בית יצחק אורח חיים רסו

עוש' מצו' לרבה דס"ל מדליקין מנר לנר דהדלק' עוש' מצו' בהדליק' חש"ו לא יצא וא"כ הוה קולא דאתי' לידי חומרא ואמאי חשוב לה בהני תלת מילתא וע"כ לא פליגי רב ושמואל בהדלק' עוש' מצו'

(ב) והנה הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל בדרוש וחידוש ביומא מערכה י' הקש' ע"ד התוס' עירובין הנ"ל דלפי המבואר פסחים כ"ה בלא אפשר וקמכוין ס"ל לאביי דלר"י שרי דמכוין כשאינו מתכוין אף לקולא. ולר"ש אסור ומעתה איך חשוב הא דס"ל לרבה כשמואל דהלכ' כר"ש בגריר' הא הוי קולא דאתי לידי חומרא בלא אפשר וקמכוין ונלפע"ד עפ"י דברי הפ"י פסחים כ"ה דרבה לס"ל כר"ש רק בגריר' דהוי רק איסור דרבנן אבל לא באיסור דאור' וא"כ מתכוין דומ' מדאור' לשאינו מתכוין אף לקולא וא"כ הך דהלכ' כר"ש הוי קולא בלא חומרא וקצת יש ראי' לדברינו ממנחות ס"ד בפרש מצוד' להעלות דגים והעל' דגים ותינוק לגירסתינו רבה אמר פטור דזיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב דבתר מחשבתו אזלינין וזה ממש כעין פלוגתא דאביי ורבא בל"א וקמכוין דגם כאן המלאכ' מותרת כיון שהעל' תינוק ולרבה אף שמתכוין למלאכ' משוה מתכוין לשאינו מתכוין ורבא ס"ל כשיטתי' ומ"ה זיל בתר מחשבתו. ואמנם הראב"ד גורס איפכא. וגם הר"מ פ' דפטור אף שפוסק כר"ש בגריר' וע"כ צ"ל במצו' כגון סכנת נפשות פטור אף שנתכוין לדבר עביר' וע' נזיר כ"ג בנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפר' ואך י"ל במנחות מיירי דפטור מקרבן אבל איסורא איכא

(ג) שם ד' כ"ג אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ס' דדבריהם ל"ב ברכה ורבא אמר רוב מעשרין ובר"מ ה' חנוכה פ"ג פ' דס' דבריהם אין מברכין עלי' כאביי והראב"ד השיג דאמאי ל"פ כרבא. והנלפע"ד דבאמת דמאי הו"ל דבר שיש לו מתירין. ואף דתרומת מעשר צריך לתת לכהן בחנם לשי' הר"מ פ"ט ממעשר ובהפסד ל"ה דשיל"מ בהפסד מועט כגון הכא הוי דשיל"מ כמ"ש המהרי"ל וכ"מ מתוס' ב"מ נ"ד ובמנחות ל"א בעובדא דר"ט דנתערב טבל בחולין דע"כ לא מיירי בטבול לתרומה גדולה. דאיך א"ל קח מן השוק והרי מדמאי א"צ להפריש תרומה גדולה וע"כ בטבול לתרומת מעשר ומ"מ לא בטל הטבל וע"כ הטעם דהוי דשיל"מ והפמ"ג בפתיחה כוללת חלק א' אות כ"ב כ' דדמאי ל"ה דשיל"מ ודברי' תמוהין מסוגיא דמנחות הנ"ל. ומעתה מה מתרץ רבא רוב ע"ה מעשרין הרי בדשיל"מ לא אזלינין בתר רובא כמ"ש היש"ש הובא במג"א סי' תקי"ג בביאור דברי הרא"ש בלא בדק ומצא ביצים וע' בכו"פ סי' א' וסי' ט"ז וכ"מ בר"ן פ' אין צדין. ואמנם בדשיל"מ יש ב' טעמים טעם הר"ן דהוה כמין במינו וטעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר ונ"מ לענין רובא דטעם הר"ן ל"ש וטעם רש"י שייך ובביצה משני ר"א דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב ופרש"י ומ"ה ספיקו אסור ומוכרח טעם רש"י ורבא דלא תי' כרב אשי ס"ל טעם הר"ן ע' בצל"ח וכ"כ בפליתי סי' א'. ומעתה רבא קאמר רוב ע"ה מעשרין דגם בדשיל"מ אזלינין בתר רובא והר"מ למסקנת ר"א דדשיל"מ ספיקו אסור מטעם רש"י וה"ה דלא אזלינין בתר רובא וליכא לשנויי דרוב ע"ה מעשרין ומוכח דס' דדבריהם ל"ב ברכה כאביי

