בית יצחק אורח חיים רסד

דדומה להקדש דבטעות ל"ה הקדש ה"ה דבטעות ל"ה מוקצה כגון ברצה ליקח שחור לסכך ולקח לבן ולא ראה ולכן צריך טעם דהוקצ' למצוה דמהני אף בטעות. והנה בבשמים ראש סי' ר"ד הקשה איך מהני תנאי בנדרים ושבועות הרי הוה דבר שא"א ע"י שליח ותי' דבטעות ל"ה נדר ושבועה וכשאינו מקיים התנאי הוה כטעות דל"ג מנדר ופתחו עמו. והנה במוקצה למצוה ודאי ל"מ ע"י שליח לפמ"ש הטו"ז בה' סוכה דהזמנה ל"מ עד שישב בה והישיבה א"א ע"י שליח כמ"ש תוס' רי"ד. ואף אם נאמר דבישב אחר ג"כ אסור זה מפני שהבעלים הקצהו אבל להקצות ע"י שליח ודאי ל"מ דהוי רק מחשבה אבל אי מהני טעות תנאי ג"כ מהני כמ"ש הבשמים ראש ומעתה מיושב קו' הר"ן דלא פריך מדכתיב חג לד' די"ל דאפ"ה מהני תנאי רק הכי מקשה בביצה ל' ומי מהני תנאי והתנן מה חג לד' וכו' וקשי' כיון דאיכא קרא למ"ל טעם דמוקצה וע"כ איצטריך טעם דמוקצה לאשמעונין דמוקצה בטעות הוי מוקצה וא"כ ל"מ תנאי לפמש"ל ומשני סיפא אתיין לסוכה דעלמא דל"ה מוקצה מחמת מצוה. ול"מ מוקצה בטעות ומ"ה מהני תנאי והדר הקשה על התרצן דס"ל דתנאי תלי' בטעות והתנן סיככה בקרמים וכו' אסור להסתפק עד מוצאי יו"ט האחרון וע"כ משום מוקצה וקשיא דהוי מוקצה מחמת יום שעבר וע"כ למצוה אמרינין מוקצה מחמת יום שעבר וה"ה מוקצה בטעות ועכ"ז קתני אם התנה הכל לפי תנאו הרי אף דטעות ל"מ תנאי מהני ומיושב דלא מקשה הברייתות אהדדי דיש חילוק בין נוי סוכה לעצי סוכה כמ"ש תוס' רק דמקשה מברייתא גופי' לסברת המקשן והתרצן ולהכי מביא כל הברייתא דהרי חזינין אף בנוי סוכה מהני מוקצה בטעות ומ"מ תנאי מהני דלא כסברת התרצן ומיושב קו' תוס' והר"ן בט"ט עמוד והתבונן

(ג) והנה בתשו' הרשב"א הקשה על הא דמדליקין בשבת דאסור להשתמש לאורה ושמא ישתמש אחר שיעור הדלקה ואמנם לשי' הפוסקים דאסור אף לאחר השיעור א"ש. ואמנם הטו"ז סי' תרע"ב הקשה לשי' זו דבהוקצה לנ"ח אסור אף לאחר השיעור מהא דאמרינין בסנהדרין לענין מת דל"ח לי' לא תפיס עיי"ש. אך י"ל דהתם הוי הזמנה בטעות דאלו ידע שנשאר ל"ה מזמין כ"כ והוא הקצה הכל אבל הכא דהוי מוקצה למצוה מהני מוקצה אף בטעות ולהכי אסור אף לאחר שיעור הדלקה. והנה ר"י ס"ל בסוכה מ"ו דסוכה בשמיני אסור ומזה הוכיחו התוס' דבמצוה אמרינין מוקצה מחמת יום שעבר ומעתה כשאמרו לאביי דמדליקין בשבת משמי' דר' ירמי' לא קיבלה דשמא ישתמש אחר השיעור כקו' הרשב"א וכשאמרו לי' משמי' דר"י דס"ל דמוקצה למצוה אמרינין מוקצה מחמת יום שעבר וה"ה מוקצה בטעות וא"כ אסור להשתמש אף לאחר השיעור ול"ק קו' הרשב"א ולכן קיבלה ודו"ק

