בית יצחק אורח חיים רסה

ומעתה קודם שגזרו על ע"ה שיטמא להקדש מהני צמיד פתיל וי"ל דמעשה חשמונאי קודם גזרה ודוק היטב

סימן קי

עוד בסוגיא דחנוכה

(א) והנה דו"ז הגאון יעב"ץ הקשה איך טמאו השמנים הלא משקה בית מדבחי' דכן וע"ז תי' דנתחלל דבאו בה פריצים וחללוה כדאמרינין ע"ז נ"ב וק' דהנה בגוף הסברא דבאו פריצים וחללוה (ע"ל סי' י' אות ד') כ' הבעל המאור ע"ז פ"ד דדוקא ע"י פריצי ישראל ומטעם שמעלו יצא לחולין והרמב"ן במלחמות הקשה דאבני מזבח אין להם פדיון ויש בו מועל אחר מועל וי"ל לתוס' מנחות ק' דלרבנן הא דאין פדיון לכלי שרת הוא מדרבנן וא"כ כיון דמדאור' יש להם פדיון וה"ה לאבני מזבח ומ"ה נפקע קדושה (אך לפ"ז צ"ע מ"ש בעל המאור גבי כ"ש דאחז) ולפ"ז בשמן אף דלא נתקדש בכלי מ"מ גרע מכ"ש דהא מדאור' יש לו פדיון משא"כ שמן למ"ד טהורים אין נפדין מנחות ק"א משמע מדאור' מדמקשה אר"ש שם וליפרקינהו הניחא למ"ד טהורים אין נפדין שפיר ואם נאמר דמדאור' לכ"ע נפדין ליטמא טומאת אוכלין הואיל ומדאור' חזי לאכילה והרי תוס' ב"ק ע"ז נסתפקו אי היכי דל"ח לאכילה רק מדרבנן אי מטמא (ע' לעיל סי' ט"ו אות ז') וכיון דמדאור' אין נפדין ה"ה דלא יצא לחולין ע"י מעילה וא"כ עדיין ק' איך נטמא ומשקה בית מטבחי' דכן. וכן ק' לפמש"ל סי' י' אות ד' דהא דבאו פריצים וחללוה הוא מטעם יאוש כדאמרינין בחולין קל"ט תרנגולת שמרדה פקע קדושה וכ' הריטב"א דהוא מטעם יאוש וזה דוקא בקדשי בד"ה א"כ בשמן דאין לו פדיון ה"ה דל"מ יאוש. והנ"ל דכיון דאם נטמא י"ל פדיון ונפקע קדושה חל היאוש והטומאה כא' וכעין זה כ' תוס' שבועות ט"ו אף דאין מנחה בבמה מ"מ כיון דע"י זה נתקדש הבית יכול להקריב. וה"ה דמה"ט מעלו ויצא לחולין לקבל טומאה. מיהו לדברי המאור בלא"ה לא יצא לחולין ע"י מעילה דל"ה שם פריצי ישראל

(ב) והנה יש להקשות איך הדליקו בשמן שמצאו והרי נפסל בהיסח הדעת ולמ"ד פסול טומאה שפיר כיון שהי' בקרקע ובחותם וידעו שלא נטמא אבל למ"ד פסול הגוף קשיא ע' פסחים ל"ד. אך תוס' בחגיגה כ"א כ' דל"ש היסח הדעת רק כשהי' בידו ולא כשאין בידו כגון שאבד מיושב שפיר דהכא ל"ה בידם לשמור

והנה תוס' הקשו אם כבר גזרו על הנכרים נחוש שמא הסיטו ומקשים דהרי הו"ל ס' טומאה ברה"ר ואף דנימא דהיכל ל"ה ר"ה מ"מ הרי נכנסו הרבה נכרים ומה שמתרצים דג' נכרים כחד דמי' כמ"ש הר"ן ריש נדה לענין נשים כבר הקשה בס"ט על הר"ן מנזיר נ"ז עיי"ש (ע"ל סי' מ"ח בש"ה) ואמנם אי היסח הדעת פוסל הכא שפיר הקשו לשי' הריטב"א ריש חולין דהיכא דהיסח הדעת פוסל אף ס' טומאה ברה"ר טמא ובתשו' הקשיתי על הריטב"א ממשנה הובא בשבת ט"ו לענין תרומה איתא ס"ט ברה"ר טהור אף דנפסל בהיסח הדעת וגם מסוטה כ"ט גבי והבשר אשר יגע בכל טמא ומפסחים י"ט וצ"ע ואכ"מ. (וע' לקמן סימן קי"ג)

