בית יצחק אורח חיים רעה

בן שנתו וחגיגה בן שני שנים פסח מן הצאן וחגיגה מן הבקר ובודאי אית לי' היקשא דחגיגה מהאי קרא דאל"כ אמאי הרחיק א"ע אלא ודאי דס"ל דנאכלת ליום ולילה וגם לענין שבירת עצם יש להקישן דלא שייך לומר פסח אחד ולא שנים דהוא בן שנה וחגיגה שתי שנים ומ"ה ניחא הא דכתבו התוס' בד' ק"כ וחגיגה הבאה עם הפסח איכא למ"ד דאית בה משום ש"ע רצונם לומר בן דורתאי וע"ז תירצו שפיר דחגיגה היא בן שתי שנים ולא חיישינין לש"ע. והכי משמע קצת ממה שכ' דאיכא למ"ד דיש בה משום ש"ע ואי כונת התו' על ב"ת ל"ה להם לומר בפשיטו' שהרי היא איבעי' דלא איפשטא וע"כ כונת התוס' היא לב"ד ודוק

(ח) והנה הא דבן דורתאי הרחיק א"ע כדי שלא יתחייב בפסח וחגיגה ק"ל והרי אמרינין בפסחים ד"ח דמי שאין לו קרקע פטור מחגיג' והתוס' כ' בפסחים ג' דמי שאין לו קרקע פטור גם מפסח וע' מ"ל פ"א מק"פ וע' במרכבת ח"ג שפי' דברי התוס' דל"ק רק אחגיגה ובפסח חייב והתוס' קאי אזקן שאין יכול להלוך פטור גם מפסח משא"כ מי שאין לו קרקע פטור מחגיגה וחייב בפסח וא"כ ק' אמאי הרחיק ב"ד לפי שסובר דחגיגה ד"ש והרחיק א"ע ומתוך זה לא עשה פסח ולא חגיגה והרי יכול להפקיר הקרקע ויעשה פסח וחגיגה לא יתחייב. והנה לדברי רש"י דב"ד קאי אחגיגת י"ד ל"ק דחגיגת י"ד דמיא לפסח לב"ד וכמ"ש לעיל ואי חייב בפסח אע"פ שאין לו קרקע חגיגה ג"כ חייב ודוקא חגיגת ט"ו אמרינין בפסחים ד"ח ע"ב דפטור אך לשיטת התוס' דב"ד קאי אחגיגת ט"ו קשה למ"ל להרחיק א"ע דסובר דחגיגת ט"ו ד"ש והרי יכול להפקיר הקרקע ויעשה פסח וחגיגת י"ד ויפטור מחגיגת ט"ו ולשיטת המ"ל דאם אין לו קרקע פטור גם מפסח קשה עדיין למה לו להרחיק א"ע ולא יביא שלמי שמחה יפקיר קרקע הרי יכול להיות בביתו ולא יהי' חייב בחגיגת ט"ו ובפסח ועכ"פ יהי' חייב בשלמי שמחה ויביאן ביו"ט ולמה לב"ד להרחיק (ולפמ"ש במרכבת ח"ג דמי שאין לו קרקע פטור לעלות לרגל אבל אם עלה חייב בקרבן י"ל קוש' הנ"ל אבל דברי' צריכין ראי') וכן קשה לשיטת התוס' כפי פי' המ"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח הא דאמרינין בפסחים פ' היה מחצה טהורי' ומחצה טמאי' משלחי' אחד מהם לדרך רחוקה ופריך נטמאו במת א"כ מדחהו מחגיגתו דמאן דלא חזי בראשון ל"ח בשני עיי"ש וקשה אמאי לא אמר דיפקיר אחד מהן הקרקע ויפטור מפסח והוי רובן טמאין ויועיל שיכול לעשות חגיגה בראשון בט"ו וכמ"ש הרמב"ם דמצוה להביא החגיגה בראשון אף דיש לו תשלומין ובע"פ יפקיר הקרקע ואח"כ יזכה בהם ויהי' חייב בחגיגה דט"ו ויעשה המצוה בשעתה וגם יעשה שלמי שמחה והיא קו' נפלאה

