בית יצחק אורח חיים רעח

ולא ניחא למימר דב"ה סוברין חיישינן לגומלין שלא כהלכתא אך עדיין קשיא דהתוס' הקשו אמאי לא פריך מב"ה ותירצו דיכול לומר איפך וא"כ קשה מה מקש' דנימא איפך ובשלש' ל"ה נוגעין שיש לכל אחד ב' עדים משא"כ בשנים כנ"ל וטעמא דב"ש דבשלש' נמי אשנ"ע דסוברין חי חיישינין לגומלין ומזה מוכח כשיטת הפוסקים דעד המסייע פוטר משבוע' וליכא למימר דהטעם משום דבג' ל"ה נוגעין משום דיש לו ב' עדים ויפטרו אותו משבוע' דגם בב' יש לכ"א ע"א ופטור משבוע' ול"ה נוגע ובהכי יש לישב מה שהקש' האור חדש דהתוס' ד"ה ע"כ הקש' אמאי לא הקש' מב"ה ותי' דיכול לשנוי' איפך א"כ אח"כ דמייתי מדר"כ דפליגי בשנים מאי מקש' ורב כב"ש והרי כבר ידע דרב יתרץ איחד ונ"ל לתרץ דבתחל' כשהק' מאמר לג' צאו וקדשו ונאמר איפך יתכן לא דרב סובר דלכ"ע ל"ה שליחו כגופו והטעם דב"ש דשלוחים נוגעים דאם יאמרו אהדרינהו למקדש יצטרכו לישבע היסת ואי דיש לכ"א ב' עדי' ס"ל לב"ש חיישינין לגומלין כר"י בכתובות וב"ה ס"ל אחד שליח וב' עדים דל"ח לגומלין כהילכתא ומ"ה לא הקש' רק אמאי בשנים ל"מ לב"ה דג"כ ל"ה נוגע דיהי' לו עד המסייע אבל למאי דמשני ר"נ אומר ב"ש אומרין שליח ועד אחד וב"ה אומרים שליח וב' עדים לא מיירי כלל באמר לשנים שיהי' שלוחים רק בשליח אחד וב"ש ס"ל בעי עד אחד וב"ה ס"ל בעי ב' עדים ולא שייך סברא דחיישינן לגומלין דלא עשה רק שליח אחד ול"ל טעמא דמ"ד אשנ"ע משום נוגע דהרי יש לו עד המסייע וע"כ הטעם דאשנ"ע משום דהו"ל כגופו לא ניחא למקשן לומר דב"ש וב"ה פליגא בסברת רב ור"ש ומ"ה הוסיף התרצן איפך וטעמי' דב"ש דאשנ"ע דב"ש כשיטתי' דר"ט דהוא מתלמידי ב"ש דס"ל ביבמות דעדי נשים בודקין בדריש' וחקיר' וכיון דכאן הוי הזמה והכחשה ביחד הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, כמ"ש בהפלא' אבל כ"ע ס"ל כרב דשנ"ע והיא חריף ועמוק

(ט) ולשיטת הפוסקים בסימן פ"ז דעד המסייעו פוטר משבוע' לכאור' צ"ע מהא דאמרינן והשתא דתיקן רבנן שבועת היסת הני נוגעין דאי אמרי אהדרינהו צריכו לישבע והרי אי יאמרו אהדרינהו ללו' יש לכל אחד עד המסייעו השליח הב' לדעת הרב בתשוב' ומובא בש"ך סי' ע"ז דשנים שהפקידו אצלם אינם נעשין עריבין זה לזה וא"כ ל"ה נוגעין דיכולין למימר החזרתי ללו' אך יש לישב לפי שיטת ר"ח בכתובות כ"ד ע"ב דמק' התם דרבנן אדרבנן מהך דאני כהן דרבנן לא חיישי לגומלין וגבי מעשר חיישי רבנן לגומלין ומשני רבא בשכלי אומנותו בידו ופירש ר"ח שם דזה שאומר שלו שהוא כהן יש בידו כלי טהר' כלי גללים וכלי אבנים אין מקבלין טומא' ודומ' שהוא כהן ולכך האמנוהו חכמים ואם כן לפירוש ר"ח רבנן סברי דבעלמא חיישינן לגומלין וא"כ ניחא דהכא רבא היא בעל המימרא דאמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכן בדיני ממונות כשיטתי' דס"ל דחיישינן לגומלין אך צ"ע דבטור וש"ע א"ע סי' ד' פסקינן דל"ח לגומלין וכן בחו"מ סי' ל"ז סי' ה' ולא הובא דעת ר"ח ואיך פסק הרמ"א סי' ל"ה דבקדושי שטר שיש בו ש"פ הוה נוגעין והרי יש לכל אחד עד המסייעו לפוטרו ויש לו מגו דאהדרינהו ללו' והרי הרמ"א פסק בשנים שהפקיד אחד אצלם דאינם נעשין עריבין זה לזה וגם פסק בסי' פ"ז דעד המסייעו פוטר וא"כ ל"ה נוגע ודא קו' רבתי מזה נ"ל ראי' להב"ש סי' ל"ה דעד הצריך עד ל"מ כמו עד הצריך שבוע' ומ"ה נכון פסק הרמ"א ודוק

