בית יצחק אורח חיים רסב

הא' המעות בחזרה והם קנו אתרוג אחר ול"ש לומר דהוי ש"ר ואח"כ יאוש דכיון דכל מי שבירך על האתרוג זכה אז בהאתרוג במתנה ע"מ להחזיר הי"ל לדידי' יאוש ואח"כ ש"ר. ואף דבתשו' הרשב"א סי' ס"ב כ' דמטעם ברירה יוצאין באתרוג השותפין (וצ"ל דאף דבדאור' א"ב מ"מ בשותפין אמרינין יש ברירה כמ"ש הר"ן פ' השותפין דהלכה כראב"י עיי"ש ולפמ"ש בנתיבות סי' ס"א דהיכא דל"ב שיקנה למפרע אמרינין ברירה וקונה אף למפרע ניחא בלא"ה) ולפמ"ש דהוברר למפרע שהוא שלו הו"ל ש"ר ואח"כ יאוש מ"מ צ"ל דכונת הרשב"א לא דלמפרע שלו דאל"כ איך יצא חבירו. אך שהוא עתה שלו. ע"כ הו"ל יאוש ואח"כ ש"ר ובלא"ה אין לומר דיוצאין מטעם ברירה דל"ה רק קנין לזמן והו"ל קנין פירות אך דיוצאין מטעם מתנה עמ"ל כמ"ש בנתיבות סי' רמ"א. אך מ"ש שם דגם הרשב"א בתשו' כ' כן ליתא דהרשב"א כ' בתחלה כן ולבסוף כ' מטעם ברירה אך דלהלכה צדקו דברי הנתיבות סי' רמ"א הגם מ"ש שם דהכונה באתרוג אחריך לפלוני היינו לאחר שיצא בו לא משמע כן ויש להאריך בזה מ"מ לנידון דידן צדקו דברינו דהו"ל יאוש ואח"כ ש"ר ע"כ הדבר פשוט דיצאו הרבים ודוק

ומצאתי במח"א ה' קנין משיכה סי' ב' לאחר שכ' דבקנין דרבנן א"י מדאור' כ' ולענין שאלתינו (בקנה דבר מדרבנן וקידש אשה) מקודשת מה"ת דאיכא ש"ר וה"ה לענין אתרוג כה"ג בנתנו לחבירו ונ' כונתו דנהי דל"ק רק מדרבנן מ"מ הבעלים נתיאשו וקנה מדאור' ביאוש וש"ר וצ"ע אף דל"ה גזילה ויקנה ביאוש לחודי' כיון דאתי לידי' קודם יאוש ל"מ ורק אחר יוצא בו ודוק

(ז) ואשוב לדברי כת"ה מ"ש דלדברי המח"א דכ' שלא לקנות אתרוג בהקפה דמשיכה ל"ה רק קנין דרבנן ול"מ לדאור' ה"ה במכר לאחד בכסף וחזר בו השני אין לו רק קנין משיכה וא"י מדאור' וזה ליתא דאף לדברי המח"א חכמים הפקיעו קנין הא'. והשני קונה בכסף ובמשיכה דאף להמח"א יש כח לחכמים להפקיע קנין. אך אין להם כח לעשות קנין מדאור' וז"פ וראיתי במכתבו מביא דברי הגאון מלבוב להשיג על המח"א שכ' דאין לקנות אתרוג בהקפה מתוס' ע"ז ס"ב ע"ב ד"ה יאות שכ' דאם הי' ע"ה רוצה להקיף האתרוג ל"ה איסור דמי שביעית הרי דיוצאין באתרוג בהקפה. וא"ר משם די"ל דקנה האתרוג בקנין חצר כמ"ש הרמב"ן הובא בשטמ"ק ב"מ שהקשה לר"י איך קונה במציאה והפקר ותי' בקנין חצר עיי"ש. ובקצה"ח סי' קצ"ח הקשה עלי' דהרי חצר משום יד איתרבי ואם יד א"ק גם חצר א"ק. וכבר הקשה זאת המח"א בהגהות הובא בקהלת יעקב אות מ' וברי"ט אלגזי בכורות ד' י"ד ע"ב ד' פ"ב ותי' דיד ודאי קונה גם לר"י ור"י ל"ק אלא במשיכה שאינו נוטל לידו כגון בדברים כבדים וגדולים. וגם הרמב"ן לא הקשה רק בדברים גדולים איך קונה ותי' דחצר קונה דהוי יד אריכתא. אמנם לפ"ז בפשיטות יוצא באתרוג בהקפה כיון שנוטל בידו. ולפ"ז צ"ל הא דמקשה בע"ז ע"א מהני סביותא ואס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשכה נכרי קני' יי"נ ל"ה עד דנגע כו' והרי בס"ד דגמ' מיירי דנקט לי' נכרי בידו וקני' לכ"ע מטעם יד. וצ"ל דהכלי גדולה מידו ואין מחזיק כולה ביד. ול"מ רק מטעם הגבהה או משיכה ולדברי הרמב"ן ניחא מה שקשה לדברי התוס' ע"ז ע"א ד"ה ומאי לא ניתן להשבון. דאף דהיכא דליכא מעות קונה במשיכה מ"מ היכא דבאיסורא אתי לידי' אי אינו קונה במקח אינה קונה בגזילה וגניבה וא"כ לר"י דמשיכה אינה מה"ת איך משכחת גזילה וגניבה שיקנה מה"ת להתחייב באונסין כיון דמשיכה א"ק וגם ק' איך מהני חצר בגניבה דהוא מתורת יד וידו א"ק מה"ת. אמנם להרמב"ן לפמ"ש מח"א ביאורו ניחא. וכ"ז דלא כקצה"ח ח סי' קצ"ח וסי' שס"א ס"ק א' ודוק. ומ"ש כ"ת על הראי' מתוס' ע"ז ס"ג דמותר לצאת באתרוג דהקפה דשם כיון שאסור למסור המעות לע"ה הוי כליכא מעות ומשיכה קונה מה"ת ליתא דלא מיקרי זאת ליכא מעות דבודאי מה שאסור למסור המעות לע"ה הוי רק אד"ר דל"ה רק ספק אם יעבור אלפ"ע. ומדאור' איכא מעות. ועוד לא מיקרי זאת ליכא מעות. דרק ארי' רביע עלי'. ודע דמדברי הרמב"ן הנ"ל שכ' דקונה באגב או בחצר מוכח דסבירא ליה אגב הוא קנין דאורייתא דלא כשיטת התוספות ב"ק י"ב