(ד) עוד י"ל בהא דאביי לא קיבל דברי מ"ד מדליקין עד שאמרו משמי' דר"י דהנה בהא דאין מדליקין בשמן שריפה אמר רבה מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה ואמנם בירושלמי אמרו משום שאין שורפין קדשים ביו"ט ושבת ומקשה ממאחיזין את האור במדורת בית המוקד אע"פ שמדליק בשבת ומשני תמן אמרה תורה ל"ת מלאכה נעשית היא מאלי' הכא כתיב והנותר ביום השלישי ולא ביו"ט, וע"כ כונת הירושלמי משום דהוה מצוה בשרפה אחשבי' וחשיב כמדליק הוא בשבת ויו"ט. והנה ר"י ס"ל בב"ק אשו משום חציו וכ' הנ"י דע"כ צ"ל לדידי' הא דשרי להדליק מע"ש אף שדולק בשבת משום דהוי כאלו נשרף הכל מע"ש עיי"ש ולפ"ז ל"ש תי' הירושלמי כיון דהוי נשרף הכל מע"ש והנה ר"ה אמר אין מדליקין בין בחול בין בשבת יסבור כמו דאין שורפין קדשים בלילה ה"ה שמן שריפה ולכן אין מדליקין בחול וגם בשבת סובר כטעם ירושלמי ור"ח לא מיירי מש"ש דלדידי' שמן שריפה ל"ה משמנים שאין מדליקין בשבת כדס"ל ד' כ"ג ורב דס"ל מדליקין משום דס"ל תרומה שורפין בלילה ובשבת ס"ל ג"כ מדליקין מע"ש דל"ח לשמא יטה כיון דאסור להשתמש לאורה וטעם ירושלמי לס"ל דס"ל כר"י דאשו משום חציו כנ"ל ולכן כשאמרו לאביי משמי' דר"י וקיבלה

(ה) והנה הפ"י הקשה למ"ל הנס והרי בציבור מקריבין בטומאה ונראה דאי נימא דגזרו אז על הנכרים להיות כזבים ניחא לפי המבואר יומא ו' דלא הותר רק טומאת מת ולא טומאת זב ומיושב קו' מהרש"א דהרי הכהנים היו ג"כ טמאי מתים והנר ג"כ טמא מת להנ"ל נכון דטומאת מת הותרה בציבור ורק טומאת זב וזה די כשהי' חתום ושוב מצאתי כן בפר"ח ובזה מיושב מה שמקשים דהוי ס' טומאה ברה"ר דבריש נדה כ' התוס' דמע"ל שבנדה טמא אף ברה"ר ול"א דהוי ס"ט ברה"ר דכיון דהשתא ודאי טמאה לא ילפינין מסוטה וה"נ כיון שהכהנים שנטמאו במת השתא ודאי טמאו השמן שבפך ואף דהותרה בציבור עכ"פ טמא הוא וכשאתה מסופק אם נטמא בזב לא ילפינין מסוטה לטהר ברה"ר (ויש לספק אי אמרינין כן גם בנולד הס' קודם טומאה השני' דשם נולדו הס' והטומאה ביחד) והנה במה דאמרינין זבחים ל"ג ברובן טמאי מתים ונעשו זבין יש להקשות דהרי שבע לה טומאה כדאמרינין מנחות כ"ד וצ"ל דטומאה הבאה מאלי' שאני כמ"ש התו' מנחות כ"ד או דזב חמור מטמא מת פסחים ס"ז ל"א שבע לה טומאה כדאמרינין במנחות ולפ"ז בנטמא במת דטמא ז' ואח"כ נגע בזב דל"ה רק טומאת ערב דהוי טומאת נגיעה וגם קל על חמור אמרינין שבע לה טומא' ואמנם אי טומאה הותרה בציבור כשנטמא אח"כ בזב ל"א של"ט כיון דהוה כטהור גמור אך אם דחוי' הוה כטמא. ולכן במנורה הי' צריך לשמן שהי' חתום ולא נטמא בזב אף שנטמא באוהל המת כיון דהותר. ומעתה מיושב קו' הפ"י שהקשה דהאיך הקריבו החביתין שהיו ג"כ צריכין שמן דלפ"מ דאיתא ביומא באילו של אהרן כיון דקרבן יחיד הוה רק דיחוי וה"ה בחביתין ל"ה רק דחוי'

