בית יצחק אורח חיים כו

בבערזאן בסוגיא דיומא ס"ט ובכלאים בציצית אעתיק מקצת

מהדברי'

(א) לבאר דברי התוס' יומא ס"ט ד"ה בגדי כהונה שכתבו למ"ד דוקא עודהו על מלחו יכול להניחו כל שעה ואור"ת דלכ"ע יכול להניחו ואע"ג דאצטריך שלא יסיח דעתו ודבריהם תמוהין דתו' קאי השתא לר"ש דאין על מצחו מרצה ולדידי' אין לו קרא על היסח הדעת ומה זה שכתבו דאצטריך שלא יסיח וכבר תמה בזה בשעה"מ ה' בית הבחירה והנ"ל דמכאן ראי' למ"ש השאג"א סי' ל"ח בישוב דעת הרמב"ם שפסק טומאה דחוי' בציבור כר"ש ומ"מ פסק דתפילין אסורין בהיסח הדעת והקשה בשאג"א וכבר קדמו מהר"י קורקס דהא קרא אתי דתמיד מרצה ומנ"ל היסח הדעת ותי' דכ"ז קודם דידע הגמ' דפליגי במצח מצחו אבל למסקנא ס"ל לר"י דיש ב' דרשו' מעל מצחו וגם דהו"ל לכתוב מצח ואתא קרא אחד לנשבר הציץ ומיעוט השני דאינו על מצחו אינו מרצה אף בלא נשבר דבלא קרא השני הוה ממעטינן דוקא נשבר ומסברא ה"א דאף אם אינו על מצחו מרצה ורק משום שיש שני מיעוטין ולפ"ז לר"ש דלא דריש מצח מצחו נקטינן מיעוט אחד לנשבר הציץ ואינו על מצחו מסברא כמו דה"א לר"י ולפ"ז למסקנא גם לר"ש דרשינן תמיד שלא יסיח דעת עי"ש ולפ"ז דברי התוס' מזוקקין דגם לר"ש דרשינן קרא דתמיד שלא יסיח דעת ושפיר כתבו התו' דלר"ש אצטריך שלא יסיח דעת ורוה"ק הופיעה בבית מדרשו של השאג"א דכן מבואר בתוס' והוא ישוב נכון מאוד ודוק היטב

(ב) ונבוא לישב קושי' התוס' לפי מה דאמרינן בגדי כהונה קשין ואין בהן משום כלאים א"כ אמאי אמרינן בעירוכין ד"ג כהנים אצטריך לי' הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו ומה שתירצו בתוס' דקשין מותר דוקא להציע ולא ללבוש כבר הקשו בביצה דנמטי גמדי דנרש שרי' משמע אף ללבוש עי"ש והנראה דנהי דקשין שרי מ"מ בבגדי כהונה אסור דלפי מה דאמרינן ביבמות דה"ט דבעי לבישה דאית בה הנאה דזולת זה לא מקרי לבישה דכי כתיב הנאה בכלאים ורק דילפינן מדכתיב לא תלבש וסתם לבישה אית בה הנאה. ולפ"ז בבגדי כהונה כיון דמקרי לבישה לענין לבישת בגדי כהונה דכתיב כמה פעמים לבישה בתורה ה"ה לענין כלאים דכיון דהוה לבישה למצות בגדי כהונה הוה לבישה לכלאים (כמ"ש המרדכי בקושי' התוס' חולין ח' אהא דס"ל לרבינו אליהו דתפילין צריך לקשרן בכל יום והקשו התוס' דא"כ אמאי אסור לקשור בשבת והרי הוה קשר שאינו של קיומא ותירץ המרדכי דמיגו דהוה קשר לענין תפילין הוה קשר לענין שבת) ואפ"ה התורה התירה לכהנים ללבוש הבגדים וסד"א דלא לחייבו בציצית קמ"ל. ולפ"ז בגדי נמטי דנרש שרי' אף ללבישה ובגדי