בית יצחק אורח חיים כז

דוחה לל"ת כיון דלע"ע לא עשה מצוה מ"ה כלל והל"ת דכלאים כבר עבר ודא הוא ברירא דהך מילתא ואף דלר"י ג"כ לא קיים כל המצוה מ"מ הוי התחלת מד"א משא"כ לר"ל ואף דזקיני הח"ץ כתב דח"ש לא שייך רק במידי דאכילה כבר תמהו עליו מרש"י שבת ע"ד והשתא דאתינא להכא תלוי דבר זה אי לבישת כלאים היתרה או דחוי' בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"ל ע"כ הותרה דל"ל מטעם דעשה דוחה ל"ת דל"ה בעידנא דבשעה שלובש האבנט הרי עבר על ל"ת והמצוה ל"ק רק ח"ש ולדידי' בח"ש לא עביד מידי ש"מ ע"כ דהיתרה משא"כ לר"י בח"ש ג"כ מקיים מד"א ויתכן יותר לפי מה שיש להבין גוף סברת הא דבעינן בעידנא הוא מאחד מב' טעמים או מטעם שמא ימות אחר דחיית הל"ת בעוד שלא קיים העשה או מטעם דמצות אין לך אלא מקומן ושעתן וכיון דלר"י עשה לע"ע מד"א שהוא ח"ש ואף אם ימות הוי עכ"פ טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שסבור שיגמור כל המצוה וכבר עשה מקצתו וקיים מד"א ומש"ה לדידי' שפיר דוחה העשה לל"ת משא"כ לר"ל אפי' שעשה חצי מהמצוה ל"ה שעת מצוה כלל מדאורייתא ובהכי יש לישב קו' התוס' בסוכה דף ל' דלמ"ל קרא דאין יוצא בטבל תיפוק ליה משום דהו"ל מהב"ב להנ"ל י"ל כתירוץ הש"א דס"ד דעשה דחי לל"ת ואי דל"ה בעידנא דהעשה אינו מקיים עד שיאכל יותר מכזית משום חלק של כהן והל"ת עובר בכזית דז"א דמאן אית ליה מה"ב ר"י בסוכה דף ל' ולדידי' הוכחתי לעיל דזה מיקרי בעידנא כדכתיבנא ולפ"ז דברי התוס' ב"ב דף י"ג שכתבו דלא מיקרי בעידנא הואיל ובהעראה עובר ולא מקיים העשה עד גמר ביאה קאי לר"ל ודוק ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דס"ל כהן שלבש כלאים שלא בשעת עבודה לוקה ואיך אמר ר"ל כדי לחנכו בנזיר כ"ט והרי הכהן עובר על איסור דר"ל לשיטתו דח"ש מותר מ"ה ולדידי' יש הוכחה דכלאים הותרה וכן מיושב שהקשה הג' מוהר"ץ מהאמבורג לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואמאי לדידי' כהנים שפיגלו מזידין חייבין והרי חייבין מלקות משום כלאים ויפטרו מתשלומין דאף דלא אתרי משום כלאים לדידי' מלקות פוטר אף בלא התראה דר"ל כשיטתו ס"ל דכלאים הותרה אבל הרמב"ם דפוסק כר"י ושפיר הוי בעידנא וס"ל באמת דכלאים דחוי' ושלא בשעת עבודה לוקה ודוק היטב וע' מ"ש בדרוש בשיטה דחזקי' לישב סוגיא דנזיר עי"ש

