בית יצחק אורח חיים רסז

בשלמא פסול טומאה מש"ה בעי עיבור צורה איך משכחת היסח הדעת בחטאת העוף דנאכל בעזרה והרי עזרה ר"ה ומוכח דהא דהיסח הדעת פוסל משום טומאה הוא מעלה בקדשים ול"מ לגבי' ס"ט ברה"ר. ועוד הרי אף ס"ט ברה"י טמא דוקא בודאי שרץ וספק מגע אבל לא בספק שרץ כמ"ש תוס' סוטה כ"ח ע"ב וקצת יש להוכיח כן בחולין ט' בספק בשחיטה דאיכא פלוגתא אי מטמא ובמאי עסקינן אי ברה"ר טהור אי ברה"י ספיקו טמא וע"כ דוקא בודאי שרץ ספק מגע אבל לא בספק שרץ. ומיהו ראי' גמורה ליכא די"ל כמו שכתבו תוס' בריש נדה ובדף י"ז ע"ב ד"ה אין שורפין דטומאה הבא ע"י גופו ל"י מסוטה א"כ לענין ספק בשחיטה דהוא ספק לענין שרץ גופה ולא ספק מגע לא ילפינן מסוטה וגם מתוס' סוטה כ"ח לא מוכח להחליט סברא זאת דק' ע"ז ממת בנגע אחד בלילה ע' עירובין ל"ה. ואמנם י"ל דכיון דהוא עתה ודאי טמא והספק על למפרע הוי כעין ודאי שרץ וספק מגע ועיין בשב שמעתתא א' פרק י"א שכ' לישב קו' התוס' ריש נדה עפ"י כלל זה ובאמת לפמ"ש ליתא דכיון דהיא עתה ודאי טמאה הוי כעין נגע אחד בלילה ואכ"מ ועכ"פ לפי דברי התוס' דסוטה דבעי ודאי שרץ וספק מגע א"כ ל"ש היסח הדעת פסול טומאה אף ברה"י כיון דליכא שרץ לפנינו ואף בלא דברי התוס' מ"מ לפי המבואר בחולין י' דדוקא בצלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה הא אם מצאה כמו שהניחה ל"ח לטומאה א"כ בהיסח הדעת דבא ומצא כמו שהניח ל"ח לטומאה וע"כ היסח הדעת הוא מעלה בקדשים ולפ"ז ל"ש בין רה"ר לרה"י כדמוכח מפסחים דמיירי בעזרה ושפיר קאמר הריטב"א דכיון דהיסח הדעת פוסל אף ס"ט ברה"ר ל"ג מהיסח הדעת וצ"ל דבהך דצלוחית לא הסיח דעתו דמי חטאת נמי נפסלין בהיסח הדעת

(ב) ודע דמריש הוי אמינא דהיסח הדעת רק מדרבנן ובזה מיושב מה שהקשיתי להריטב"א מסוטה כ"ט דדריש ר"ג מבשר אשר יגע בכל טמא לא"ב דעת לשאול ושם בקדשים מיירי ולהנ"ל ניחא דהריטב"א מדרבנן מטמא ובסוטה כ"ט קאי בדאורייתא. ואמנם בירושלמי פסחים ספ"א אמר ר"י היסח דבר תורה ור"י א"ל פסול טומאה ש"מ דאף מ"ד פסול טומאה הוי ד"ת לכן צ"ל דסברת הר' אלחנן בתוס' חגיגה כ"ב קיימת דהיכא דנאבד ל"ש פסול היסח הדעת כיון דל"ה בר שמירה. וה"ה בא"ב דעת לשאול דמיירי שאינו ביד בר דעת דספק טומאה הבא ביד אדם נשאלין עליו ול"ה בר שמירה ול"ש היסח הדעת

(ג) והנה בירושלמי דשקלים פ"ז גבי חתיכות עולות שהביא ראי' דהיסח הדעת בעי עיבור צורה ואמרי שם ויאות לאכלה אי אתה יכול שמא נתקלקל צורתו וכ' המפרש דס"ל לירושלמי דבבשר קודש ל"ש היסח הדעת ומ"ה פסול רק מחשש נותר ובעי עיבור צורה ובאמת בירושלמי דפסחים פ"ק מבואר דשייך היסח הדעת והמובחר כמ"ש תוס' בחגיגה דבנאבד ל"ש היסח הדעת וראיות התוס' מירושלמי

