בית יצחק אורח חיים רסא

ל"ק באשה א"מ בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ומקשה אי קסבר לש"מ אפילו תרומה נמי ולישני דמה"ט יצא ידי נתינה כיון דאסור בתרומה ליתן ע"מ להחזיר הוי תנאי בדבר שא"א עי"ש ול"מ התנאי ומ"ה יצא ויהי' כן פי' דברי רבא דמ"ה יצא כיון שאסור לעשות כן. ומזה מוכח כדברי הב"א הנ"ל דהיכא דהמעשה אפשר עי"ש אף שהמעש' עם התנאי א"א עי"ש מהני התנאי ושפיר מקשה דא"א לתרץ כנ"ל

סימן קו

ב"ה ט"ו חשון רני עקרה לפ"ק

שלום וברכה לכבוד ה"ה הרב החריף מ' יצחק טרויא נ"י מסאמבור

ע"ד השאלה באחד שמכר אתרוג בין יו"כ לסוכות ונתן דראהן. ויותר המעות הבטיח ליתן ביום ב' וביום ב' תבע המוכר המעות ואמר הלוקח שזמנו כל היום ואמר המוכר שימכור לאחר האתרוג והשיב הלוקח מכור בדרך כעס. ואח"כ זירז הלוקח הא' את הלוקח הב' שלא יקנה ולא חשש לזה וקנה אם יצאו רבים ידי חובת אתרוג כי הקונה הא' והב' קנו לצורך רבים. והנה המוכר אמר שהקונה לא אמר מתוך כעס

(א) תשובה מ"ש כת"ה שבין יו"כ לסוכות קונין אתרוג בכסף לבד וחילי' מדברי מהרי"ל הובא בח"מ סי' קצ"ט דביין לקידוש קונין בכסף וה"ה באתרוג הנה במג"א סי' שס"ט הקשה על המהרי"ל אמאי בעירוב דהוה ג"כ מצוה ל"ק בכסף לבד. ובנתיב חיים תי' דעירוב אין לו סמך במקרא משא"כ קידוש על היין. ולפ"ז כש"כ אתרוג דאור'. אמנם בא"ר תי' דאין מדמין מצות זו לזו. ואמנם מכח כש"כ יש ללמוד. אבל תמהני על המג"א בעיקר קושיתו דהרי בפהמ"ש בעירובין כ' הר"מ הטעם דרבנן לא ס"ל בעירוב דמעות קונות דחיישינין שמא יפשע החנוני ולא מערב וכן הוא בירושלמי דחכמים מודין לר"א דהעמידו על ד"ת אך מטעם שמא יפשע ל"מ בחנוני מעות לבד. ומעתה זה דוקא בעירוב דהבעלים אין עושין כלום חיישינין שמא ישכח החנוני ולא מערב משא"כ היכא שהבעלים בעצמן עושין המצוה כגון קידוש ואתרוג שפיר קאמר מהרי"ל מיהו י"ל דהמג"א שפיר הקשה לשיטת הרא"ש דמבואר בדבריו דרבנן לא ס"ל כר"א דהעמידו דבריהם על ד"ת בעירוב ואין הטעם שמא יפשע דאף בבעה"ב ל"מ רק בקנה אצל אחר ולפ"ז י"ל דמהרי"ל יסבור כשיטת הפ' המשניות וכירושלמי ולכן פסק בקידוש קונה בכסף ועל מה דפסק ברמ"א סי' קצ"ט כמהרי"ל בזה ק' קו' מג"א. אמנם גם לשיטה זו י"ל. דנ"ל הסברא דבד' פרקים העמידו על ד"ת דהתוס' בעירובין פ"א ד"ה שמא יאמרו כ' דאם לא שכיח שישתה המשיכה אחר נתינת המעות ל"ה שמא יאמר נשרפו חיטך. וא"כ צ"ל דמה"ט עקרו קנין כסף דשכיח שישהה משא"כ בד' פרקים אלו דבודאי הבעלים ימשכו תיכף דצריכין לבשר משום חד יומא נ"ח שיאמר נשרפו חיטך ומ"ה פליגא רבנן על ר"א בעירוב דבעירוב כיון דהפת כשאר אצל החנוני והוא מערב בו ואם אחר השבת ישרף לא טרח ומציל ושייך הטעם שמא יאמרו וא"ד לד' פרקים. משא"כ ביין לקידוש דבודאי ימשך תיכף משום חד יומא ל"ג ושפיר קאמר מהרי"נ ולפ"ז כש"כ באתרוג וכן כ' בפמ"ג סי' תרמ"ו דקונין אתרוג במעות לבד אבל כ"ז בעיו"ט דל"ה אלא חד יומא. משא"כ כשיש יותר מיום אחד דשייך הגזירה דרבנן מי יהין לומר זאת מעצמו. ואנו אין לנו לתקן חדשות ובמהרי"ל איתא כשקנה קידוש בע"ש וה"ה אתרוג בעיו"ט משא"כ קודם עיו"ט אין ספק דל"ק וע' בקהלת יעקב אלגאזי אות מ' מביא בשם מוצל מאש דאפי' במקום מצוה העמידו דבריהם ולא הביא דברי מהרי"ל ואין לפני ספר הנ"ל