(ה) והנה קשי' ביבמות דף ד' דמקשה לתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צו"פ הא ל"ה לא דחי והרי כתיב בגדיהם וסתם בגדים צו"פ וא"ר עביד תכלת וקשי' לשיטת הפוסקים דציצית הותרה אף בלילה דילמא קמ"ל קרא דהותרה. וכבר הקשו כן האחרונים. ונ"ל הנה בשאג"א הוכיח דהותרה לפמ"ש התוס' יבמות דכלאים עובר בשעה שלבש ומ"ע דציצית ל"ה רק אחר שנתעטף וקשי' דל"ה בעידנא וצ"ל דהותרה ונ"ל דמקרא אין להוכיח די"ל דבאמת לובש הטלית בלא ציצית וכשלבש עושה ציצית ובאו האיסור כלאים והעשה בב"א. אמנם זה אינו דהרי אנן ס"ל דארבעתן מצוה אחת ונמצא כשלבש טלית ועושה ציצה אחת עובר בכלאים ולא עשה מ"מ כיון דליכא ארבעה ומוכח מקרא דהותרה. ומ"ה ס"ל לר"ת הותרה אבל לר' ישמעאל דס"ל ארבעתן ד' מצות שפיר אית לי' דחי' דל"ל דמוכח דהותרה משום דא"א בענין אחר דל"ה בעידנא דז"א דהרי לדידי' יכולנא לומר דהתורה צותה לעשות ציצית לאחר לבישה דאז הוי שפיר בעידנא דכשעושה אחת מקיים מצוה דאורייתא והתוס' כתבו בפסחים ה' דתנא דבי' ר"י ור"י אחד היא. ולפ"ז שפיר קשה לתנא דבי ר' ישמעאל לשיטתי' דס"ל ד' מצות וס"ל דחי' דהוי שפיר בעידנא ולמ"ל קרא. וזה הערה נכונה אבל שוב ראיתי דאדרבה לדידי' יותר קשה כיון דמגוף המצוה לא מוכח דהותרה קמ"ל קרא מיותר דהותרה ובשלמא למ"ד מצוה אחת א"צ קרא דמגוף המצוה מוכח דהותרה משא"כ לתנא דבי ר' ישמעאל וזה קו' נפלאה וצ"ע והיוצא מזה לפמ"ש לעיל והכא דלר"ל דח"ש ל"ה מצוה מוכח מקרא דהותרה דליכא למימר שעושה ציצית לאחר שלבש דתיכף בעשה אחת עובר ומצוה לא מקיים משא"כ לר"י בעשה אחת תיכף מקיים חלק מהמצוה כדכתיבנא לעיל. ובזה מיושבין הרבה דברים הסותרין בענין זה

(ו) והנה בגוף קושית השאג"א בהא דמשני בש"ס דיבמות ד"צ שוא"ת שאני והקשו התוס' הרי הוי קים ועשה שלובש עליה בלא ציצית והוכיחו מזה דלא נתחייב בציצית רק לאחר שלבש והקשה בשאג"א הא ל"ה בעידנא וש"מ הותרה. נ"ל הנה בש"ס דברכות אמרינן דכבוד הבריות אינו דוחה רק בלאו דלא תסור והקשו בגמ' ממה מצוה מלאחותו עי"ש ומשני שוא"ת שאני והקשה התוס' הרי טומאת כהנים הי"ל קום ועשה ותירצו דהוה שאינו ש"ב ונדחה מכבוד הבריות. ולפ"ז נאמר דכמו דל"ת שאינו ש"ב נדחה מכבוד הבריות כמו כן חכמים עוקרין דבר מ"ה בל"ת שאינו ש"ב דלא גרע כבוד חכמים מכבוד הבריות. ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן בנדרים צ' באומרת טמאה אני לך איך חכמים עוקרים דבר מ"ה בקום ועשה דלפמ"ש ל"ת שאינו ש"ב נדחה מכבוד הבריות וה"ה דחכמים עוקרין דבר מ"ה ושם בטמאה אני לך באשת כהן באונס משום טומאה הוי שאינו ש"ב אלא שעומד לנגדינו מה דמקשה בגמ' דף צ' מציצית דחכמים עוקרין דבר מ"ה. וכן מקשה בגמ' מקטנה דבעלה מטמא לה וחכמים עוקרין