(ד) והנה י"ל תמי' גדולה על דברי התוס' בפסחים ל"ד שהקשה על ר"י דס"ל הי' מנחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה אבל לשרפה לא ואמאי לא מותר לשרפה מיד שהסיח דעת. גם בדיבור הב' שם פי' הר' אלחנן דאף שנפסל בדם ובבעלים מ"מ אח"כ בלילה נפסל בהיסח הדעת וצ"ע דאף אם הטעם משום פסול הגוף מ"מ כל עיקר היסח הדעת משום דלא שמר וקדשים ותרומה בעי שמירה א"כ לר"י דס"ל תלוי' ל"ב שימור כדאמרינן בבכורות ל"ד משום דא"ר לך מחמת ספק עיי"ש. א"כ ל"ש כלל היסח הדעת אף למ"ד פסול הגוף . וכן קשי' על ה"ר אלחנן הנ"ל דכיון שכבר נפסל ול"ב שימור דל"ה ראוי' לך. ומאי היסח הדעת שייך שבתי וראיתי דלא על התוס' תלונתי אך על הירושלמי סוף פ"ק דפסחים דמקשה שם מהיסח הדעת ומשני דעדיין משמרה שלא תיגע בטהרות אחרות והמפרש פי' דמקשה מחמץ בפסח וזה ליתא דמאי משני שלא תגע בטהרות אחרות ומאי איכפת לי' הכי חמץ מטמא והמובחר דירושלמי מקשה אתלוי' כקו' התוס' ולזה שפיר משני א"כ גם על הירושלמי קשיא כנ"ל וצ"ע

(ה) והנה הי' מקום לפ"ז לפרש ירושלמי שקלים הנ"ל דמקשה למ"ד היסח הדעת ל"ב עיבוד צורה ממשנה ומשני ויאות לאכלה אי אתה יכול שמא נתקלקלה צורתו לפום כך בעי עיבור צורה. ועדיין ל"מ על הך דהיסח הדעת וצ"ל כמ"ש לעיל בשם תוס' חגיגה. אמנם להנ"ל יהי' הפי' הכי לפמ"ש דלא שייך היסח הדעת רק בחזי לאכילה כדאמרינן בבכורות ל"ד דהיכא דל"ח לאכילה ל"ב שימור שפיר משני לאכלה אי אתה יכול דהוי ספק נותר א"כ מחמת ספק ל"ח לאכילה ול"ב שימור כמו תלוי' ומ"ה אף למ"ד פסול הגוף זה בעי עיבור צורה וזה פירוש נחמד. אבל צ"ע דכל היסח הדעת הוא מבעלים והבעלים יודעים אם הוא נותר או לא ושמא גם לבעלים תיכף כשנאבד אסור באכילה שמא לא זו הוא והו"ל נותר אם אין בו סי' ואסור באכילה ול"ב שמירה ול"ש היסח הדעת ודו"ק

(ו) ולדברי הריטב"א מיושב קושיו' תוס' פסחים ט"ו גבי חבית שנולד ספק טומאה שהקשה במאי איירי וגם קושיו' תוס' נדה י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין דבכל תרומה דנפסל בהיסח הדעת אף ברה"ר טמא. אך קשה לדבריו ממשנה הובא בשבת ט"ו דברה"ר טהור אף בתרומה. ואולי שם לא מיירי רק מטומאה דרבנן ול"ש סברת הריטב"א ושוב ראיתי דדברי התוס' פסחים ל"ד בקושי' יש לפרש דאין כוונתם אחר שנעשה תלוי' דאז ל"ש היסח הדעת אך כונתם על שעת שנולד הספק כדברי הריטב"א. דכיון שנולד ספק ע"כ אז לא שמרה וכיון דקודם לכן היה בר אכילה ברגע לידת הספק הרי הסיח דעתו והוי פסול הגוף. ובזה מיושב שלא כתבו תירוץ הירושלמי הנ"ל עדיין משמרה שלא תגע בטהרו' אחרים דל"ש רק אחר שכבר נולד הספק אבל קושי' התוס' על שעת לידת הספק אבל תוס' ד"ה ל"ל עיבור צורה שכתבו פי' הר' אלחנן עדיין צ"ע דכיון שכבר נפסל ל"ב שימור ול"ש היסח הדעת והנני ידידו

בשולי המכתב דע דקשי' לי בסנהדרין ל"ג דמקשה ממשנה דדן את הדין טימא את הטהור וכו' מה שעשה עשוי אמאי אינו חוזר הדין ומשני רבינא בטימא הטהור דאגע בה שרץ והרי בטימא הטהור א"א בלא"ה להחזיר דמסתמא מיירי בתרומה דהוי הפסד. וא"כ מיד שאמר טמא הבעלים אסחו דעתייהו ונפסל בהיסח הדעת כדאי' בפסחים ל"ד ובתוס' הובא לעיל. וצ"ל דא"כ קשה אמאי ישלם הדיין הרי מעשה ליכא ורק מחמת מחשבה נפסל וא"צ לשלם אפסול מחשבה כמ"ש רש"י גיטין נ"ג ד"ה וחדוש ועוד זה ההיזק עשו הבעלים. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני דאגע בה שרץ היינו תיכף שהורה שטמא דאם הורה קודם שטמא ומיד נפסל בהיסח הדעת לא אפסדי' אח"כ במה דאגע שרץ ואמאי ישלם וכיוצא בזה הקשו התוס' ב"ק ק' אך אם מיירי דאגע תיכף ניחא ודו"ק