(ח) וד"א נ"ל במה שהקשו התוס' בע"ז ע"א ד"ה שקולי זוזי דאם משיכה קונה א"כ מעות א"ק ומה מועיל שיקח מעות מקודם הרי הוי יי"נ ברשות ישראל קודם שימשכנה ושמא י"ל לפמ"ש הבעה"ת הובא בתומים סי' ק"ג דבהגיע זמ"פ גם לרבא למפרע גובה ואף במטלטלין לענין איסור למפרע גובה כמ"ש מהרש"א שם פסחים א"כ כשנתן הגוי מעות הוי בע"ח על היין והיין כאפותיקי וגובה למפרע ומ"ה ל"ה יי"נ ברשות ישראל דתיכף כשקבל מעות הגיע זמ"פ מהיין. וכיוצא בזה כ' בנתיבות סי' קצ"ט ס"ק ב' לישב דברי הר"מ והרבה יש לעיין בזה ולא באתי רק לעורר ואולי י"ל בזה דברי הרשב"א הובא בב"י סי' שנ"ד שהביא ראי' מהא דאוונכרי ביאוש וש"ר א"צ להחזיר הדמים דאל"כ האי אסא לא מיקני' קנין הגוף דהא אינו אלא ככין משכון דדמים בעי לאהדורי ואנן בעינין לכם. וזה תמוה דהדמים ל"ה אלא כחוב וגוף החפץ של הלוקח וכבר תמה עלי' בכ"ת בשם גד"ת וראי' מגמ' שאמרו פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים וע' בקצה"ח שנ"ד להנ"ל י"ל שמא אח"כ לא יפרע ויגבה החפץ ויקנה למפרע כיון שהגיע זמ"פ לשיטת בעה"ת. ולענין איסור אף במטלטלין קונה למפרע ול"ה למפרע של הקונה משא"כ בהך דסוכה דל"ב שיהי' שלו רק שלא יהי' גזול. אף דכשיגבה יהי' למפרע של הנגזל כיון דלע"ע הוי שלו דקני' מתקנת מריש מדרבנן הוי עכ"פ כשאול ומ"ה אמרו דיצאו רבנן. והנני ידידו וד"ש

סימן קח

ב"ה ו' פ' לך תרל"ה פרעמישלא

ברכה ושלום להרב המאוה"ג המופלג החריף מ' אברהם יעקב איסערליש נ"י ראב"ד ומ"ץ דק' טורקא