(ט) וקושיא הראשונה יש לישב בדרך חידוד דישב לו בדרום אין הפירוש דהרחיק א"ע דאמאי ישב לו בדרום והרי יכול להרחיק א"ע מחוץ לעיר וכמ"ש המפרשים. אך דישב לו רצונם לומר דהלך לשיטה דזקיני דרום בזבחים כ"ג וכמו שאבאר דלעיל דף נ"ט מקשה ל"י לבקר זבח הא כל הלילה ילי' והרי אין חלבי חול קרבין ביו"ט וקשה לפמ"ש התוס' ביבמות ה' ע"ב דהא דלא ילפינין משריפת קדשים דא"ד יו"ט דאין עשה דוחה לל"ת משום דיכול לעשות המצוה אח"כ וא"כ היכא דא"א לעשות אח"כ עשה דוחה לל"ת דיו"ט לרבא דסובר דיו"ט הוי רק ל"ת ועיין בתו' בשבת כ"ד ע"ב שיטת הר"י פורת וא"כ נימא דלעולם דלא ילי' מיירי בחול דעשה דהקרבת האימורין דוחה לל"ת דיו"ט דאי אפשר להמתין דיפסול בלינה. אך ניחא דהי' יכול להקריב מבעוד יום ואמנם קשה דילמא מיירי דהכהנים הי' טמאים בטומאת שרץ ואמרינין בפסחים ד' ע"ט דאם הכהנים טמאין צבור עבדו בטומאה ומשכחת לה שפיר דלא יכול להקריב מבע"י דהקרבן הי' נשחט בטהרה דשחיטה כשר בזר והזר טהור והדם ג"כ אינו נטמא דמשקין בית מטבחיא דכן ואפילו הכי הכהנים מותרי' לזרוק בטומאה דטומאה דחויה היא בצבור וכן פסק הרמב"ם דטומאה דחויה ומ"ה כל היכא דאיכא למהדר אטהרה מהדרינין ואף דזריקה היה בטומאה מהדרינין למיעבד הקטרת האימורי' שלא יהי' לא בטומאת הגוף ולא בטומאה דכהנים ועיין בתוס' פסחים ע"ט ד"ה יעשו בטומאה שכ' שם אע"פ דיכול ליזהר שלא יגעו בבשר אפ"ה הואיל ושרי טומאת אימורין שרי טומאת בשר ועיין במהרש"א וא"כ דוקא היכא דנטמאו האימורין אבל היכא דלא נטמאו האימורין בודאי מהדרינין אטהרה וא"כ הכא דנטמאו הכהנים בשרץ טומאת ערב ובלילה יהיו טהורין יש להדר אטהרה להקריבן בלילה ונימא דלא ילין מיירי דלא הי' יכול להקריב מבע"י ואתי עשה דהקטרת האימורין וידחה לל"ת והנ"מ לדינא א"ק דלא ילין מיירי בחול או בשבת דאמרינין בדף ס"ו ע"א דפסח ד"ש ילפינין מתמיד. וא"כ לא ילפינין מפסח דחגיגה ד"ש דפסח הוי דבר הלמד בגז"ש ואינה חוזר ומלמד בהיקש כדאמרינין בזבחים דף נ' ע"א ועיין ביומא ד' נ"א בתוס' שם אבל זה דוקא אי קרא דלא ילין מיירי בחיל ע"כ צריך למילף מתמיד ואינה חוזר ומלמד בהיקש לחגיגה אבל אי קרא דלא ילין מיירי בע"פ שחל בשבת ומוכח מהאי קרא דפסח ד"ש ולא הוי דבר הלמד בגז"ש וחומ"ל לחגיגה והנה זקני דרום סברי בזבחים כ"ג ע"א ל"ש דכהן טמא מחלל עבודה אלא שנטמא בשרץ אבל בטומאת מת הואיל ובציבור מכפר ביחיד נמי מכפר ואמרינן שם קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין דבמתכפרין לא משכחת שנדחה טומאה דשרץ דקסברי שוחטין וזורקין על טומאת שרץ א"כ גם במתכפרין גבי כהנים אף דמשכחת לה שנעשו בטומאה לא עבדי בטומאה וידחו לפסח שני דמכפרין כמתכפרין. ועיין בתוס' שם ד"ה אבל בטמא מת שכ' דגם בחל שביעי של כהנים בע"פ לא ידחה טומאה בכהנים דגם בזה שייך מכפרין כמתכפרין עייש"ה ומעתה לזקני דרום ע"כ קרא דלא ילין מיירי בע"פ שחל בשבת דל"ל דמיירי בחול וידחה תעשה להל"ת דהרי יכול לעשות מבע"י ואי נוקמא הקרא דהכהנים הי' טמאין בשרץ דמהדרינן בטהר' והרי עכ"פ הזריקה צריך מבע"י ואם הכהנים הי' טמאים בטומאת שרץ או בחל ז' שלהם בע"פ לא יעשו הפסח בראשון דמכפרין כמתכפרין ולא הותר להם לעשות הזריקה בטומאת כהנים ולא שייך לא ילין דאינו עושה פסח ול"ל דקרא דלא ילין מיירי בכהנים טמאים ומוכח מקרא דלא ילין בעצמו דפסח דוחה שבת דע"כ קרא דל"י מיירי בשבת ולא צריך למילף מג"ש מתמיד וחו"מ בהקש לחגיגה דדוחה וזה הפירוש הוא ישב לו בדרום רצונם לומר ישב בשיטתיה דזקני דרום דמוכח מקרא בעצמו דפסח ד"ש ושפיר ילפינין לחגיגה ועשה החגיגה בשבת ושפיר מיושב הא דלא הפקיר הקרקע דהרי עשה חגיגה ודוק והוא דרך פלפול וחדאי קב"ה בפילפולא דאורייתא

