בית יצחק אורח חיים רעד

ומ"ה בסכין ניחא דשוחט בה מיד דבודאי אטבלי' בעלים מאתמול אבל קופץ ברישא אף דחל בשבת בעלים לא אטבליה מאתמול דהרי יכולין להטבילו בשבת ומ"ה ל"פ אך מדסיפא בשבת מכלל דרישא לאו בשבת והוא כפתור ופרח בעה"י (ול"ק לפ"מ שכ' לעיל דלרבה דאמר ש"י אית לי' ג"כ טעמא דמתקן היכא דל"ה מצוה א"כ גם בקופץ יהי' אסור להטביל נראה דהואיל דהוי מצוה דרבנן עכ"פ ל"ג בזה ג"כ משום מתקן וגם שמא יעבירנה ל"א דאינו בהול ודוקא היכא דליכא שום מצוה גזרינן אטו מתקן וכמו דלרבא דאמר עיקר הטעם משום מתקן בולה"ט ל"ה מתקן הואיל דהוי מדרבנן גם לרבה כן ניחא בעה"י)

(ג) עוד נראה לישב קו' התוס' דהנה בנטמא בולד הטומא' ביו"ט מותר וכתב רש"י שם בביצה י"ח הטעם דל"ה יכול להטבילו מעיו"ט. והנה הט"ז בסי' שכ"ג כתב דגם בנטמא בולד הטומא' בשבת מותר וא"כ הכא לנטמא באב הטומאה ליכא למיחש גם בקופץ דבודאי טבלוהו בעלים דצריך לחגיגת ט"ו וכמ"ש המהרש"א ואב הטומא' אסור דהוי מתקן גמור אך דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומא' וא"כ בנמצא בשבת דאי אפשר להטביל מע"ש אף דנטמא בע"ש הוי כמו נטמא בשבת וא"כ שפיר שונה ומטביל ודברי א"ז הטו"ז יש להקשות עלי' מדברי התוס' במס' ביצה י"ח ע"ב ד"ה ושוין שמשיקין שהקשו שם לרבי אמאי אין משיקין בכלי עץ והרי נטמא בולה"ט וכתבו שם התוס' ולמאן דמוקי כרבנן ובשבת ניחא דרצונם לומר דבשבת אסור אף בנטמא בולה"ט וא"כ קשה להטו"ז שכ' דגם בנטמא בשבת מותר בולה"ט ואולי יש לישב דהתוס' כ' זאת אך למאי דקשה לן דאמאי אין מטבילין גם בכלי עץ וכתבו למאן דמוקי לה כרבנן ניחא דאז צריכין לדחוק ולומר דנטמא ביו"ט מטבילין דוקא ביו"ט ולא בשבת אבל לפי תירוץ התוס' דהטעם דאסור לגרום טומא' ואף ביו"ט א"כ גם לרבנן אפילו נטמא בשבת בולה"ט ג"כ מותר והטעם במתניתין דאין משיקין בכלי עץ לרבנן ג"כ מהך טעמא דאין לגרום טומא' ביו"ט או בשבת ודו"ק

(ד) ומדי דברי בענין זה אבאר דברי התוס' פסחים נ"ט ע"ב ודברי הירושלמי הובא שם וז"ל והקטר חלבים כ' לא ילין וכו' עד בוקר ואמורי חול קריבין ביו"ט אר"א בי"ד שחל להיות בשבת ועיין במפרש שפי' דרוצה להוכיח דהקטר חלבים ואיברים דוחין שבת ופירש לא ילין חלב חגי ואימרי חול קריבין ביו"ט בתמיה ול"ל קרא שלא להקריב אימורי פסח ביו"ט ושני בי"ד שחל להיות בשבת אסקינין וקמ"ל קרא דלא יקריבן אלא ביום עיי"ש ודבריו תמוהין ועיין בשבת קי"ד דאמרינן התם דבין לר"י ור"ע אימרי שבת קריבין ביו"ט ועיין