(ד) ונסתפקתי לר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים אי בדמאי צריך להפריש מעשר ראשון ג"כ כמו מעשר שני מטעם האיסור ובסוטה מ"ח משמע דחומרא דתרומת מעשר שיש בו מיתה וזה ל"ש במע"ר דאף לר"מ אין בו מיתה ואי דא"נ אמאי צריך להעלות מע"ש של דמאי לירושלים דאין בזה מיתה ז"א דרש"י ביומא ט' כ' הואיל וליכא הפסד דהא אינהו גופייהו קא אכלי בירושלים. ולפ"ז במע"ר לר"מ דהוי הפסד אף שיכול למכרו ללוי מ"מ ימכרנו בזול וגם אין בו מיתה א"צ להפריש. ואמנם י"ל דל"ה הפסד דבתרומה צריך למכרו בזול משום שהכהן א"י לאכלו בטומאתו כדאיתא בגיטין נ"ד. אבל מע"ר אף שאסור לזרים מותר לאכול בטומאה כמבואר בתוס' יבמות פ"ו ולכן הוי כמו מע"ש וע' בשעה"מ פ"ט מה' מעשר שהביא דברי החידושין לקידושין בעובדא דר"ג וזקנים שאמר מע"ר לר"ע דמיירי בדמאי ושע"כ לא הפריש תרומה גדולה. ותמה דהרי מע"ר של דמאי מפריש והן שלו ולהנ"ל י"ל קצת דר"ג ס"ל כר"מ דמע"ר שא אסור לזרים ולכן ע"כ צריך ליתנו לכהן

ושוב מצאתי בתיו"ט בפ"א מדמאי ובמס' מכשירין כ' להדיא דאף לר"מ א"צ להפריש דחכמים לא חששו רק לחשש מיתה ומל' רש"י משמע בכמה דוכתא הטעם דמע"ר מותר לזרים וגוף הדבר י"ל תלי' בדברי רבא ביבמות קי"ט מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וע' במ"ל פ"ב מיו"ט

(ה) ובענין מעשר עני אמרי' סוטה מ"ט ויומא ט' דמ"ה א"צ לתת לעני בדמאי דהמע"ה ובר"ן נדרים ז' הביא ראיה דס' ממון עניים לקולא ובשאג"א בר"ה ט"ז תמה על ר"ע שהפריש שתי מעשרות מס' והרי ס' ממון עניים לקולא ונ"ל הנה מס' ודאי צריך להפריש כדאיתא בנדרים פ"ד ומכות י"ז ורק בע"ה נחלקו אי חשוד על מע"ע ורק שא"צ לתת להעני דהמע"ה. ואמנם בר"ע שהי' גבאי צדק' והוא יד עניים כדאיתא קידושין כ"ז תיכף כשהפריש מע"ע זכה לעניים והוה כבא לידם ול"ה כלל מוציא מחבירו דכבא לידם דמי. והגם דאין אדם זוכה בשלו לאחרים כדאמרינין במשנה דפאה ובנדרים פ"ח מ"ע כיון שהי' יד עניים והעניים יש להם זכות בחצירו והוי המעשר כמונח בחצר השותפין כדאמרינין בבכורות י"ז ע"ב לר"ע דבע"ה מקנה להרועה מקום בחצירו וחולקין

ואמת דאם נאמר שקרא ר"ע שם על מע"ש ועל מעשר עני על תנאי כמ"ש הט"א י"ל בפשיטות קו' עפ"י דברי תוס' ב"ב פ"א על הא דמקש' מע"ר דלוי הוא אף דהמע"ה כאן דממ"נ אינו שלו רק או דכהן או דהלוי ל"ש המע"ה וא"כ ס' מתנות כהונה לחומרא וה"ה הכא כיון שממנ"פ אינו שלו או דהוה מע"ש ממון גבוה או מעשר עני ל"ש המע"ה וכיון שכבר נתחייב לעני אף אחר שפדאו נתחייב ודו"ק. אך לפמ"ש בט"א דלא הפריש רק למע"ש ולא למעשר עני אז לא נולד הספק ול"ש כנ"ל

