בית יצחק אורח חיים רסג

לרבנן דהוי ביטול מקח. אין הלוקח יכול לכוף להמוכר להחזיר אונאה ואם הי' המוכרים מבטלים המקח הי' מוכרח ליתן כפי מה שמכרו ולר"ט דדינו כשתות המוכר מוכרח להחזיר האונאה בלי שום טו"מ דיד הלוקח על העליונה. וע"כ כדברי הריטב"א. ומזה מוכח קצת כהסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ח"י שכ' דהיכא דידע בשעת מקח שאינו שוה כ"כ דל"ה מחילה וצריך לחזור א"ח בין ביטול מקח לכדי אונאה דאל"כ אמאי שמחו תגרי לוד. והרי עדיף להם שיהי' רק בכדי אונאה מיהו בזה י"ל דלא שכיח שידע מאונאה ויקנה. אבל אס"ד דאם שוה להקונה נמי צריך לחזור קשי' כנ"ל. גם במה שדחה הקצה"ח דברי הריטב"א דבקציצה מחמת דחק ל"ש אונאה. עיין בשיטה לב"מ נ"ח ע"ב שכ' דרבנן פליגי אר"י בן בתירא וס"ל במוכר סוס וסייף במלחמה יש בו אונאה ויכול לטעון משטה. כיון שחייו תלוין בו. וזה כדברי הריטב"א וע' בנתיבות סי' רס"ד. ולכאורה י"ל בנ"ד כיון שבהידור מצוה עד שליש במצוה ל"ש שומא אך לפמ"ש המג"א סי' תרנ"ו דדוקא כשהוא הדר יותר שליש מחבירו א"כ שוב שייך שומא

ולכאורה י"ל כיון דפסקינין דיש אונאה לספרים ה"ה באתרוג ושוב ראיתי במח"א דיני אונאה סי' כ"ד דמייתי לב"י סי' ר"ט בדבר שאין שער ידוע כמו גיזה וחלב א"ב אונאה ומח"א הקשה מספרים די"ב אונאה וצ"ל דס"ל להב"י דספרי' יש בו שומא ידוע ואמנם בזה אין הלכה כהב"י כמבואר בש"ך סי' ר"ט ס"ק א'. אמנם מייתי שם תשו' הרא"ש כלל י"ג סי' כ' שכ' דל"ש אונאה אלא בחפץ שדמי' ידועים ונתאנה בשומת החפץ אבל בחכירות אלמואנה של הקהל ל"ש אונאה כי האלמואנה משתנית לפי ה הזמן וכו'. ומזה משמע קצת כדברי הב"י, על כן נלפע"ד דבאתרוג כיון דהשער משתנה בכל שעה גם הש"ך מודה ועכ"פ המוחזק יכול לומר קים לי כהב"י וא"ב דין אונאה אם לא שבקי אומר שהאתרוג פסול

(ה) ובעמדי בזה נ"ל במה שנסתפק המ"ל בפ"ד מאישות במקדש באתרוג שא"ב ש"פ אך למצוה הוא ש"פ אם מקודשת. וע' בנוב"י מה"ת אה"ע סי' ס"ז שהביא ראי' מר"מ ה' ממרים שכ' דאם נחלקו במ"ע או כגון בלולב בשופר זה אומר כשר וזה אומר פסול ה"ז פטור. והרי נ"מ לענין קדושין דאם הוא כשר ש"פ ומשכחת לה דבר שזדונו כרת. וע"כ אם אין ש"פ רק למצוה ל"ה קדושין. ואני תמה בראיתו דהרי מבואר שם בר"מ זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ג"כ פטור. ובזה ג"כ משכחת דבר שזדונו כרת דאם הוא טמא אינו ש"פ כמ"ש המ"ל בפ"ב מה' טומאת צרעת ה' ט' דע"כ מה שנחלקו הזקן ממרא וסנהדרין בבהרת קדמה לשער לבן בהכי מיירי וע"כ כמ"ש הנוב"י סי' ס"ז דאם באמת אינו ש"פ מחמת הוראתם חייב והר"מ לא מיירי בהכי א"כ ראיתו אינה ראי'

(ו) אמנם לדעתי נראה ראי' מירושלמי נדרים ס"פ השותפין דאיתא שם במקדש אשה בס"ת אפי' של יחיד אינה מקודשת ולא נודע טעמו להנ"ל י"ל כיון דס"ת לא שוה רק למצוה מ"ה ס"ל לירושלמי דאינה מקודשת אמנם בראי' מירושלמי יש לדחות דבב"ב ק"נ מיבעי לן אי ס"ת איקרי נכסי כיון דאסור למכור וסובר הירושלמי דלא איקרי נכסי ומ"ה פוסק דאינה מקודשת ואנן ס"ל דהוה איבעי' דלא איפשטי' ומ"ה השמיטו הפוסקים להא דירושלמי ושמא לדידן הוה ודאי קדושין כמו שבע"ח גובה מס"ת ע' ח"מ סי' צ"ז מיהו לדעת הב"ח שם צ"ע וע' פמ"ג א"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ו שכ' דאס"ת ל"ח איסור אתנן. ונ"ל ראי' לדברי' מירושלמי הנ"ל ודוק