מן התורה והרי טומאה הוי שאינו ש"ב. אמנם כ"ז ניחא לפמ"ש בשיח יצחק דסוגיא דברכות ס"ל חבורה ל"ה מ"ע ולא מידחי רק מפני כבוד הבריות ומ"ה כבוד הבריות דוחה לל"ת שאינו ש"ב. אמנם למ"ד קבורה מ"ע יש לומר דמ"ע דקבורה דוחה ביחד עם כבוד הבריות ובזה מיושב מה שקשה על המרדכי הובא במ"א סי' י"ד דהיכי אינו פושט אף בכרמלית אם נפסקו ציצית והרי עובר בעשה והקשה בישי"ע דכבוד הבריות דוחה ל"ת שאינו ש"ב וה"ה בעשה להנ"ל י"ל דס"ל למרדכי דלא כסוגיא דברכות דלמ"ד קבורה מ"ע אין ראי' דכבוד הבריות דוחה ל"ת שאינו ש"ב ולפ"ז ס"ל לסוגיא דיבמות דגם ל"ת שאינו ש"ב לא נדחה מכבוד הבריות וה"ה דחכמים אין עוקרין אמנם לסוגיא דברכות י"ל דחכמים עוקרין דבר מ"ה בל"ה שאינו ש"ב ולפ"ז ניחא בנדרים צ' ומ"ה י"ל דמצות ציצית הוי קודם שנתעטף ומ"מ חכמים עוקרין מן התורה וניחא סדין בציצית וניחא מה שמברכין להתעטף ומ"מ בדעת הרמב"ם ליכא לתרץ הכי לפמ"ש בחבורי הנ"ל דהיא ג"כ לא ס"ל כסוגיא דברכות ובזה מיושבין הרבה ענינים וקצרתי

(ז) ודע דקשי' לי ביומא ו' פליגא בני ר"ח ור"י כיצד מלבישן וס"ל לחד אהרן ואח"כ בניו ולחד אהרן ובניו בב"א ואמרינן שם כיצד מלבישן למסבר קראי דלמאי נ"מ. הנה הא דל"ק דנ"מ לדינא אם אבנטו של כ"ה היה כלאים דע"כ פליגא בהכי. וע"כ לומר דהרי כבר פליגו בזה רבי וראב"ש. אבל קשיא דהרי נ"מ גדולה מפלוגתא זו אם כלאים דחוי' או הותרה. דכבר כתבתי לעיל דלבישת בגדים גופה מ"ע ובודאי דהמ"ע אינו מקיים עד שילבש כל הבגדים לפ"ז קשיא איך לבש הכ"ג הבגדים והאפוד שלבש מקודם היה כלאים והפסיק בלבישת האבנט עד שילבשו בניו ועובר בל"ת בחנם דעדיין אינו מקיים המצוה וע"כ צ"ל דמ"ד אהרן ובניו בב"א והפסיק בלבישת כ"ג ס"ל הותרה כלאים לכ"ג ולכן אין קפידא אם הפסיק בבגדים אף דלא מקיים העשה ומ"ד אהרן ואח"כ בניו ס"ל דחוי' לגבי כ"ג ומ"ה לא רצה משה רבינו להפסיק בבגדי כ"ג שלא יעבור בחנם על כלאים ולא יקיים העשה. ולפ"ז דיש נ"מ לדינא היה לו לגמ' לומר דפליגא בדינא מיהו כיון דלא פליגא בהדי' בזה נראה יותר לגמ' לומר למסבר קראי. ולפ"ז י"ל קו' על הרמב"ם דס"ל דחוי' מתוספתא דאיתא שם דכ"ג שלבש שלא בשעת עבודה פטור דהתוספתא תסבור כמ"ד אהרן ובניו בב"א ולדידי' מוכח דכ"ג הותר בכלאים כדכתיבנא ומ"ה ס"ל בכ"ג שלבש שלא בשעת עבודה פטור וניחא דנקט כ"ג דדוקא בכ"ג יש ראי' שהותרה והרמב"ם שפסק אבנטו של כ"ג זהו אבנטו של כ"ה וס"ל ע"כ אהרן ואח"כ בניו כדאיתא בסוגיא שם ולדידי' אין ראי' דהותרה ומ"ה ס"ל דחוי' וזה ישוב נכון להמעיין