סימן קיד

עוד להנ"ל: בימי הפורים

(א) ע"ד אשר העיר מעכ"ת על קו' הכנסת יחזקאל דביומא י"ג אמר רבה בב"ח אמר ר"י הלכה כר' יוסי דשני אינו לא כ"ג ולא כה"ד והרי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה וסתם משנה במגילה י"ט כר"מ דתני והשני מצות כ"ג עלי' וכ"ת העיר דרבב"ח הוא מאמוראי אליבא דר"י דלס"ל הלכה כסתם משנה כדמוכח מגיטין פ"א. אמנם בחולין מ"ג איתא אמר רבב"ח אר"י הלכה כסתם משנה וכבר ציין זה הגאון ר"י ברלין וצ"ל דבחד אין הגירסא רבב"ח וע' שבת קי"ב עולא ואיתימא רבב"ח אר"י הלכה כר"י ומקשינן והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה משמע דרבב"ח נמי ס"ל אליבי' דר' יוחנן הלכה כסתם משנה ואמנם רש"י כ' ואמר עולא גרסינין וי"ל דכונתו דל"ג רבב"ח. אמנם במסקנא כ' רש"י רבב"ח אמרה להאי דלעיל ואולי להמסקנא דרבב"ח אמרה להאי באמת גם קו' הראשונה שם מיושב וכוונת רש"י דלהס"ד ל"ג רבב"ח. ואמנם גם בביצה ל"ז מקשה על רבב"ח אר"י הלכה כסתם משנה ומשמע דש"ס דחולין עיקר ושפיר הקשה בכנ"י וע' בס' יעיר אוזן להגאון חיד"א אות הלכה ובברכ"י או"ח סי' ש"ז בשיורי ברכה

(ב) והנה הט"א הקשה במגילה ט' על התוס' שכ' דלר"י השני מסתלק בפה דא"כ אמאי אמרינין בהוריות דאסור באלמנה ומביא פר ולא אדע מה קו' דלענין אלמנה גלי קרא דכתיב והוא וכן לענין פר אך יש להסתפק לענין אלמנה אי נימא כיון דמרבינן מהוא לא קאי רק בעשה או אפשר דהדרי' לאיסורא קמא כמ"ש תוס' חולין צ"ט וביצה י"ב ובכ"מ ומפשטא דגמ' יבמות כ' משמע דכל אלמנה לכ"ג הוא עול"ת אף כ"ג שעבר ודו"ק

ומ"ש הט"א דאף שעבר קדושת הגוף לא פקע בכדי צ"ע דכ"ז בעבר מחמת קריו אבל מחמת מומו אינו בכדי דאינו ראוי לכהונה.. עוד הקשה בט"א אמאי בנזיר מ"ז משוח שעבר ומרובה בגדים יטמא משוח שעבר שאינו עובד והרי זה הוא רק מדרבנן דמדאור' עובד ומעלה דידי' לגבי מרובה בגדים הוא דאור' ול"ק לפמ"ש הפ"י דכיון דאינו עובד מדרבנן מסלקין אותו ושוב מדאור' אינו עובד

(ג) והנה התוס' יומא י"ג שכ' דנ"מ מאי דאמר הלכה כר"י לענין פרנס והקשה מהרש"א ומג"א סי' קנ"ג דהרי לכ"ע ראשון חוזר לעבודתו ול"ל למימר הלכה מאי דכ"ע מודה בזה ונ"ל דבמכות ס"ל לר"מ דרוצח נמי חוזר לשררתו ור"י פליג ופסקינין כר"י וכ' המג"א הטעם משום דשם עבר מחמת עבירה ומעתה ה"א דר"מ כשיטתי' במכות ושם הלכה דאינו חוזר וה"א דה"ה הכא אינו חוזר קמ"ל הלכה כר"י דחוזר ושם אינו חוזר וצ"ל משום דעבר מחמת עבירה כמ"ש המג"א וז"ב

(ד) והנה הרמב"ן פ"ב מביא ראי' דבמגילה בעי עיבוד לשמה כמו בס"ת מירושלמי מה בין ספרים למגילה שספרים נכתבים בכל לשון ומגילה אינה אלא אשורית וצ"ע דבפ"ק דסוכה כ' הוא עצמו חומרא קתני קולא לא קתני. גם לפמ"ש הטעם דס"ת דכתיב לכם לשם חובתכם במגילה לא כתיב לכם ומ"ש שם דלא איצטריך לכם ללמוד דבעינין שיהי' משלכם דזה ילפינן מכתבו לא אדע כונתו דהאיך משמע מכתבו שיהי' משלו. והנה במ"ש דכל אין בין חומרא קתני קולא לא קתני מיושב קו' התוס' מנחות ל"ב דל"ק, דיו"כ אסור באכילה ושבת מותר דזה קולא אצל שבת ול"ק אלא הא קשיא דקאמר הא לענין תשלומין זה וזה שוין ודילמא לעולם בשבת פטור ורק דקולא דשבת הוא ל"ק אך י"ל כיון שהפטור בא מחמת חומרא הוי קתני לי' אי לאו דשוין

(ה) והנה אם נטמאו כל הכהנים כ' במהד"ב ב"ק ק"י למ"ד טומאה דחוי' בציבור דאפי' איכא כהן במשמר אחר מהדרינין אטהרה ויש להסתפק בנטמאו כל הכהנים והכהן שעבר לא נטמא אי עובד לכתחילה. ולכאורה נראה דכיון דבדיעבד