(ז) וגוף סברת המ"ל נ"ל כיון דילפינין קיחה קיחה משדה עפרון בעינין שיהי' ש"פ לכל. ואף דבודאי אם ש"פ למקצת בני אדם מקודשת זה כשש"פ בעצמותו אבל כשאינו ש"פ בעצמותו ל"מ וכיוצא בזה כ' התוס' שבת קכ"ז דאם ל"ח מחמת איסור מהני אם חזי לאחד משא"כ אם ל"ח מחמת גריעותא וה"ה להיפך אם בעצם ל"ח רק למצוה ל"מ דל"ח לכל. וע' ב"ש סי' ל"א שהקשה על הרא"ש דס"ל אף אם ש"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאור' מהא דמקדש במע"ב בגבולין מקודשת אע"פ דל"ש רק בירושלים וכתבתי לישב עפ"י דברי התוס' הנ"ל דבמע"ב הדבר שוה גם פה אך ל"ח מחמת איסור משא"כ כשאינו ש"פ מחמת גריעותי' ודוק וע' מ"ש לעיל סי' ל"ד דהיכא דל"ה קלקול רק לענין איסור ל"ה קלקול לענין חיוב שבת וסי' ק"ב דהיכא דל"ה מתקן רק למצוה ל"ה תיקון גמור ומזה ראי' להמ"ל

(ח) ודע דדברי המ"ל פ"ב מצרעת ה' ט' שכ' אדברי הר"מ דבספק בהרת קדמה לשער לבן טומאתו מספק. ומ"מ חייב הזקן ממרא דלדבריו אינו ש"פ ואם קידש אשה אינה מקודשת וחזיתי' לדעתי' דאם קידש אשה בספק איסור ומחמת ספ ספיקו אין ש"פ אינה מקודשת בודאי. ובעיני הדבר ספק דאם היתר הוא ש"פ ואם איסור הוא אש"פ והו"ל ספק קדושין שמא היתר הוא וש"פ ומה בכך שאנחנו לא נדע. ובפרט בספיקא דמעשה והרי ביבמות מ' אמרו בספק כזה דמיקרי עולה ליבום אם יבא אליהו ויאמר וה"ה לענין קדושין. וע' גיטין מ"ב ע"ב דספק מיקרי קנין כספו הואיל ואם יבא אליהו ולראי' זו העירני חכם אחד. וע' א"ז סי' תשנ"ו שרצה לומר דתיקו הו"ל דשיל"מ שמא יבא אליהו רק שכ' דממנ"פ מותר וכ"ש לענין קדושין שיש לחוש לקדושין מה"ט מיהו למ"ש הב"ש במקדש באד"ר אינה מקודשת כיון דמ"מ אינו ש"פ ה"ה בספק איסור מ"מ לא ש"פ אך כבר חלקו על הב"ש ע' בא"מ ואחרונים סוף דבר אני נבוך בדין זה

בשולי המכתב. בפנים הבאתי הסוגיא דב"ק מ"ה במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דא"ה בממון אחה"ר. והנה הקש' תלמידי הבחור המופלג השנון כמר שמואל גארפיין. והרי אמרינן בנזיר ל"א ואר"ח אוכמא למשכי' סומקא לבשרא חיורא לרדיא ופי' המפרש דנ"מ למקח וממכר א"כ בהך דב"ק בנמצא נגחן ניחזי אי סומקא זבין או חיורא. הנה בפשיטות ל"ק די"ל דמיירי בשאר מראות אך קשה על המפרש שפי' דנ"מ למקח והרי דברי ר"ח ע"כ על הרוב נאמר א"כ אם הלוקח מוחזק או המוכר א"ה בממון אחה"ר וזה דוחק לומר דסומקי אף המיעוט אין קונין לרדיא ולכן קצת ראי' מזה להפריש' סוף סימן רל"ב דהיכא דהלוקח מוחזק הולכין אה"ר להוציא א"כ נ"מ למקח וממכר בכה"ג מיהו דברי הדריש' צ"ע כמ"ש בנתיבות ומצאתי במח"א ה' קנין חצר סי' ו' שהקש' המגי' כעין זה אהא דביצה ז' בהאי דאמר ביעי דפחיא יהבי ליה ביעי דשחיטה דהוי מ"ט ול"א לאכיל' קבעי לה. ונימא א"ה בממון אחה"ר וזה י"ל לפמ"ש התוס' כתובות ע"ו ד"ה על בעל החמור בטעמא דמוכר שור ונמצא נגחן דאין מוציאין מהמוכר ולא מוקמינן המעות בחזקת מרא קמא משום דאם איתא דלרדיא זבין הו"ל לפרושי א"כ בהך דביעי דפי' ביעי דפחיא ל"ש זאת ומוקמינן המעות בחזקת מ"ק. (וע' ש"ש שמעתא ד' פ' י"ג) אך בהא מנזיר ליכא לשנוי כנ"ל וצ"ל דנ"מ היכא שאין שום אחד מוחזק ודו"ק