כהונה באמת אסור ללבוש מטעם אחשבי' כיון דהתורה קרי' לבישה ומ"מ להציע בגדי כהונה תחתיו מותר כיון דבאמת קשין ומותר ללבישה רק מטעם מיגו אסור אבל להציע דל"ה רק מדרבנן לא אסרינן בזה ולכאורה לפ"ז דוקא בשעת עבודה הוה כלאים מטעם מיגו דמקיים מצות לבישת בגדים אבל שלא בשעת עבודה ל"ה כלאים דל"ש מיגו אך זה אינו דכיון דבגדי כהונה מקרי לבישה והתורה קרי' לבישה מה לי בשעת עבודה או שלא בשעת עבודה דכיון דבגד זה הוה לבוש אסור משום כלאים ולפ"ז נ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דלבישת בגדי כהונה מטעם דעשה דוחה לל"ת. וכן כתבו התוס' ביבמות דף ה' ע"ב והקשה בשאג"א דהרי ל"ה בעידנא דס"ל לשאגת ארי' דלבישת בגדי כהונה ל"ה מצוה בפ"ע רק דהעבודה הוה מצוה והלבישה ל"ה רק הכשר עבודה ואינו דוחה לל"ת כמו כיבוד אב שאינו דוחה מטעם דל"ה ברוב פעמים רק הכשר מצוה כמ"ש התו' ביבמות דף ו' ומ"ה הקשה בעבודה ל"ה בעידנא ומוכח מזה דכלאים הותרה כשיטת ר"ת להנ"ל לא מוכח מידי דבאמת בגדי כהונה קשין הן ולא הוי כלאים רק משום דהחי בגד ראוי למצוה והתורה אחשבי' ללבישה וכ"ז כשראוי ללבוש ומעתה איך נאמר שאסור ללבוש הבגד משום כלאים כיון דלא הוה בעידנא דאם נאסר ללבוש הבגד לא הוי בגד הראוי למצוה ושוב לא הוה כלאים ומש"ה מותר מ"מ ללבוש הבגד דכיון לא הוה כלאים רק משום דחזי למצוה המצוה דוחה אותה וזה ברור ומ"מ אם הכהן ילבש שלא לצורך עבודה חייב כשיטת הרמב"ם כיון דהבגד חזי למצוה והוי לבישה ובזה מיושב קושית שאג"א ביומא דף ס"ט לה"א דגמ' דמקשה שינה היא דלא הא מיכל אכלי או הלוכי מהלכי אמאי לא מקשה ולטעמיך הרי הוי כלאים לשיטת הרמב"ם דלוקה שלא בשעת עבודה דבהוה אמינא דגמרא כל עוד שלא ידע דבגדי כהונה קשין הן לא היה מצי להקשות ולטעמיך שינה היא דלא הלוכי מהלכי והלא הוי כלאים דלה"א קשי' איך הכהן לובש כלאים והלא לא הוי בעידנא. וע"כ היה צריך לומר דהותרה ומש"ה לא איכפת לן מה שהולך בכלאים שלא בשעת עבודה כמו שהוכיח בשאג"א ולק"מ אך למסקנא דמשני בגדי כהונה קשין הן ולא קשה האיך לובש אף לצורך עבודה הלא לא הוי בעידנא כמו שכתבתי לעיל דאם נאסר ללבישה לא הוי כלאים כלל ומש"ה יש לומר דבאמת לא הוי רק דחי' ושלא בשעת עבודה אסור ומש"ה פסק כן הרמב"ם ובהכי מיושבין דברי התוספתא הובא בתוס' מנחות מ"א דאיתא שם כ"ג שלבש שלא לצורך עבודה והרמב"ם פסק דחייב בכהן ואמאי ל"פ כתוספתא דהר"ן כתב בביצה דף י"ד דדוקא בגדי כהן הדיוט היו קשין אבל בשאר בגדי כהן גדול והוא האפוד ושאר בגדים