(י) ונבאר שיטת הרמב"ם דיליף דחגיגה באה בי"ד מוזבחת ועיין בצל"ח בפסחים הקשה עלי' והרי בש"ס מוקי להאי קרא למותר הפסח והרי פסק ג"כ דמותר הפסח קרב שלמים ואי מוקי קרא דוזבחת לחגיגה מותר הפסח מהיכא יליף ואני הקשיתי על תוס' פסחים ע"א ע"ב ד"ה לימד שכ' דשלמים הבאים מחמת פסח היינו מותר הפסח שקרב שלמים וילפינין מבשר זבח תודת שלמיו עייש"ה וקשה והרי מותר הפסח ילפינין מוזבחת ומוכח דנאכלת ליום ולילה דומיא דפסח ועיין בזבחים ט' ע"א דדרשינן ג' קראי למותר הפסח וכולהו צריכי ולדברי התוס' איכא ד' קראי ובשר זבח תודת שלמי (וע' תו' זבחים ט' נראה שהרגישו בזה) ונראה לישב דבמנחות פ"ב יליף ר"א מוזבחת דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ופסח גופה ל"צ קרא דילפינין מפסח מצרים עיי"ש ור"ע יליף דבר שבחובה מחטאת ופסח מחטאת ולר"ע קרא דוזבחת למותר הפסח עייש"ה. ולזה הכל ניחא דר"א דצריך קרא דוזבחת פסח לדבר שבחובה דריש הך קרא דבשר זבח ה"ש למותר הפסח דלדידי' ליכא קרא דוזבחת למותר הפסח ור"ע לא דריש בשר זת"ש למותר הפסח דלדידי' בלא"ה איכא ג' קראי ולהרמב"ם ג"כ ניחא דהרמב"ם סובר דוזבחת לחגיגה י"ד ודבר שבחובה אינה באה אלא מן החולי' מחטאת כר"ע ומותר הפסח יליף מבשר זת"ש למותר הפסח ודוק

(יא) ונבאר דברי רש"י דף ע"א שהי' והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה דוקא ליל יו"ט האחרון אבל יום האחרון לא ודברי רש"י סותרי' מסוכה מ"ח שפרש"י דק"ו ליום האחרון ועיין במהרש"א ריש לולב ומרבה. ונרא' לישב דלכאורה קשה אמאי לא איתרבי שאר לילות והתוס' כתבו דגם שאר לילות מרבינן ואמאי לא מרבינן בהדיא וגם משמע מברייתא דאי מרבינן ליל יו"ט האחרון לא מרבינן ליל יו"ט הראשון ואי מרבינן ליל יו"ט הראשון לא מרבינן ליל יו"ט האחרון ואיך תלי' זה בזה וגם נבין מה דאמרו דמרבינן ליל יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו. דהנה אנן קיי"ל דבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפני' וילפינין בחולין פ"ג מביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו וא"כ הכל ניחא דמזה הטעם מרבינן ליל יו"ט האחרון ולא יום האחרון דהלילה של יו"ט האחרון הולכת אחר יום שביעי דחייב בשמחה ואין שמחה אלא בשלמים והוי קדשים ומש"ה חייב בשמחה בליל האחרון ולא ביום אמנם אי מרבינן ליל יו"ט הראשון א"כ הלילה הולכת אחר היום שלאחריו דעיו"ט א"ח בשמחה ומש"ה לא מרבינן ליל יו"ט האחרון דביום האחרון פטור משמחה ומ"ה אי מרבינן ליל יו"ט האחרון לא מרבינן ליל יו"ט הראשון וזה פי' הברייתא מרבה. אני ליל יו"ט האחרון שיש שמחה לפני' והכונה דהלילה הולכת אחר יום שלפני' כבקדשים ומוציא אני ליל יו"ט הראשון שאין שמחה לפניך ומ"ה פירש"י בפסחים דדוקא ליל יו"ט האחרון ולא יום האחרון. וניחא דלא מרבה בהדיא שאר לילות דלילה של יו"ט האחרון איצטריך לאשמעונין דהולכין אחר יום שלפני' וזה דוקא לפי הה"א דגמרא דאין שמחה אלא בשלמים והוי קדשים ומרבינן ליל יו"ט האחרון ולא יום האחרון דשבעת ימים כתיב ולא שמונה. אבל לבתר דשני ר"פ דשמחה הוי ביין ישן וכסית נקי' ליכא לפרש מה דמרבינן ליל יו"ט האחרון משום דהלילה הולכת אחר היום שלפניו דהרי ל"ה שמחה באכילת קדשים אך ביין ישן ודוקא בקדשים הלילה הולכת אחר היום שלפני' וע"כ הפי' פשוט דמרבה יו"ט האחרון הואיל ויש שמח' לפניו ומ"ה מרבינן גם יום האחרון והא דמרבה ליל יו"ט אחרון ולא שאר לילות כמו שכ' התוס' לתרץ משום דשמיני רגל בפני עצמו וא"כ ל"ל דאיתרבאי ליל יו"ט האחרון ולא יום האחרון דהרי