(ג) והנה במה שהקשה הב"י כיון שהי' בפך כדי להדליק ליל אחד לא הי' ביום א' נס תי' הטו"ז שהנס הי' שנשאר מיום א' שהי' על מה לחול הברכה דבדבר ריקן אין שייך ברכה. ולפענ"ד קצת י"ל עפ"י דברי התו' תענית ח' ע"ב שכ' בטעמא דשירא ל"ל רשות אלא בדבר הסמוי מן העין משום דל"ל רשות אלא בדבר הפקר ודבר הסמוי מן עין שהברכה שורה בה שנתרבה הוי הפקר ואית להו רשות עיי"ש (וצ"ל בכונתם אמאי ל"ק חצרו שלא מדעתו והוי של הבעלים הטעם דבדבר שאין הוה שימצא ל"ק חצרו שלא מדעתו כמ"ש תוס' ב"ב נ"ד ואף שהברכה מצוי' בדבר הסמוי מעין לא מיקרי זאת דבר הוה) ולפ"ז איך ידליקו מהברכה שמן הפקר דל"ה קודש ותו' ב"ב ל' כ' דאין חצר קונה להקדש ע' סי' כ"א אות ג') וצ"ל כיון שנשאר שמן מדבר מה שנתרבה קמא קמא בטל ומועלין בו למ"ד מועלין בגידולין (ע' סי' נ"ד אות ד') ולפ"ז הי' צורך שישאר קצת משמן הראשון למען יהי' כשר להדליק ומיושב קו' הב"י ודוק (וע' מ"ש בסוגיא דחנוכה לעיל סי' י"א)

סימן קיא

עוד בסוגי' הנ"ל

(א) הנה בישוב דברי הר"מ שפ' במנורה דוקא מנר לנר מדליקין ולא בקינסא וע"כ מנר לנר פליגי דהרי הלכה כשמואל ובגמ' מסקינין בקו' כמ"ש בלח"מ ה' חנוכה עיי"ש. ונ"ל דבגמ' מסתפק אי הטעם משום ביזוי מצוה ואסור רק ע"י קיסם אבל לא מנר לנר או משום אכחושי מצוה ואסור אף מנר לנר והקשו המפרשים ממה שאמרו במדרש משל לאדם שמדליק מנר לנר ואינו חסר וי"ל דטעמא משום שנוטל שלהבת. והנה הרדב"ז פ' בהדליק נר חולין מנר הקדש שמעל אף דאין בקול ומראה וריח דין מעילה דוקא בנהנה מאור ולא בנשתמש בשל הקדש. ובשעה"מ פ"ה מיו"ט חלק עליו דשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין עיי"ש משמע גם בכה"ג והנ"ל דק' מה מקשה ממנורה על חנוכה דבמנורה כיון שתמיד מדליקין מנר לנר הוה כהתנה מתחלה ובודאי דתנאי מהני כמו במוקצה וכן הקשה ביד שאול סי' רע"ד בשם חכם א'. אץ לפמ"ש הר"ן בביצה ל' דבדאור' ל"מ תנאי עיי"ש (וע' בסי' ק"ט) א"כ ה"נ ל"מ תנאי אך כ"ז לדעת הרדב"ז דמעל מדאו' ול"מ תנאי אבל לדעת שעה"מ דל"ה רק מדרבנן ומהני תנאי ק' מה מקשה ממנורה. ואמנם בכפ"ת הקשה על תקע בשופר ש"ע דמעל והרי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ותי' אף שאין בו מעילה במצוה חייב דאחשבי' וה"ה הכא המצוה אחשבי' וחייב. ונ"ל דהדבר תלי' אי הדלקה עושה מצוה או הנחה דאם הדלקה עושה מצוה מקיים מצוה בהדלקה. ושייך אחשבי' ואם הנחה עוש' מצו' ל"ש אחשבי' דבהדלק' לא מקיים מצוה ואפשר דזה פי' הגמ' אי הדלק' עוש' מצו' מדליקין דאין הכונ' דתלי' אי בנר חנוכה הדלקה או הנחה עושה מצוה רק דקאי על מנורה דאי הדלקה עושה מצוה א"כ שייך אחשבי' וחייב מעילה מדאור' ול"מ תנאי ומ"מ מדליקין מוכח דגם בנ"ח מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה א"כ ל"ש אחשבי' ול"ה רק דרבנן ומהני תנאי לכן מדליקין במנורה מנר לנר משא"כ בנ"ח דלא התנה ואין מדליקין מנר לנר. ולפ"ז י"ל דרב ס"ל הנחה עושה מצוה ול"ק לדידי' ממנורה. ולכן ס"ל אין מדליקין בחנוכה אף מנר לנר דלעולם מנר לנר פליגי וא"ש פסק הר"מ ודוק