לא היו קשין לפ"ז קשי' הא בבגדי כהן גדול לא היו בעידנא ובבגדי כ"ג לא שייך תירוץ הנ"ל וצריך לומר דבבגדי כ"ג הותר לגמרי כהוכחת השאג"א משא"כ בגדי כה"ד דליכא הוכחה הנ"ל לא הו רק דחיה. ולפ"ז יתכן התוספתא וז"ל כ"ג שלבש בין לשרת בין שלא לשרת פטור ולכאורה צ"ע אמאי נקט התוספתא דוקא בכ"ג והלא אף בכ"ה הי' כלאים ולהנ"ל נכון דבכ"ה כיון דלא הוי רק דחיה מש"ה כיון שלבש שלא לשרת חייב כשיטת הרמב"ם ומש"ה לא נקט התוספתא רק בכ"ג דבכ"ג גם הרמב"ם מודה דהותרה כדמוכח מדשרי ללבוש לצורך עבודה אף דלא הוי בעידנא כיון דבגדי כ"ג לא הוי קשין. הנה כ"ז חשבתי בהשקפה ראשונה והוא ישוב נכון

(ג) אבל הנלפע"ד ליזול בתר איפכא דאם בגדי כהונה קשין הן ול"ה כלאים רק משום אחשבי' מיגו דחשיב לבישה לענין בגדי כהונה כשהותר לצורך עבודה הותר לגמרי. דהנה הרא"ש כתב ביומא הא דבחולה בשבת שוחטין לו ואין מאכילין לו נבילה אף דנבילה קלה מאיסור שבת משום דאיסור שבת הותרה אצל חולה ואיסור נבילה הוא רק דחויה וצריך להבין מ"ש איסור שבת מאיסור נבילה וכתב הרא"ש וז"ל ושחיטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה ומשמע מסברתו שהחילוק היא בין שבת לנבילה דשבת הוי איסור גברא והמאכל עצמו מותר לכן הותר אצל חולה לגמרי משא"כ נבילה דהמאכל עצמו אסור והוי איסור חפצא ל"ה רק דחוי' וכן משמע בב"י סי' שכ"ח דאפילו למ"ד שבת הותרה אצל חולה אבל נבילה ל"ה רק דחויה והיינו מה"ט ולפ"ז נ"ל דה"ה היכא דעשה דוחה לל"ת תלי' בזה דאם הוא איסור גברא הותר לגמרי ואם הוא איסור חפצא ל"ה רק דחויה ולפ"ז אם היה כלאים ממש הוי איסור חפצא ול"ה רק דחויה משא"כ היכא דבאמת לא הוי כלאים כגון הכא בקשין דל"ה כלאים רק משום חשיבות המצוה דל"ה רק איסור גברא כשעשה דוחה לל"ת הותרה לגמרי והארכתי בפרט זה בסוגיא דמי שאחזו בולמס דסברת אחשבי' ל"ה רק איסור גברא. ולפ"ז נ"ל דהרמב"ם לא יפסוק דבגדי כהונה קשין הן כמ"ש בשעה"מ ה' כלאים לישב דברי הרע"ב פ"א דתמיד שפירש דכנגד ראשיהן הכהנים מניחין ולא תחת ראשיהן וכתב השעה"מ דאין הלכה כתי' ר"א דב"כ קשין הן וכן י"ל דרמב"ם ס"ל הכי דבפי' המשניות לרמב"ם ריש תמיד כתב דדוקא כנגד ראשיהן כמ"ש הרע"ב וע"כ כנ"ל ובהכי מיושב דל"ק על רמב"ם מתוספתא הנ"ל דתוספתא יסבור דהלכה כר"א דב"כ קשין הן ול"ה כלאים רק משום אחשבי' ומ"ה הותרה לגמרי ומ"מ בלבוש במדינה חייב כמו שצ"ל לשיטת ר"ת דשם לא הותרה לגמרי ותסבור התוספתא דכל בגדי כ"ג היה קשין דלא כהר"ן הנ"ל משא"כ הרמב"ם ס"ל דל"ה קשין