ומעתה לטומאת מת אין לחוש דיעשה בטומאה ורק חשש שנגע הנכרי וזה הרי של"ט דחביתין דחוי' בציבור משא"כ במנורה דהותרה ול"א של"ט צריך לשמן חתום וגם לנר. אמת שי"ל דל"ה רק ס' טמא מת ולכן לענין זיבה נחוש שמא לא נטמא במת ול"א שבע טומאה אך י"ל דהוה ס"ס שמא לא נטמא בזב ואת"ל שנטמא שמא נטמא מקודם במת ושל"ט וכיון דהוי ר"ה ורק דס' ל"מ דהשתא ודאי טמאה אבל ס"ס מהני ודוק

(ו) ובאופן אחר י"ל לרבא זבחים ל"ג דדוקא אי טומאה דחוי' אמרינין הואיל ואישתרי אישתרי ולא היכא שהותרה ומעתה כשנטמא אח"כ בנכרים דהוי כזבים אמרינין הואיל ואישתרי אישתרי וזה לענין חביתין דדיחוי ולא במנורה דהותרה (ודע די"ל דרבא ס"ל בין בדחוי' בין בהותרה הואיל ואישתרי רק דהקשה לאביי שחילק בין דחוי' דל"א הואיל ואישתרי להודחה, וא"ל רבא איפכא מסתברא דאל"כ תיקשי לרבא מהא דזב שראה קרי דשם הרי אישתרי ובזה סרה קושית בעל טורי אבן ריש מגילה על תוספות יבמות ח')

