בית יצחק אורח חיים רעו

דוקא בקדשים הלילה הולכת אחר היום שלפני' ומש"ה פירש"י בפסחים לפי הה"א דאין שמחה אלא בשלמים והוי כקדשים מרבינן ליל יו"ט האחרון ולא יום אחרון אבל בסוכה פירש"י לפי המסקנא דר"פ בפסחים דשמחה הוי ביין וכסות נקי' ול"ה קדשים ולא שייך לרבות לילה ולא היום דהוי כמקצת היום ומש"ה כ' רש"י דגם היום איתרבאי וממילא אם יזבח שלמים לשם שמחה צריך לשמוח גם בשמונ' ובזה מיושב קושית מהרש"א דאמאי לא מקשה לעולא דבעי זביחה בשעת שמחה למ"ל בברייתא הטעם דמרבה ליל יו"ט האחרון משום שיש שמחה לפניו משא"כ ליל יו"ט א' והרי בלא"ה יש טעם להוציא ליל יו"ט א' דליכא זביחה בשעת שמחה. ולהנ"ל ניחא דנהי דממעטינן ליל יו"ט א' דלא משכחת שמחה אבל אכתי אמאי מרבה ליל יו"ט האחרון נהי דיש שמחה מ"מ ביום האחרון לא מחייב ואמאי מרבה ליל יו"ט האחרון ומש"ה צ"ל שיש שמחה לפני' והלילה הולכת אחר היום שלפני'. ולמסקנא דמסיק דשמחה ביין ישן ממילא ניחא דהרי משכחת גם שמחה בלילה א' ביין ישן ודוק

(יב) ולישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ב מהלכות חגיגה הלכ' י"ג דאם הביא תודה בע"פ יוצא בה משום שלמי שמחה והקשה הר"י קורקס אם שחטה בעיו"ט נפסלת בלינה ותירץ הל"מ דאינה נפסלת בלינה הואיל דצריך אותה לדבר מצוה עיי"ש בל"מ ודברי' תמוהין יותר מדברי הרמב"ם דהרי אם נפסל בלינה הוא נותר גמור ואיך שייך הואיל וצריך למצוה. ואולי כונת דבריו דהואיל דהוא צריך לשמוח בבשר ולקיים מצות עשה דושמחת יבוא עשה דשמחת יו"ט וידחה לל"ת דנותר ומיירי בל"ל מידי אחרינא לקיים שמחת יו"ט ולא מיקרי עשה דפשיעה אם הותר. אך זה ליתא דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת ולי נראה דהרמב"ם מיירי דהביא אותה בע"פ ולא נפסל בלינה דאוקי יום בהדי לילה כדברי הר"י מאורלייניש ומותר לאכול ביום א' דיו"ט כעין דברי הר"י מאורלייניש ודוק

(יג) ולישב שיטת רש"י הנ"ל מקו' התוס' ד"ה לילי יו"ט האחרון מהא דמקשה בגמ' זימנין דלא משכחת רק ז' ולרש"י הל"ל ולטעמיך דכשחל יום ח' ביום א' לא משכחת רק ז' דאין שוחטין בשבת וביו"ט האחרון א"ח בשמחה נ"ל דרש"י כ' בסוכה מ"ח ע"א דמרבינן שאר לילות כדמרבינן בסוכה מ"ג ועיי"ש דף מ"ג דר"א ס"ל ביום אפילו בשבת וביום ולא בלילה נפקא לי' מסיפא דקרא ושמחתם לפני ד' ז' ימים ימים ולא לילות נמצא לר"א א"ח בשמחה בלילות גם לרבנן לא מוכרח דדרשו ימים ולילות אך דמושמחתם שבעת ימים לא ידעינן דה"א לילף שמחה גופה מימים מסוכה דאפי' בלילות אבל לבתר דדרשינין בלולב ביום ולא בלילה י"ל שמחה יליף מלולב אך שמא לרבנן ילפינין שמחה מסוכה אבל לר"א משמע דדרשינן בשמחה ימים ולא לילות ואמאי כ' רש"י בסוכה מ"ח בפשיטות דמרבינין לילות וע' ר"פ לולב וערבה במהרש"א שמביא דברי המהרש"ל דשאר לילות לא מרבינן בהדיא ומהרש"א דחה דבריו ודברי מהרש"ל נכונים אליבא דר"א דדרש ימים ולא לילות ומ"ה לא הקשו התוס' בפשיטות דנימא דמתניתן אתיא כר"א ובשאר לילות לא מרבינן שמחה אך נראה דדברי רש"י נכונים דלר"א דדריש ימים ולא לילות בכל ז' ימים בודאי לא מרבינן לדידי' ליל יו"ט האחרון דמ"ש משאר לילות ולא מרבינן אך יום האחרון גופה וע"כ הברייתא דמרבה ליל יו"ט האחרון לא אתיא כר"א ומ"ה פרש"י בסוכה מ"ח דמרבינן ימים ולילות דהברייתא ע"כ אתיא כרבנן ובזה מיושב דברי רש"י מקו' התוס' בפסחים מאי הקשה מהשמחת שמונה והרי כשחל יו"ט אחרון ביום א' ליכא אלא ז' ימים אפי' אמרת דל"ב זביחה בש"ש דבשבת אין שוחטין וביום ח' א"צ לשמוח דהוי מצי למימר דמתניתין אתיא כר"א ולדידי' ודאי מרבינן יו"ט האחרון ולא לילה דמ"ש משאר לילות ודוק בזה היטב