אף בגדי כה"ד דלא כר"א והוי כלאים ממש מ"ה ל"ה רק דחוי' ושלא בשעת עבודה חייב: ובהכי מיושב מה שהקשה השאג"א על הרמב"ם דס"ל ל"ה רק דחוי' מנזיר כ"ט דס"ל לר"ל דאב מדיר בנו בנזיר כדי לחנכו ומדרבנן ואיך לובש הכהן כלאים דאו' א"ו הותרו ב"כ להנ"ל י"ל דר"ל יסבור כר"א דבגדי כהונה קשין ול"ה כלאים רק משום אחשבי' והותרה לגמרי. והרמב"ם ל"פ דקשין הן ומ"ה פסק דחוי'

(ד) ובאופן אחר יש לישב הקושיא על הרמב"ם מהא דרשב"ל ס"ל כדי לחנכו כנ"ל דהנה כבר מבואר לעיל מה שהקשה השאג"א איך אפשר דהטעם דלבישת כלאים דכהן משום דעשה דעבודה דוחה ל"ת דכלאים הא ל"ה בעידנא ואזה תירץ בספר ערוך לנר יבמות דף ה' ע"ב והמגיה בשאג"א בק"א דהא דכהן לובש כלאים אין זה משום דעשה דעבודה דוחה לל"ת רק דלבישת בגדים גופה מ"ע היא כדמוכח מהרמב"ם בספר המצות סי' ל"ג וזה הוי שפיר בעידנא אלא דעדיין יש להקשות בזה דהנה הא ודאי דלבישת בגדים אינו מקיים עד שילבוש כל הבגדים וא"כ עדיין קשה דבפרשת תצוה מבואר דגם הכ"ה לבש האבנט תחלה ואח"כ מגבעות דלא כהשאג"א שכתב דכ"ה לבש האבנט לבסוף ובזה יש לתמוה על הש"א א"כ שוב קשיא הא ל"ה בעידנא דבשעה שלבש האבנט עבר על ל"ת דכלאים והעשה לא מקיים עד שילבוש המגבעות והנה בדבר זה יש מבוכה גדולה בין הפוסקים דבנ"י כתב בפ"ב דב"מ דאם התחיל במצוה אף שלא גמרה מיקרי בעידנא ובתו' ב"ב י"ג וגיטין מ"א לא משמע כן שכתבו דה"ט דעשה דפ"ו לא דחי לאו דלא יהיה קדש משום דעשה דפ"ו אינו מקיים רק בגמר והל"ת עובר בהעראה ול"ה בעידנא אף שכבר התחיל במצוה והש"א כתב בסי' צ"ו דה"ט דאינו יוצא במצה של טבל ולא אתי עשה ודחי לל"ת משום דע"כ צריך לאכול יותר מכזית דבחלקו של כהן אינו יוצא ותיכף שאוכל כזית עובר בל"ת דטבל והעשה אינו מקיים עד שיאכל יותר כנגד חלקו של כהן ול"ה בעידנא והקשו עליו מדברי הנ"י דכיון שכבר התחיל במצוה הוי בעידנא הרי דדבר זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הפוסקים ראשונים ואחרונים ולפעד"נ דדבר זה מחלוקת בין ר"י ור"ל דהנה המ"ל כתב בריש ה' חו"מ דכמו דס"ל לר"י דח"ש אסור מן התורה ה"ה במ"ע מקיים מצוה דאורייתא אפי' אם אין לו רק ח"ש דבח"ש הוא מוזהר מדאורייתא אבל לר"ל אינו מקיים מ"ע בח"ש דכמו שאינו עובר בח"ש כך אינו מקיים מ"ע בח"ש ולפ"ז לר"י שפיר הוי בעידנא אף אם לבש האבנט קודם המגבעות ואף שלא קיים כל המצוה מ"מ הרי כבר עשה מקצת המצוה ועכ"פ קיים מד"א משא"כ לר"ל דח"ש מותר מ"ה ולדידי' ה"ה ח"ש מן המצוה לא מיקרי מצוה כלל א"כ היאך אפשר דעשה