(ז) והנה הב"ח תי' על קו' התוס' מהיסט הזב דהא פך אינו מטמא בהיסט כמ"ש תוס' שבת פ"ד ולענין אוהל המת מהני היקף צמוד פתיל וע' בנוב"י מהד"ת סי' קל"ז. ותמוה לי דבחגיגה כ"ה אמרינין דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל וע' ט"א דאף חולין הניצולין בצמיד פתיל א"י אח"כ להקדיש אך ראיתו מחברי' מדכין בגלילא דע"כ ל"ה עדיין הקדש ליתא דמוכח להדי' נדה ז' דחברי' הי' מקדישין דחולין שנעשו על טהרות הקודש אין נטמא במע"ל שבנדה ע' מהרש"א וע"כ קדש ממש הוי אך גם אם לא נאמר כשי' הט"א הוא רחוק שהשמן הזה הי' חולין דאין מכניסין חולין לעזרה ע' שבועות י"א דמשמע דמה שקנו ממעות הקדש הי' עלי' קדושת דמים עכ"פ. ונ"ל לישב דברי הב"ח דהח"ץ והפ"י כ' דאי טומאה דחוי' בציבור הי' הנס שלא הוצרך לדחות ולפ"ז קשי' לי' להב"ח דנהי דפך צר לא נטמא בזב נטמא באוהל המת דג"ז דחוי' ומה תיקן הנס ולכן כ' הב"ח דמיירי במוקף צמיד פתיל וביאור הדבר דכמו בעשה דוחה ל"ת דחוי' הוא ומ"מ עול"ת שישנו בשאל' נדחה מפני עשה ובכה"ג הותרה ול"ב בעידנא כעין שכ' תו' פסחי' נ"ט ויבמות ה' ה"ה בטומאה דוקא טומאה הנוהגת בחולין ל"ה רק דחוי' משא"כ הקדש במוקף צמיד פתיל דישנו בשאלה דאם ישאל יטהר ע"ל סי' ק"ד אות ז' ובזה הותרה וכ"מ מדברי התוס' ברכות כ' דהיכי שישנו בשאלה הותרה ושפיר תי' הב"ח שהי' מוקף צמיד פתיל ונהי דעדיין טמא דהקדש אין ניצול בצמיד פתיל מ"מ הרי יכול לישאל על ההקדש ויטהר וטומאה כזו הותרה ולא דחוי' ושפיר תיקן עמוד והתבונן (ולפמ"ש שעה"מ בשם הרמב"ן דחרטה דהשתא אינו עוקר למפרע והבאתי ראי' מתוס' סוטה ו' שהקשו בבאו עדי' איך נשרפת וישאיל ולא הקשו בכל קדשים שנפסלו וע"כ שם לא יהי' רק חרטה דהשתא ובהקדש י"ל דל"מ חרטה דהשתא כמ"ש בישי"ע ה' יום כפור. אבל בבאו עדים הקשו שפיר דהרי הם הי' גם בתחלה רק שלא נודע והוה חרטה דמעיקרא ודוק א"כ הכא א"י לישאל דשמא אין לו חרטה דמעיקרא) ובעיקר דברי הפ"ח שכ' דטומאת ע"ז לא הותרה בציבור תמהתי מרש"י סנהדרין י"א שהי' חזקי' מעבר השנה מפני טומאת ע"ז ועכ"ז אמרינין שם טומאה הותרה בציבור. ואמנם בירושלמי מבואר כדברי הפ"ח ע' לעיל סי' ל' אות ו' מ"ש שם

(ח) ודע דבמ"ש דבנטמא בזב לא הותרה בציבור וכ"כ הפ"ח וקשי' דביומא ז' מקשה בגמ' כמה קו' נוקמא בנטמא מזב. ולכן אם לדין יש תשובה ונ"ל דבזבחים כ"ב יליף דטמא שרץ הותרה בציבור מק"ו דטמא מת ובתוס' מקשה דנילוף אף זב מק"ו וצ"ל דזב חמור שכן טומאה יוצאה מגופו כמו בפסחים ס"ז וכ"ז בזב עצמו אבל בנגע בזב או בע"ז דאין יצא מגופו לא חמור מטמא שרץ ויליף בק"ו ממת כמו טמא שרץ והותרה או דחוי' בציבור. אמנם כ"ז אי אין שו"ז על טמא שרץ וציבור עביד בטומאה ה"ה בנגע בזב ובע"ז. ואם שו"ז על טמא שרץ וציבור לא עבדי בטומא' כדאיתא בזבחים כ"ב ה"ה בנגע בזב או בע"ז ובזה י"ל דברי רש"י סנהדרין י"א שלא יהי' מוקשין מירושלמי דטומאת ע"ז לא אישתרי בציבור די"ל דירושלמי ס"ל בט"ש לא הותרה בציבור וה"ה לע"ז ורש"י בסנהדרין קאי למ"ד ט"ש הותרה בציבור

(ט) והנה במש"ל להקשות על הב"ח דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל י"ל לפמ"ש הט"א בחגיגה בגוף הטעם דהקדש אין ניצול בצמיד פתיל דהרי לכן מהני צמיד פתיל באוכלין וכלי חרס דל"ח לשאלה מע"ה דאין לו טהרה כדאמרינין חגיגה כ"ג משא"כ בקודש דנאמן ע"ה לכן צמיד פתיל ל"מ דחיישינין לשאלה