(יד) וראיתי להגאון רבינו הצל"ח דבר פלא שם בפסחים ע' ע"ב בד"ה שלמים ששחטן מעיו"ט שהביאו התוס' ראי' דאפי' שחט לשם חגיגת ט"ו מעיו"ט א"י וראי' מדאמר לעיל שבעה שמונה הוה אלא מכאן לחגיגה שאד"ש ואי יכול לשוחטה מעיו"ט אכתי שמונה הוה עיי"ש והצל"ח הקשה דאיך הוה שמונה שאם שחטן מע"ש כבר יצא ידי חגיגה מע"ש דבשלמא בשלמי שמחה עיקר השמחה אכילת בשר וכששחטו מע"ש ואוכל בשבת יוצא בשבת ידי שמחה אבל החגיגה אין אכילתה שייך למצות חגיגה ועיקר מצות חגיגה היא זריקת דם וכבר נעשה כל זה מע"ש ואיך יעלה שבת במספר ימי החגיגה שהרי אין החגיגה דבר יום ביומו ואם כונת התוס' בחל יום א' בשבת ואז א"י בה אתמול שהרי עיו"ט לאו זמן חגיגה יוצא בשבת בחגיגה. שהקריב מאתמול אעפ"כ לאו שמונה הוא שאם חל יום א' בשבת גם יום ח' בשבת ולא משכחת חגיגת ביום ח' שאם שחט בשביעי כבר יצא בשביעי ולא משכחת ח' בשום פעם עיין בצל"ח שהאריך ואני בער ולא אדע ולא אבין דברי' הקדושים דהתוס' הביאו שפיר ראיתם מהך דאמר שבעה שמונה הוה והרי משכחת שמונה בחל יום ראשון בתוך השבוע ומשכחת שמונה בלא יום השבת דהרי לא מיירי רק לענין דחגיגה יש לה זמן שבעה ימים ואי יכול להקריב מעיו"ט הרי יש ח' ימים בלא יום השבת שבעה דחג ויום אחד דיכול להקריב מעיו"ט והוה שמונה ובזה לא שייך לומר דכבר יצא בה מאתמול דהרי חל יום ראשון בתוך השבוע והתוס' עיקר ראיתם דהוה שמונה הוא על עיו"ט ולא על ע"ש דבזה הוה ח' ימים בלא יום השבת דעיו"ט ויכול ג"כ להקריב ולא אבין דברי רבינו הצל"ח שכ' דמיירי בחל יום א' בשבת דבזה איכא שמונה עם ע"ש וע"ז השיב דבחל יום א' בשבת ליכא שמונה אפי' עם ע"ש דחל גם ח' בשבת ואמאי לא פי' דמיירי בחל יום א' בתוך השבוע דאיכא ח' עם עיו"ט בלא יום השבת דליכא בתוך ח' ימים רק חד יומא דאינה יכול להקריב והיא יום השבת ואם יכול להקריב מעיו"ט איכא ח' בלא יום השבת וצע"ג והצעתי הדברים לפני כמה חכמים ולפני אאמו"ר נ"י ואמרו שדבר פלא הוא על רבינו הצל"ח