(א) ע"ד הדו"ד שאחד מכר אתרוגים שיביאו לו מק' ווינא ובא לו אתרוגים קארסיקאנער שלא הי' במדינתינו כמה שנים ורוצה הקונה לחזור באמרו שלא עלה על דעתו על אתרוגים קארסיקאנער. הדבר פשוט שהדין עם הלוקח כיון שעד הנה הי' רוב וכל האתרוגים מקארפו מסתמא לא יקנה אך אתרוגים קארפוער אף שלא פירש. והנה אם הלוקח כבר שילם כל המעות ובא להוציא מיד המוכר י"ל אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוכר אמנם י"ל דבנ"ד יכול אף להוציא מיד המוכר למ"ש התוס' בכתובות ע"ו ד"ה על בעל החמור דטעמי' דשמואל דלא מוקי המעות בחזקת מ"ק במוכר שור ונמצא נגחן כיון דגברא זבין להכי ולהכי יש לו לטעון לשחיטה מכרתי' דאם איתא דלרדיא הו"ל לפרושי והו"ל טענה ודאית וע' מחא"פ ה' שומרים סי' כ"ו שפי' דבריהם וזה ל"ש בנ"ד דלא אסיק אדעתי' כלל שיבואו אתרוגים קארסיקאנער שלא באו כמה שנים ולא הו"ל לאתנוי'. אך אפי' להחולקים על תוס' וס"ל דאפי' בטענת שמא א"ה אחה"ר מ"מ י"ל לפמ"ש בת"ה סי' שי"ד דברובא דאיתא קמן הולכין אחה"ר להוציא ממון בכה"ג דהרוב אתרוגים שיבואו לכאן היה קארפוער הוה רובא דאיתא קמן כמ"ש הת"ה בתינוק הנמצא וכמ"ש הר"ן רפ"ג דע"ז דרוב עירות שאין עובדין הוי רובא דאיתא קמן. ובודאי קנה אותם בסתמא ולא מהמיעוט שלא באו כמה שנים מיהו בת"ה נסתפק בזה מיהו י"ל דכיון שלא באו כמה שנים למדינתינו גרע ממיעוט ובודאי הוה מקח טעות. וכ"ז היכא דהמוכר מוחזק אך בנ"ד שהלוקח לא נתן רק טראטע על המעות ודאי יכול לחזור וא"צ לשלם הטראטע דהוה מוחזק. וכיון שהדין שיכול לחזור אם התרה הלוקח להמוכר קודם יו"ט שילך לד"ת ויקבל האתרוגים בחזרה ולא רצה ומכר האתרוגים הוה כמשיב אבידה שהי' מחויב למכור בערב יו"ט וההיזק חל על המוכר וע' תשו' בית אפרים ח"מ סי' ל' דבעל הוועקסיל לא חשיב מוחזק לענין ספיקות הנופלין בו או טענות עיי"ש וזה דלא כמ"ש ש"ב הגאון מלבוב בשואל ומשיב ח"ג סי' ק"ח דא"י לטעון קים לי נגד שטר. ומה שהביא ראי' מתשובת המיוחסות סי' ק' מ' בש"ך סי' מ"ד ס"ק ט"ו דלא קיי"ל כתשו' זו ועכ"פ בנ"ד שכ' לעיל דאף בנתן מעות יכול להוציא ודאי יפה הורה

(ב) ודרך אגב נ"ל לבאר במוכר אתרוג קודם חג הסוכות אם יש בו דין אונאה בכדי שיראה לתגר. הנה בריטב"א קדושין ח' כ' דהיכא דמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק ל"ש אלא ה' אי להאי לוקח שוה א"ב משום אונאה מיהו היכא דלדידי' ל"ש אלא מפני שהוא דחוק בדבר ודאי קציצה ע"י הדחק ל"ש קציצה ואפי' נתן לו הדמים חוזר וגובה ממנו והכי מוכח ביבמות עיי"ש הנה מתחילת דברי ריטב"א י"ל לכאורה בקונה אתרוג לצרכו אף דכשישאל לתגר יאמר ששוה פחות מ"מ א"ב אונאה דהמוכר יכול לטעון דלדידך שוה יותר כיון שבאתרוגים תליא השווי לפי האדם אך ז"א דדוקא כשנודע בבירור דלדידי' שוה יותר א"ב אונאה כגון רב כהנא דגברא רבה ובעי סודרא. אבל בסתמא ל"ק רק כפי מה ששוה ול"מ המוכר לומר לדידך שוה יותר וז"פ. ובקצה"ח סי' רכ"ז הקשה על הריטב"א מהא דקיי"ל במרגליות ושאר דברים י"ב אונא' אף שאדם רוצה לזוגן ומשמע דאפי' הלוקח רוצה לזוגן ולדידי' שוה יותר ושמא יש לחלק בין כשהחפץ גופה שוה לדידי' יותר כגון ברב כהנא ובין כשהחפץ אינו שוה יותר רק לדידי' שרוצה לזוגן משום שיש לו כלים כזה

(ג) ויש להוכיח קצת מסוגיא דתגרי לוד ב"מ נ' דאם להלוקח שוה יותר כגון שצריך לזוגן או כגון ברב כהנא א"ב דין אונאה מדשמחו תגרי לוד כשאמר להם דעד שליש דינו כשתות וקנה ומחזיר אונאה ולא כרבנן דמקחו בטל וכ' התוס' אף דבשתות הלוקח ידו על העליונה רצה קונה ומחזיר אונאה וביותר משתות שניהם יכולין לחזור ועדיף להמוכר שיהי' דינו כיותר משתות שיוכל המוכר ג"כ לחזור הי' זאת בעיני תגרי לוד לדבר נקל שלא הי' רוצים לחזור ואס"ד דאף אם שוה להקונה יותר אם לכ"ע אינו שוה צריך להחזיר אונאה הרי נפקותא גדולה בזה שאם מכרו מה ששוה ללוקח יותר. ואינו אותו עד שליש וללוקח שוה כפי מה שנתן