היטב בגמ'. ולכאורה י"ל דלבישת אהרן ובניו הוה עשה אחת וכן מנה הרמב"ם אבל מ"מ הדבר ברור דאהרן כשלבש בגדים שלו הוא קיים העשה ודוק: ודרך אגב ראיתי בישועות יעקב א"ח ס"ט האריך בפלפול ליישב דברי הרמב"ם שהביא בה' עיוה"כ דאם ממנים כהן אחר תחתיו מחנכין אותו בלבישת ח' בגדים ובגמ' אמרינין דלובש ח' ומהפך בצנורא והרמב"ם לא הביא הא דמהפך בצנורא ובזה האריך בפלפול ודבריו תמוהים דהרמב"ם פוסק דא"צ גם חינוך ועבודתו מחנכתו כדאיתא להדיא פ"א מיעו"כ ומ"ה לא מביא הא דמהפך בצינורא וע' בגמ' וע' ביד דוד מה שמפלפל על הרמב"ן ואכ"מ להאריך

(ח) ובישוב דברי רש"י שסותר עצמו דבשבת כ"ה פירש"י גזירה משום כסות לילה כסות המיוחד ללילה משמע דס"ל כסות יום מותר בלילה אף בכלאים כשיטת ר"ת ובמנחות פירש"י שמא יתכסה בו בלילה וכבר תמה בזה בשעה"מ נ"ל בדרך זה הנה בשבת הוה עובדא בתלמידי דר' יהודה בר' אלעאי ומסתמא כר' יהודה רבם ס"ל. ויש להוכיח דר' יהודה ס"ל כלאים בציצית הותרה דהתוס' יבמות הקשו בדף ה' ד"ה ליגמר דנילף ממילה וכהן ונזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ותי' דהוה כמו שני כתובים דחד לא איצטריך עי"ש. ולפ"ז לר"י דס"ל מלמדין לכאורה עשה דוחה ללו"ע ואמנם לרמב"ם בה' נזיר דס"ל נזיר מצורע ליכא רק ל"ת וע' בשיח יצחק שכתבתי לישב דבריו ליכא למילף רק דעשה דוחה לל"ת לבד. ואמנם לל"ת לבד א"צ קרא לכלאים בציצית לר"י דאיכא למילף ממה הצד הנ"ל דלדידי' ב' כתובים מלמדין והתוס' הקשו למאן דיליף מראשו דעשה דוחה לל"ת למ"ל קרא לכלאים בציצית ותי' דקמ"ל דעשה שאינו שוה בכל דוחה לל"ת ולר"י ליכא לתרץ הכי דתוס' כתבו שם דלר"י דתפילין ל"ה מ"ע שהז"ג יליף מסמוכין דנשים חייבות בציצית והו"ל עשה השוה בכל ואין לומר דלר"י באמת ל"צ קרא לכלאים בציצית רק דנשים חייבות בציצית מכל שישנו בכלאים דהרי התוס' כתבו בדף ה' ע"ב דמקרא משמע גדילים תעשה לך מהם והיינו לכלאים בציצית ולר"י למ"ל קרא וליכא לתרץ רק דלדידי' איצטרך קרא לכלאים בציצית דהותר לגמרי וסתם ר"י הוא ר"י בר' אלעי כדאיתא ברש"י ביצה כ"ו (ע' לעיל ס"ג) וז"ב ולפ"ז שפיר פירש"י בשבת דקאי לתלמידי דר' יהודה משום כסות המיוחד ללילה דכסות יום מותר בלילה בכלאים, וע"כ הגזירה על כסות המיוחד ללילה אבל במנחות דלא קאי לר"י שפיר פירש"י שמא יתכסה בלילה ואליבא דאמת קרא איצטרך לכלאים בציצית אף דהוה עשה שאינו ש"ב. ולא מוכח מקרא דהותרה וזה ישוב נכון

(ט) ובדברי ר"ת בתוס' מנחות מ' התמוהין מאוד שכתב בתחילה דשמואל קמ"ל תכלת א"ב משום כלאים