ועתה גיסי יקירי עיין בדברי ותמצא נועם והנני אוהבך וד"ש אהרן שמעלקיס

סימן ג

בעזה"י בסוגיא דשליח נעשה עד

(א) בקדושין מ"ג רב אמר שליח נעשה עד דבר"ש אמר אין שנ"ע ואמרינן טעמא דרב דאלימי' קא מאלמי למילתא וטעמא דר"ש משום דשליחו של אדם כמותו הוה ליה כגופה ומקשה מהא דתנן אמר לשלשה צאו וקדשו לי אשה בש"א אחד שליח ושני עדים וב"ה אומרין כולן שלוחין הן ואין שליח נעשה עד ע"כ ל"פ ב"ש אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה לא עיי"ש כל הסוגיא. והנה קשה לי מאי מקשה ארב מהך דקדושין דילמא רב לא מיירי רק בממון דלא בעינן שליחות דאם פרע חובו ע"י קטן או ע"י נכרי ג"כ פרוע ומ"ה סובר רב דשליח נעשה עד דלא עביד רק מעשה קוף בעלמא אבל בקידושין דבעינן שליחות דאל"כ ל"ה קדושין ומ"ה אין שליח נעשה עד דהו"ל כגופא עוד הקשה הגאון בעל המקנה דנימא דרב לא איירי רק בממונא דל"ב עדות שאתה יכול להזימה להרמב"ם דבעי הזמה בלא הכחשה והכא לא משכחת הזמה בלא הכחשה דאם יוזם השליח כל המעשה שקר א"כ נימא דוקא בקדושין דבעינן דרישה וחקירה ובעינן עשאי"ל ומ"ה אשנ"ע אבל רב איירי בממונא (ומה שתירץ דבשלשה הוי שפיר עשי"ל דיזומי שנים ואחד יהי' שליח עכ"ד צ"ע דהתו' הקשו אמאי ל"פ מב"ה ותי' דיכול לומר איפך וא"כ אכתי קשה מאי מקשה מב"ש דבשנים לא דשם איכא למימר דהטעם משום דהוה עשאאי"ל)

(ב) ונ"ל לתרץ דרב אית ליה שלהי פ"ק דגיטין דהולך כזכי דמי וא"כ ל"ק קו' הפלאה וגם קושיתי דרב ל"מ איירי בדיני ממונות דבממון בודאי לרב אין שליח נעשה עד דהרי הוה נוגע בעדות דמוכרח לומר פרע למלוה דאם לא יאמר פרע למלוה הרי צריך להחזיר להלוה ואי יאמר החזרתי לך הרי צריך לשלם להמלוה דהולך כזכי דמי וא"כ הוה נוגע ובודאי לרב אשנ"ע בממון דדוחק לומר דמיירי כשלא אמר לשון הולך כמ"ש הריטב"א וע' בש"ך סי' קכ"א ס"ק ובזה יש להבין דברי הגמרא לקמן דמקשה מאי קסבר אי קסבר המלוה את חברו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן נינהו אלא קסבר א"צ לפרעו בעדים והקשה הר"ן דקארי לה מה קארי לה ומה חסר לן אי קסבר א"צ לפרעו בעדים

ולהנ"ל י"ל דהמקשה ס"ל דהולך כזכי ומ"ה קשה ממ"נ אי קסבר צריך לפרעו בעדים הוה נוגע מכח הלוה ואפי' קסבר א"צ לפרעו ואם יאמר החזרתי יהי' נאמן נגד הלוה אבל המלוה יתבע אותו והוה נוגע מצד המלוה ומ"ה לא ניחא לי' דנאמן במיגו והתרצן השיב לו דקסבר א"צ לפרעו בעדים ונאמן במיגו וכונתו דהולך לאו כזכי דמי ולא היה נוגע מצד המלוה דיכול לומר החזרתי ללוה

(ג) ובזה מיושב דברי הגמ' דאהא דמשני דקסבר המלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים הקשו התו' דאפי' למ"ד צריך לפרעו בעדים הרי המפקיד בעדים א"צ להחזיר בעדים דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וא"כ נאמנים לומר פרענו במגו דהחזרנו ודברי התוס' צ"ע דאמאי הקשו התוס' אתירוצא דלעולם קסבר מכח דיוקא דמשמע דאי קסבר צריך לפרעו בעדים ולא הקשו אמקשן מאי מקשה אי קסבר וכבר הרגיש בזה בעצמות יוסף וגם קשה קושית המהרש"א דאמאי צריך להקשות דיהי' נאמן לומר פרענו במגו דהחזרנו והחזרנו במגו דנאנסו ולא הקשו בפשיטות דיהי' נאמן פרענו במגו דנאנסו ועיין במקנה שתירץ קו' מהרש"א דהסמ"ע הקשה האיך הוה מגו בהחזרתו במגו דנאנסו הרי נאנסו לא שכיח ותירץ דהואיל בהחזרתי צריך להעיז ובנאנסו א"מ מהני מגו דלא שכיח ומ"ה מיושב דבשלמא פרענו במגו דנאנסו לא הוה מגו דאינה שכיח וטענת פרענו נגד המלוה לא היה העזה בלא"ה דהרי הוא לאו האמינו כלום אבל החזרתי במגו דנאנסו דהוא מעיז נגד הלוה דהאמינו בזה אמרינן מגו אף בלא שכיח ומ"ה כתבו התוס' פרענו במגו דהחזרנו והחזרנו במגו דנאנסו עייש"ה ומעתה מיושב מה שהקש' התוס' אך אתירוצא דלעולם קסבר דאמקשן לא מצי התוס' להקשות דיהי' נאמן לומר פרעתי במגו דהחזרתי דהרי המקשה סובר