סימן קט

דרוש בסוגי' דחנוכה שבת כ"א

(א) התוס' ד"ה כבתה כ' דמ"ה אמר רב מדליקין בין בחול בין בשבת דאי הוה אמר סתם הו"א דוקא בחול אבל לא בשבת דמסברא הו"א דמותר להשתמש לאורה והקשה מהרש"א א"כ לימא ר"ה אין מדליקין סתם ור"ח לימא מדליקין סתם דממילא ידעינין דבחול אבל לא בשבת ולישב זה נאמר דהפ"י הקשה מ"ט דר"ה בשמן שריפה דאין מדליקין בשלמא לענין שבת חיישינין שמא יטה משא"כ בחנוכה והנה אם נימא דאסור להשתמש לאורה יש טעם משום הפסד קדשים דהתורה אמרה שיהנה בשעת שריפה ובחנוכה אסור וכ"כ הפ"י וטעמא דרב דמדליקין צ"ל דס"ל דלא מיקרי הפסד כיון שעושה מצוה ומעתה אלו אמר רב מדליקין סתם הו"א דמותר להשתמש לאורה מצד הוכחה דאל"כ איך מדליק בחול בשמן שריפה והרי הוה הפסד ולכן איצטריך לאשמעונין דאסור להשתמש לאורה אבל ר"ה ס"ל אין מדליקין והו"א דטעמא דשמן שריפה משום הפסד קדשים וא"כ אסור להשתמש ולכן אשמעונין דמותר להשתמש לאורה וטעמא דאין מדליקין משום דאסור לישראל בהנאה כמ"ש הפ"י אך קשה לר"ח דהו"ל למימר מדליקין סתם ונימא ג"כ דמותר להשתמש כמו לרב כיון דס"ל מדליקין בש"ש ובשבת אסור להדליק ואמנם ר"ח לשיטתי' דס"ל ד' כ"ג דבכל שבת מדליקין בשמן שריפה ורק ביו"ט שחל בע"ש אסור וא"כ שמן שריפה אינו בכלל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין ואין הוכחה שמותר להשתמש כמו לרב ומצד הסברא אסור ואיצטריך לאשמעונין דמותר (וע' מש"ל סי' צ"ה אות)

(ב) ונבוא לישב לשון הגמ' הא דאמרי רבנן קמי' דאביי משמי' דר"י ולא קיבלה משמי' דר"י וקיבלה וכי משא פנים יש בדבר ומקודם נישב קו' תוס' ד' כ"ב ד"ה סוכה הכא משמע דאסור להסתפק משום דהוקצה למצוה ובמק"א אמר משום חג לד' עוד הקשו דמה מקשה בביצה ל' מנוי סוכה לעצי סוכה דל"מ תנאי והרי עצי סוכה אסור מדאור' משא"כ נוי סוכה עוד הקשה הר"ן דשם מקשה ומי מהני תנאי והרי עצי סוכה אסור מקרא דמה חג לד' מאי ראי' דילמא אפ"ה מהני תנאי ומה שתי' הר"ן דמדאור' ל"מ תנאי הקשה הגאון מהרש"ק ממעילה י"ב גבי ולד המעושרת לא יינק וכו' ואחרים מתנדבים כן וע' תוס' שם שפי' שמתנים שהולד תנוח ומוכח דמהני תנאי בדאור' עוד ק' שם בביצה דהו"ל להקשות הברייתות אהדדי וגם למ"ל להציע כל הבריי' כיון דהקו' רק מואם התנה הכל לפי תנאו ונ"ל דהנה בתשו' בשמים ראש סי' רכ"ט ביאר דברי התוס' ביצה ד' דמוקצה מחמת יום שעבר ל"א דטעמא דמוקצה כיון שנאסר בתחלת היום אסור כה"י והמוקצה מחמת יום שעבר אינו אוסר רק שמא הוא סוף יום שלעבר ול"ש מיגו דאיתקצאי ואי דהרי מ"מ הי' אסור מספק בביה"ש דלא ידעינין אי תחלת היום או סוף היום זה הוה מוקצה בטעות דאלו ידעינין שביה"ש הוא תחלת היום הי' מותר ורק דלא נדע והוה כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין עיי"ש ולמדתי מדברי' דבמוקצה מחמת מצוה דאסרינין אף מחמת יום שלעבר כמ"ש תוס' ביצה ד' אף מוקצה בטעות אסור. ומיושב קו' התוס' דמקרא דחג לד' ה"א