(ב) והנה לפמ"ש דמ"ה שלהבת לא נהנין ולא מועלין דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכ"כ בשעה"מ י"ל דברי הגמ' דמקשה מאי הוה עלה ע' בתוס' דהנה בירושלמי הובא תוס' שבת כ"א מקשה על אשה בוררת חיטים הא נהנה מהקדש ותי' דמראת אין בו מעילה ותמהו דהרי מדרבנן אסור ותי' בפ"י דבלא"ה לאחר שנעשה מצותו ויצא מקדושתו ליכא מעילה רק איסורא דרבנן וכיון בלא"ה ליכא אלא איסורא דרבנן הו"ל תרי דרבנן ומותר לכתחלה ובזה מיושב דברי הגמ' דאסור להרצות מעות נגד נ"ח דיליף מדם והקשו התוס' אמאי לא יליף מעצי סוכה ולדעתי י"ל דודאי לא עדיף נ"ח מהקדש דאור' דבמרא' אין מעיל' ובנעש' מצותו מותר לכתחל'. וה"ה בנ"ח אם הדלק' עוש' מצו' כבר נעש' מצותו ול"מ יליף מעצי סוכה דהוי תשמיש גמור וע"כ קאמר משום ביזוי מצוה כמו בדם. ובזה י"ל דברי התוס' ד"ה ומותר להשתמש שכ' דרב לא המ"ל מדליקין סתם דה"א דוקא בחול ולא בשבת דמהסברא מותר להשתמש לאורה ותמה מהרש"א דא"כ ר"ה הול"ל אין מדליקין סתם ואנא ידענא מסברא דבשבת יש עוד טעם דמותר להשהמש לאור' ולהנ"ל י"ל דל"כ התוס' אלא לרב דס"ל כבתה אין זקוק לה וע"כ טעמא משום דנעשה מצותו וא"כ במראה מותר לכתחל' וע"כ ה"א מותר להשתמש לאורה וקמ"ל דאסור משום ביזוי מצוה אבל ר"ה דס"ל בכבתה זקוק לה ולא נעש' מצותו דהרי עדיין זקוק לה הו"א דאסור להשתמש לאור' כמו כל מרא' דאסור מדרבנן וקמ"ל דמותר וא"כ פי' דברי הגמ' כן דאי הדלק' עוש' מצו' וא"כ כבר נעש' מצותו כמבואר בש"ע וז"ל הדלק' עוש' מצו' לפיכך כבת' אין זקוק לה וע' בטו"ז ומ"מ מלשון הש"ע מבואר כן ול"ש אכחושי מצו' ורק ביזוי ולכן מנר לנר מדליקין ואי הנחה עושה מצוה לא נעשה מצותו ואין מדליקין מנר לנר ודו"ק היטב

(ג) ושם בתוס' ד"ה מכבה הקשו וא"ת אי הנח' עוש' מצו' למ"ל לכבות מי גרע דלוק' ועומדת מהדליק חש"ו והנ"ל לפמ"ש הנ"י ב"ק דלמ"ד אשו משום חציו חשוב כאלו דלוק הכל מע"ש. א"כ בעששית שדולקת מע"ש נ"ח הרי חשוב כנשרף בע"ש ואינו יוצא במו"ש אף אי הנח' עוש' מצו' וע"כ חייב לכבות אבל בהדליק חש"ו עכ"פ הדליק בזמן המצו' ודו"ק כי קצרתי (וע' תוס' ביצ' כ"ב ד"ה והמסתפק ממנו חייב משום מכבה שכ' אין ר"ל מפני שממהר כיבוי דל"ה אלא גרם כיבוי וביו"ט שר' וגם בשבת א"ח. ולפמ"ש הנ"י דלמ"ד אשו משום חצי' הוה כהודלק הכל מע"ש א"כ כשמסתפק משמן הוה כמכבה ממש. והא דאמרינין בשבת גרם כיבוי מותר מיירי שנפל' דליקה מאלי' דכלי לי' חצי' כדאיתא ב"ק כ"ג ול"ה כהודלק הכל מע"ש. והארכתי בזה בסוגיא דפסחים י"א ולפי שיש לחלק בין הענינים לא באתי רק כמעורר)

סימן קיב

חנוכה שנת כת"ר שבת כ"ב

(א) הנה צריך להבין בגמ' דמפרש דרב ושמואל לחד לישנא בביזוי מצו' ולחד לישנא באכחושי מצו' אמאי ל"ק דפליגי בהדלק' עוש' מצו' שמואל ס"ל תדלק' עוש' מצו' ומ"ה מדליקין מנר לנר ורב ס"ל אין מדליקין דהנח' עוש' מצו' כדאמר בגמ' שם דתליא בזה והנ"ל דהתוס' עירובין צ"ג כ' דל"ח רבה בהדי ג' מילתא דס"ל לרבה כשמואל אלא קולא דלא נפיק מיני חומרא. והנה בגמ' אמרו למ"ד הדלק' עוש' מצו' הדליק' חש"ו לא יצא ולמ"ד הנחה עוש' מצו' יצא ואם נאמר דפלוגתא דרב ושמואל תליא בהדלק'