בפסחים נ"ט ובירושלמי פ"ק דר"ה פירש המפרש בעצמו פי' אמת וכן משמע מתוס' כאן. והנה מ"ש התוס' בשם הרשב"א שלב"ת דיליף דחגיגה באה מלא ילין זבח חג הפסח האיך מתוקם האי קרא בשבת והרי מודה דל"ד שבת כדמוכח התם והנה כבר הקשו המפרשים אמאי לב"ת ל"ד שבת והרי לב"ת חגיגת י"ד דאורייתא ומסוגיא מוכח להיפך דמדאמר רב אשי שם ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה מוכח דלב"ת ד"ש וכ"כ תוס' ד' מ' והנראה דהתוס' הקשו שם בד' מ' דר"א אמר ש"מ חגיגת י"ד לאו דאורייתא והרי לקמן ילפינן דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים מקרא וכ' דהך ברייתא סבירא דהיא דאורייתא ואיכא מ"ד דחגיגת י"ד לא דאורייתא ודברי התוס' צ"ע דמשמע דהברייתא דנאכלת לב' ימים פליגי אמתניתין והי"ל לרמיא מברייתא אמתני' וגם קשה לדברי התוס' דס"ל דאי חגיגת י"ד דאורייתא ד"ש מירושלמי דמקשה לא ילין חלב חגי ואימרי חול קריבין ביו"ט ושני ר"א בי"ד שחל להיות בשבת ומקשה אי בשבת אין חגיגה באה יעוין במ"ל פ"א מה' ק"פ שכתב דהירושלמי סובר דקרא דלא ילין חלב חגי אחגיגת י"ד קאי דכתיב אחר לא תשחט על חמץ עיי"ש וא"כ מאי מקשה דחגיגת י"ד אד"ש והרי אי לא ילין אחגיגה קאי הוא דאורייתא ושפיר ד"ש וכמו שכ' התוס' למאן דיליף מלא ילין הבשר דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים הוא דאורייתא וד"ש גם אי קאי לא ילין ח"ח אחגיגת י"ד ג"כ ד"ש וגם קשה דהא הירושלמי בעצמו סובר בפ' א"ד דחגיגת י"ד רק מדרבנן ונראה דמטע' זה לא נראה לרשב"א כפירוש התוס' דף ע' דמאן דיליף דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים הוא דאורייתא ופליג אמתניתין וד"ש אך לרשב"א ס"ל דרב אשי סובר ג"כ כברייתא דיליף דחגיגה נאכלת לב' ימים מקרא לא ילין הבשר ואפ"ה לאו חובה לפ"מ שמצאתי בתוספת רי"ד דבר חדש דלא אמר קרא דמביא חגיגת י"ד אלא דאם יביא נאכלת לב' ימים דומיא דשלמים דאינן חובה ואם הביאן נאכלין לב' ימים עיי"ש. וא"כ הכל ניחא דאף דילפינן בירושלמי חגיגת י"ד מלא ילין חלב חגי מ"מ ל"ה חובה ואד"ש והברייתא דנאכלת לב' ימים ל"פ אמתניתין והשתא דאתית להכא הי' נראה לרשב"א דגם ב"ת דיליף דחגיגת י"ד נאכלת ליום ולילה עלא ילין זבח חג הפסח ג"כ לאו חובה כמו לרבנן אך דב"ת ס"ל דאם מביא נאכלת ליום ולילה כמו פסח אבל לאו חובה כמו לרבנן דג"כ ילפי חגיגת י"ד מלא ילין מן הבשר ומ"ה גם לב"ת חגיגת י"ד אד"ש ומ"ה הקשה הרשב"א שפיר לב"ת דאד"ש מקרא דלא ילין ז"ח ובזה מיושב מה