(ו) והנה דעת הר"מ דמברך ברכה שא"צ עובר בלאו הוא מה"ת ולא אסמכתא דלא כדעת התוס' ר"ה ל"ב והקש' הפ"ח או"ח סי' ס"ז מברכות פ' הרוא' דמקש' וליפלגי בקנה וחזר וקנה להודיעך כחו דר"י דאפ"ה צריך לברך ומשני כחא דהיתרא עדיף והשתא הרי כחו דר"י הוי יותר דהיתרא דרשאי לברך ואינו עובר על ל"ת והיותר י"ל לפמ"ש הצל"ח ביצה דמ"ה כחא דהיתרא עדיף דמס' אתה אוסרה ואלו לא נאמר לא הוי ידעינין וכאן ממילא נדע דמס' א"צ לברך דס' ברכות להקל. (וע' לעיל סי' ל"ה א' י"א) ונ"ל הנה לר"מ דס"ל מברך ברכה שא"צ עובר מה"ת א"כ בכל ברכות דהוי דרבנן כמבואר בפוסקים חוץ מבהמ"ז ואיך מתנין חכמים לעבור בל"ת בקום ועשה ומבואר ביבמות דאין מתנין רק בשב וא"ת וצ"ל דכיון דרבנן אצרכי הברכ' ל"ה אינה צריכ' וא"ע כלל וזה תלי' אי איסור דרבנן מיקרי א"ר מדאו"ר דלמ"ד מיקרי א"ר ה"ה חיוב דרבנן הוה מדאו"ר ברכ' צריכ' ולמ"ד דמיקרי ראוי הוה ברכ' שא"צ וכיון דר"ע ס"ל דסוכה שא"ר דרבנן מיקרי ראוי לשבעה. הואיל ומדאו"ר חזיא סוכה כ"ג ע"כ צ"ל דל"ה רק איסור דרבנן בשא"צ דאל"כ איך מברך בדרבנן מ"ה הגמ' בברכות קאמר שפיר דאשמועי' כחא דהיתרא דלר"מ לשיטתי' דל"ת דרבנן כנ"ל לדידי' הוא רבותא גדול' דא"צ לברך ואשמעונין הרבותא אליבא דר"מ שהוא תנא הראשון ולדידי' י"ל ס' ברכות להחמיר לברך דהוי בשא"צ רק מדרבנן והר"מ שפ' דמשחק בקוביא פטור מקרבן שבועה וכ"פ באנוסה שהי' שני' לא ישאנה דהוי אינ' ראוי' לקיימ' ע' בכ"מ מ"ה ס"ל דבשא"צ הוי איסור דאו"ר ול"ה כל הברכות בשא"צ כיון דרבנן תקנוהו ואמת דעדיין יש לחלק קצת דכאן כ"ע מוד' דזיל בתר טעמא דהוי לשוא שא"צ לה וכאן הוא עכ"פ צריך לה וע' במלא הרועים אות א' דהיכא דהוי סברא ליזיל בתר איכות הדבר כ"ע מודה

(ז) ועפ"י הנ"ל י"ל מ"ש הפוסקים והובא בלח"מ פ"ו דחנוכ' דאף דעת הר"מ דהיכא דעיקר תקנתו על הס' מברכין חוץ מדמאי שרוב ע"ה מעשרין ומ"מ בס' מילה פ' דא"צ לברך ולהנ"ל ניחא דהיכא דעיקר תקנתו על הס' הוי ודאי ברכ' הצריכ' דחכמים תקנוהו אבל בס' מצוה אם הילד נקבה א"צ למצו' והוי לשוא והוה סדאו"ר ומ"ה א"צ לברך וינעם יותר עפ"י דברי התוס' בע"ז ס"ג וכמ"ש הלח"מ בה' מכיר' פ"ב דהיכא דהדרבנן פגע בדאו"ר לא עקרו דבר תור'. אבל אם כבר נעשה הדרבנן ועכשיו פגע בדאו"ר כבר עקרוהו ולפ"ז י"ל דטעם הדבר דס' שמיני ברוכי לא מברכינין ול"ח לזלזולי. וביו"ט ב' מברכינין דביו"ט שני כבר קידש היום ועדיין היין לא בא וכבר נתחזק הדרבנן בטרם הס' נולד בדאו"ר מ"ה אף שפגע בס' ברכות כבר נתחזק הדרבנן ונפקע הדאו"ר משא"כ בסוכ' כיון דהברכ' טרם שישב בסוכ' ועכ"פ בתחילתו אין לברך לעקור דבר מה"ת ובדמאי עדיף יותר דכיון דנולד הס' בעוד טבל וכבר אסרת עליו מס' ומ"ה אף אח"כ הי' יכול לברך דל"מ לעקור דבר מה"ת ומ"ה צ"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ודו"ק

סימן קיג

ב"ה ו' כסלו ברכתה לפ"ק

שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב החריף החכם השלם המשכיל המפורסים מ' מאיר מימון נ"י

(א) ראיתי דבריו על דברי הריטב"א ריש חולין לענין ספק טומא' ברה"ר שכ' דכיון דהיסח הדעת פוסל בקדשים לא שרינן בהו ספק שמירה שהקשיתי עלי' מכמה מקומות (ע"ל סי' ק"י אות ב') ורוצה כ"ת להוסיף דדברי הריטב"א אמורים דוקא למ"ד פסול הגוף משא"כ למ"ד משום טומאה א"כ בספק טומאה ברה"ר ליכא למימר כדברי הריטב"א דל"ג מהיסח הדעת דגם בהיסח הדעת טהור ברה"ר. ובזה יישב דברי הרמב"ם בפ"א מפה"מ שכ' דטמא במוקדשין ששחט הזבח כשר ולא הוצרך שיאמר ברי לי שלא נגעתי שהקש' בנוב"י קמא יו"ד סי' ד' עלי'. דבריו אינם צודקים דלפ"ז למ"ד פסול טומאה לא מצינו בבשר ק"ק פסול דהיסח הדעת דהרי עזרה ר"ה גם קשה בפסחים ל"ד דאמרינן אי אמרת