ולמ"ש יש לישב דברי הירושלמי דהדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכ' התוס' דמיירי אחר דנתקנה היסת וק' להבין מה דאמר ר' יוסי התם כיון שהאמינתו תור' אפי' קידש' בכסף אינו כנוגע בעדות ומה סברת ר' יוסי להנ"ל י"ל דר' יוסי לס"ל כסברת הב"ש ואמר כיון שהאמינתו תור' והיינו כיון שבאמת אינו כנוגע בעדות דהרי יש לו עד המסייע לענין הנגיע'. וע' תוס' גיטין ו' ד"ה אי לאו דכותי חבר שהקשו דהרי נפיק כולה ממון אפומא דעד החתום לבסוף ותירצו כיון דמדאורייתא כשר אין לחוש וזה דקאמר ר"י כיון שהאמינתו תור' היינו כיון דליכא נגיע' רק מדרבנן מכח השבועת היסת אף בכסף נמי דאין לחוש לעד הצריך עד כיון דמדאו' כשר וזה פי' נחמד

(י) והנה בגמרא מקש' אי קסבר המלו' א"ח בעדים צריך לפרעו בעדים הנהו נוגעין בעידותן וקשה דילמא מיירי דהלו' נתן להשלוחין בלא עדים וכבר הרגיש רש"י זאת ונרא' לישב דכבר הבאתי דברי המקנה דמגו דאהדרינהו ללוה הוה מיגו דהעזה לדעת הש"ך דבמידי דכפירה אינו מעיז הואיל דהלוה האמין לו ומאי מגו איכא ואמנם לק"מ לפירש"י דמיירי שנתן להשלוחין בעדים הרי דלא האמין להם ול"ה מגו דהעזה. ובזה מיושב קו' רש"י דהגמרא מקשה שפיר דאי קסבר המלו' את חבירו בעדים הוה נוגעין בעדות ואי דמיירי שנתן הלוה להשלוחין בלא עדים הרי אז הוה מגו דהעזה דהלו' האמין להם שנתן להם בלא עדים ומקש' שפיר אך עדיין קשה דהרי הוה מגו דהעזה דהלוה האמין להם ואי דנתן בעדים ולא יוכלו לטעון להד"ם עכ"פ האמין דאם יאמרו החזרתי יהי' נאמנים דהמלו' בעדים א"צ להחזיר בעדים והי' יכול להתנות אל תפרעוני אלא בעדים וע"כ האמין להם והוה שוב מגו דהעזה אך נרא' דהר"ן הקש' מאי מקש' מאי קסבר דילמא סובר א"צ לפרעו בעדים ודקארי לי' מה קארי לי' ולהנ"ל ניחא די"ל דהכא מקש' דממ"נ אי קסבר צריך לפרעו בעדים הוה נוגעין ואי ס"ל א"צ לפרעו בעדים ג"כ אינם נאמנים דהרי אי א"צ להחזיר לו בעדים יכולין למימר החזרתי וא"כ האמין להם הלו' והוה מגו דהעזה והתרצן משני דבזה אמרינן מגו דהעזה דבודאי העדים אומרין אמת פרענו למלו' דאם אומרים שקר הם עוברין על לאו דלא תענה דאינה בחזרה וחמירא לאינשי מממונא ועל לאו דלא תגזול דהרי ע"י עדותם הלו' אינו פורע למלו' ועדיף להו לטעון החזרינהו ללו' אף דהוה העזה או י"ל דכיון דמסר להם בעדים לא מיקרי זאת האמין להם מה שיכולים לטעון החזרתי דאפי' אם הי' אומר להם אל תפרעוני אלא בעדים נאמנים לטעון שפרעו והלכו למה"י לדעת תו' שבועות מ"א ומה בידו לעשות וכיון שבגוף הדבר לא האמינם שמסר בעדים יכולים להעיז נגדו ול"ה מיגו דהעזה