שהקש' בתוס' רי"ד ובמ"ל אמאי לא בעי הגמרא לב"ת אי החגיגה נקרב אחר התמיד אף דאיכא עשה דהשלמה כמו פסח אי לא הואיל ולב"ת היא דאורייתא ולדברי הרשב"א בתוס' הנ"ל ניחא דפשיטא דגם לב"ת הואיל דלאו חובה כמו לרבנן אינה דוחה עשה דהשלמה והדברים ברורים. ובזה ניחא ג"כ הא דלא בעי לב"ת אי חגיגת י"ד באה מן המעשר דר"א אמר בחגיגה ח' ע"ב ש"מ דחגיגה י"ד לאו דאורייתא ובאה מן המעשר ואמאי ל"ב גם לב"ת הכא ע"כ צ"ל כמ"ש דגם לב"ת ל"ה חגיגת י"ד דבר שבחובה ובאה מן המעשר וראי' לדברי דב"ת אומר דבחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה ואינה יוצא בה משום חגיגה ופירש"י משום חגיגת ט"ו אם לא הקריב בי"ד כדאמרו דבר שבחוב' אינה באה מן החולין ומשמע מרש"י דדוקא חגיגת ט"ו היא חובה וגם דאי תימא דלב"ת הויא חיוב גמור חגיגת י"ד ואפילו במרובה האיך משכחת לה שלא הקריב בי"ד אטו ברשיעי עסקינין ולדברי ניחא דמשכחת לה כגון שהקדיש חגיגה להביא בי"ד והי' סבר דהפסח יהי' במועט והי' במרובה דלב"ת ג"כ אינה מביא כמו לרבנן ורוצה להביא בט"ו

(ה) ובזה הבנתי דברי הרמב"ם בפ"י מק"פ שכ' כשמקריבין הפסח בראשון מקריבין עמו ביום י"ד חגיגה ואד"ש ואינה בא במרובה ובטומא' והיא רשות ואינה חובה וילפינן מלא ילין מן הבשר דנאכלת לב' ימים עייש"ה הלכה י"ב וי"ג ואם כדברי התוס' דמאן דיליף דנאכלת לב' ימים מלא ילין מן הבשר ס"ל דהיא דאורייתא וד"ש ואמאי כ' דהיא רשות ואד"ש והרי הוא יליף מוזבחת פסח צאן ובקר ונאכלת לב' ימים מלא ילין מן הבשר בערב וע"כ גם הרמב"ם ס"ל כתוס' רי"ד דאף דילפינן מקרא אינ' חובה אך אם יביא נאכלת לב' ימים

(ו) ובזה נ"ל ליישב קו' התוס' ע"א ע"ב ד"ה מ"ט דב"ת לרש"י דבן דורתאי אחגיגת י"ד קאי מאי קמתמה רב אשי ואנן טעמא דפרושין ניקי ונפרוש והרי ר"א אומר לעיל ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה מדלא באה בשבת ומשמע דלב"ת ולתנא לקמן דחגיגת י"ד דאורייתא ד"ש ומאי קמתמה ר"א על ב"ד ולמ"ש ניחא דגם לרב אשי לב"ת חגיגת י"ד אינה חובה ושפיר מתמה על הפרושים וזה הי' ג"כ הוכחת הרשב"א דלב"ת חגיגת י"ד אד"ש ובזה מיושב ג"כ קו' הב' בתוס' שם דהא בפ' הוציאו לו כל שזמנו קבוע ד"ש וטומאה והא איכא חגיגת י"ד ולדברי דחגיגת י"ד לא מיקרי זמנו קבוע הואיל ואינה במרובה גם לב"ת ועיין ברש"י ד' ע"א ע"ב שכתב דישב לו בדרום כדי שלא יתחייב בפסח ובחגיגה דסבר חגיגה י"ד חובה ובאה אפילו במרובה וקשה אנה מוזכר בדברי בן דורתאי דיליף מוזבחת פסח דחגיגה