש את העד ויש לו מיגו דלא שכרתיך אך אמנם י"ל דלא מצי למינקט בפרעון דאז הי' נאמן בעה"ב בלא מיגו דבעל הבית כופ"ה ול"ה טרוד בפועליו כשיטען ששילם מעיקרא בעת השכירות כדמוכח בגמ' דמקשה וניתיב ליה מעיקרא אלמא דמעיקרא אינו טרוד והברייתא רוצה לאשמועי' דאע"ג דטרוד בפועליו נאמן מטעם מיגו ובטוען שפרעו בשעה ששכרו נאמן בלא מיגו. אך די"ל דבאמת גם בשעת השכירות טרוד בפועליו והא דפריך וניתיב ליה מעיקרא הכונה דמעיקרא מקשה וניתיב לי' בעדים ומשני טריחא לי' מלתא ומקשה וניתיב ליה מעיקרא ובעדים ול"ה טרחא דליתיב בעדים דבלא"ה בעי עדי שכירה כמו שאמר לקמן ר"נ. אך אמנם מדאמרינן קציצה מידכר דכירה ואין מובן אמאי קציצה מדכר יותר נ"ל הסברא דקציצה לכן מדכר הואיל ובשעה שהוא קוצץ בתחילת היום אינו טרוד בפועליו ועכ"פ ש"מ דמעיקרא אינו טרוד וא"כ הקשה התוס' שפיר ולשני ליה כגון ששכרו שלא בעדים ובעד א' ואי דהו"ל למנקט בפרעון כגון שאומר שפרעו בשעה ששכרו ויש לו מיגו דלא שכרתיך דהשתא נמי מכחיש את העד דזה ל"ק דאז א"צ מיגו דמעיקרא אינו טרוד מדמשני קציצה מידכר דכירה כמ"ש דאז אינו טרוד בשעה שהוא קוצץ וש"מ דמעיקרא אינו טרוד ולכן נחמדים דברי התוס' שהציגו קושיתם אהא דאמרי קציצה מידכר דכירה ולא הקשו התוס' על המקשן דמהתרצן מוכח דגם מעיקרא כי פריך וניתיב ליה מעיקרא פירושו דמעיקרא אינו טרוד ומ"ה לא מצי למנקט בפרעון כנ"ל והיא דרך פלפול וחדוד ולא תיקשי דהואיל דהמקשן ידע דמעיקרא אינו טרוד מאי פריך א"ה אפילו קצץ נמי יש לומר דהמקשן ס"ל דדוקא אם פרעו מעיקרא מידכר דכיר הואיל דנתן מעות. אבל בקציצה דמשלם לי' לערב סובר המקשן דהוא טרוד והתרצן משני דאפ"ה הואיל והקציצה היה בבוקר מידכר דכיר אף דמשלם לערב הואיל בשעה שהוא קוצץ לא הי' טרוד ומה"ט ניחא מאי דכתבתי לעיל דלא מצי למינקט בעד אחד דאומר דפרעו מעיקרא דאם אומר דפרעו בבוקר דנאמן ומאי אשמועינן וקשה דהרי התרצן משני קצי' מידכר דכיר ונאמן בלא מיגו ומאי אשמעינן ולפמ"ש ניחא דקציצה הוה רבותא שפיר דגם לערב אף דטריד מ"מ הקציצה היא זוכר משא"כ כשטוען שפרעו בבוקר פשיטא דנאמן בלא מיגו ודו"ק

(ה) ולמ"ש הסברא דקציצה מידכר דכירי הוא מטעם דבשעה שהוא קוצץ בתחילת היום אינו טרוד נ"ל לישב קו' התוס' הא דפריך הגמ' א"ה אפילו עבר זמנו נמי מאי אא"ב שייך כאן דמשמע דקאי אהא דקציצה מידכר דכירי ומה שייכות זה לזה ונראה דהא דקציצה מידכר דכירי הסברא דבשעה שקוצץ אינו טרוד היינו דוקא אי אמרינן דבעה"ב טרוד בפועליו בבוקר דלא עבדי לא טרוד אבל אי אמרינן דבע"ה טרוד בעסקי' כמ"ש בירושלמי בבוקר נמי טרוד וע' בחי' הר"ן שבועות כעין זה בהא דניתיב לי' מעיקרא והנה בחידושי הר"ן מפרש הא דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ומדשהו ש"מ דשכיר נמי טרוד והוא דבר חידוש והנה אצל השכיר ל"ל דטרוד בעסקיו וא"כ בעה"ב נמי טרוד בעסקיו וגם קציצה אינו זוכר והכי פי' הגמ' א"ה דאמרת קציצה מידכר דכירי ש"מ דאמרת בעה"ב טרוד בפועלים ולא דטרוד בעסקיו א"כ אפילו עבר זמנו ואי דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ומ"ה נאמן בעה"ב הא עיקר הסברא מדשהה ש"מ דשכיר ג"כ טרוד ובשכיר דל"ל פועלים ע"כ טרוד בעסקיו וה"ה בעה"ב טרוד בעסקיו וגם בשעה שהוא קוצץ ג"כ טרוד במעקיו ושייך שפיר אא"ב דקציצה אינו מידכר דכירי דאמרינן בעה"ב טרוד בעסקיו ל"ק מעבר זמנו הממע"ה דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו ומדשהה ש"מ דשכיר ג"כ טרוד בעסקיו אבל למה דאמרת קציצה מידכר דכירי דלא טרוד בעסקי' א"ה אפי' עבר זמנו נמי דל"ל מדשהה השכיר ש"מ דשכיר ג"כ טרוד הא שכיר ל"ל פועלים ומשני דגבי בעה"ב אין לנו הוכחה דטרוד בבוקר ולא מסתמא טרוד