(יא) ובזה יש לישב מאי דהקשיתי מאי פריך לרב משליח ושני עדים דאמרי ב"ה ונימא דהתם הוה הטעם משום נוגעין דהוה מיגו דהעזה דהמשלח האמין להם ומיירי בקדושי כסף ולהנ"ל ניחא לפי המבואר באה"ע סי' ל"ה דעת הראב"ד דבעי' עדים במינוי השליחות, אף למ"ד שנ"ע וא"כ מקש' שפיר דהואיל דמיירי דיש עדים במינוי השליחות א"כ הרי לא האמין להם אך ק' לפ"מ דכ' הב"ש שם ס"ק ז' דבשטר ל"ב עדים במינוי השליחות הואיל דהשטר בידו א"כ נימא דטעמא דב"ה דאמרי אשנ"ע משום דהוה מגו דהעזה ומיירי בשטר שיש בו ש"פ ולא הי' עדים ומ"ה הוה מיגו דהעזה דהמשלח האמין להם אך י"ל לפ"מ שכ' הב"י בסי' ס"ו דמפקיד שטר וטוען נאנסו אין נשבעין היסת וא"כ מיושב היטב דמקש' שפיר דא"ל הטעם משום נוגעין דהוכרחו לומר דנתנו להאשה דאל"כ צריך להחזיר להמשלח וליכא מגו דלא יכול להעיז דהרי עכ"פ נאמנים נתנו להאשה במיגו דנאנסו ובזה אינה מעיז ול"ש עד הצריך שבוע' דהשטר א"צ שבוע מיהו למ"ש הפלא' הובא לעיל דזה ל"ה מיגו כמש"ל בישוב קו' מהרש"א בתוס' עדיין יש לעיין ודוק

(יב) ודע מה דקש' בהא דמקש' על רב מברייתא ונימא דרב סובר המלו' א"ח בעדים צריך לפרעו בעדים וכן ס"ל לב"ה ומיירי בקדושי כסף והוה נוגעין ונ"ל לישב דהנה הר"ן כתב בשבועות מ"א בטעמא דמ"ד המלו' א"ח בעדים דצריך לפרעו בעדים ואינו נאמן לו' דפרעו משום דא"ס דהלו' לא פרעו שלא בעדי' דכיון דהמלו' לא האמין ללוה הלו' לא יאמין להמלו' לפרוע לו שלא בעדים וא"כ זה דוקא בממון דעלמא דלא בעינן עדים שפיר שייך לומר דהואיל דהמלו' לא האמין ללו' אבל בקדושין נאמנים השלוחין לומר החזרנו לך שלא בעדים דהא דהמשלח נתן להם בעדים לא משום דלא האמינם אך משום דצריך עדים בלא"ה על מינוי השליחות ול"ש סברת הר"ן ואף למ"ד המלו' את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הכא נאמנים החזרתי בלא עדים והיא דבר נאה ובזה נראה לי לישב קוש' העצמות יוסף שהבאתי לעיל דאי אשמועינן בקדושין וסתמא אשמועינן דהוה קדושי כסף בכלל וא"כ מוכח דלא אמרינן מפלג פלגי למה לי לאשמוענן בממונא דשנ"ע ולפי הנ"ל מיושב היטב דה"א דוקא בקדושין דצריכין עדים בלא"ה במינוי השליחות בזה נאמן דאפי' אי צריך לפרעו בעדים נאמן לומר החזרתי אבל בממון לא דהמלו' את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים והוה נוגע בעדות קמ"ל דא"צ לפרעו בעדים ולא חיישינן למפלג פלגי

סימן

(א) בקידושין ד' נ"ב ע"ב א"ר ש"מ ממתניתין ארבע ונקט לה רב בידי' תלת ש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת וש"מ אשה נעשית שליח לחבירתה במקום שנעש' לה צרתה עיי"ש והקשה במקנה אמאי היא מקודשת ונימא אין שליח לד"ע דאסור לקדש בפירות שביעית והתוס' כ' בב"מ דהמעש' בטלה עיי"ש. ושמעתי לישב לפמ"ש רש"י ב"מ ח' דבשותפין ל"א אין שליח לד"ע עיי"ש בשותפין שגנבו לפ"ז כיון דהכא קיבלו כלם קידושין והוה שותפין ואין שליח לד"ע. ובזה מיושב קו' המקנה בזה דאמרינין דמוכח ממתניתין דאשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעש' לה צרתה ודילמא א' מהאחיות קיבלה קדושין והאחיות אינן מקודשת ולא נעש' לה צרתה והוא קו' גדול' ולהנ"ל ניחא דאם נימא דהאחיות הוי שלוחין והם ל"ה שותפין כיון דאינן מקודשת ואמרינין שפיר אשל"ע וא"כ האיך הנכריות מקודשת אך אמנם לפמ"ש התוס' שם בב"מ דהיינו דוקא בהגביהו שניהם ודלא כרש"י דס"ל לתוס' דגם בשותפין אשל"ע ק' קו' ההפלא' הרי אשל"ע

(ב) ונ"ל לישב בדרך זה דלאכל' ולא לסחור' הוא לאו הבא מכלל עשה וקי"ל דהוי עשה והוי מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות כמ"ש תוס' בקידושין ל"ד דהעש' דשבתון הוא מ"ע