באה במרובה והרי בגמרא ל"מ אך דדחיא שבת אך דהואיל לב"ד חגיגה ד"ש היא חובה באה במרובה וטעמא של דבר הואיל והיא ילפי מוזבחת פסח משמע שהיא חובה ומ"ה באה גם במרובה אבל לב"ת דיליף מל"י זחה"פ אד"ש ולא בא במרובה ולזה ל"ה זמנה קבוע ובזה י"ל מה שקשה הא דאמר רב מ"ט דב"ד דכתיב וזבחת צאן ובקר זה חגיגה ואמאי לא אמר טעמא דב"ד כדמתני רב לחייא בריה טעמא דב"ת לא ילין ז"ח ועיין במפרשים שהרגישו בזה ולהנ"ל ניחא דמל"י ז"ח הפסח לאו מוכח דחובה דלב"ת ג"כ אינה חובה רק מוזבחת פסח צאן ובקר משמע דהוא חובה ולכן פירש טעמא דב"ד דד"ש מוזבחת וטעמא דב"ת מל"י זחה"פ ודו"ק

(ז) ועתה נבוא לבאר דברי התוס' בפסחים ק"כ בד"ה מפטירין שכ' טעמא דפסח נאכל על השובע שלא יבוא לידי שבירת ע' וכ' וחגיגה הבאה עם הפסח למ"ד דאית בה משום שבירת עצם אינה נאכל על השובע שלא יבוא לידי ש"ע ה"ט דדוקא פסח דבן שנתו ורכיך וחיישינן לש"ע אבל חגיגה לא ותמהו המפרשים מאן שמעת לי' דבחגיגה איתבה משום ש"ע ב"ת וב"ת אמר בפסחים ע' דגם חגיגה הבאה עה"פ היא בן שנתו. ונראה לישב דלקמן אמרינן דב"ד סובר דחגיגת י"ד ד"ש מוזבחת פסח צאן ובקר. ופירש"י ישב לו בדרום שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה ולכאורה קשה לשיטת הר"י מאורלינש שהבאתי לעיל דהיכא דחל ע"פ בשבת מביא החגיגה מע"ש ונאכלת ליום ושני לילות דאוקי יום בהדי לילה למה פירש וישב לו ברחוק מירושלים והרי יכול לעשות החגיגה בע"ש ולא ידחה שבת ועכצ"ל דגם ב"ד אית ליה ההיקש חגיגה לפסח דהתורה הקישן בהאי ודוזבחת פסח צאן ובקר זה חגיגה וא"כ הרי הוא נאכלת ליום. ולילה דומיא דפסח ועיין בא"ח כ' כעין זה ומ"ה הרחיק א"ע וממילא הכל ניחא דלב"ד דמקיש חגיגה לפסח דנאכלת ליום ולילה ולדידי' בודאי יש בחגיגה משום ש"ע דדוקא לב"ת בעי בגמרא אי אית בה משום שבירת עצמות משום דלב"ת חגיגת י"ד הוי בכל הדברים שוה לפסח דנאכלת ליום ולילה ונאכלת צלי ובאה בת שנתה ומן הצאן וא"כ יש סברא להיפך דלשבירת ע' לא דמיא לפסח דהתורה אמרה דנביא רק פסח אחד ולא שתי פסחים ובודאי אתי למטעי ומ"ה בעי בגמרא לב"ת אי יש בה משום ש"ע ומיושב מה שהקש' באור חדש דמאי בעי פשיטא דע"כ דרש בו בכשר ולא בפסול דאמאי נימא בו ולא בחגיגה הרי הקישן הכתוב ולהנ"ל ניחא דהסברא היא דבודאי ע"כ יש חילוק בין חגיגה לפסח דפסח אחד אמר רחמנא ולא שתים משא"כ לב"ד דיליף חגיגה מוזבחת פסח צאן ובקר ואמרינין בר"ה י' דבן בקר הוא בן שנתים וא"כ יש חילוק בין חגיגה לפסח דפסח