(ב) ודע די"ל דדבר שדרכו להגביה דאינו קונה במשיכה קונה בכסף אחר משיכה דהרי התוס' הקשו ומה הועילו שאמרו מעות א"ק הרי יאמר המוכר נשרפו מעותך בעלי' ותי' דעל המעות חייב באונסין כשואל או דכספים אין שמירה אלא בקרקע. ולפ"ז במשך דבר שדרכו להגביה ונתן כסף אם נימא דל"ק ואמר המוכר נשרפו מעותך דכמו שהוא שומר על המעות הלוקח שומר על החפץ כמו ליקח כלי לבקרו דלענין שומרין א"ח בין דרכו להגביה וכן משמע בתוס' גיטין נ"א וכיון דשניהם נעשין שומרין זל"ז הוי שמירה בבעלים ובמשך קודם ונתן מעות אח"כ בשעת קבלת מעות הי' בעל המעות שומר שלו ופטור ושייך לומר כשרפו מעותך

ומצאתי בשערי משפט שהקשה בדבר שדרכו להגביה ונתן מעות ואח"כ משך ניקני דל"ש כשרפו חיטך כיון שהוא ברשות לוקח. וזה ניחא דכיון דבשעת נתינת מעות ל"ק דאז שייך הגזירה במה יקנה אח"כ. אך במשך קודם ואח"כ נתן מעות לדעתי קונה הן מטעם דל"ש נשרפו חיטך כיון שהוא ברשות ליקח ואף אם נאמר דלא חילקו חכמים מ"מ שייך הסברא שכתבתי דאם לא יקנה יאמר נשרפו מעותך דהוה שמירה בבעלים ולפ"ז קשה לי בגמ' דב"מ ד' מ"ט ע"ב דאמרו שם כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור מפני שדמי כספו בידו ומקשה פשיטא ופירש"י הרי משיכה יש ומ"ט פלוגי רבנן וקשי' דנוקי בדבר שדרכו להגביה דל"ק במשיכה וקמ"ל ר"ש דקני בכסף דל"ש נשרפו חיטך מב' טעמי דכתיבנא ודא קו' רבתי ושמא י"ל דאה"נ דהמ"ל הכי אך מוקי בגונא אחרינא דל"ש נשרפו חיטך

(ג) ושוב נ"ל במ"ש לעיל דבמשך דבר שדרכו להגביה הו"ל ש"ש כמו שכ' תוס' גיטין נ"א ליתא דשם יש רשות ללוקח לעשות מה שירצה משא"כ בזה והכי מוכח מסמ"ע סי' קצ"ט ס"ק ט' שכ' דל"ת משום חשש נשרפו חיטך רק היכא שיש חשש לשאר היזקות משא"כ אם הוא ש"ש. וא"כ קשי' אתי' ריב"ן בתוס' ב"מ דמ"ה ל"א משיכה ג"כ לא יקנו שא"כ יאמר הלוקח נשרפו חיטך והרי ה"ל ש"ש וע"כ ל"ה ש"ש היכא דל"ק רק ש"ח הוי וע"כ ל"כ התוס' בגיטין דהוי ש"ש רק ביתומים דלענין זילא המקח קיים ורק כשנתיקר יכולין היתומים לחזור ע"כ הלוקח מותר להשתמש בהמקח והוי ש"ש משא"כ אם משיכה ל"ק ל"ה רק ש"ח כן נ"ל בישוב שני דיבורי התו' (ומצאתי בתשו' נטע שעשועים סי' מ"ט שהרגיש בקו' זאת על שני דיבורי התו' ולא העלה דבר ברור) ולפ"ז דל"ה רק ש"ח י"ל דל"ה שמירה בבעלים כיון ששימר א"צ להטריח א"ע רק שלא יפשע וכ"כ המחנה אפרים ה' שומרים סי' ל"ח עיי"ש (הגם שיש לדון בדבריו דכיון דש"ח שהי' לו לקדם ברועים ומקלות בחנם ולא קידם חייב הרי דצריך להטריח עצמו) ולפ"ז דל"ש שמירה בבעלים ול"ש נשרפו מעותך נ"ל אף בדבר שדרכו להגביה ל"ק במעות ומשיכה דלא חילקו בתקנתן ודוקא אם הי' שייך לומר נשרפו מעותך שפיר קנה משא"כ אם ל"ש נשרפו מעותך ומיושב הקו' הנ"ל

(ד) ואמנם אף אם נחליט דאין אתרוג נקננ בכסף רק בעיו"ט בנ"ד שקנה ממעות הקלויז שהוא מעות צדקה וקנה לצורך הקלויז י"ל דקונה לצדקה יקנה בכסף כמבואר בסי' קצ"ט. ועיי"ש בקצה"ח שהקשה ע"ז ובנתיבות פסק כדברי רמ"א ולזה העירני החריף מ' משה רעבהאן מפה"ק והנה אף דמה שיוצאין באתרוג של הקהל הוא מטעם דהוה כאלו התנה שיהי' לכל אחד מתנה ע"מ להחזיר מ"מ כיון דגוף האתרוג הוא משל צדקה ובתנאי שיהי' לכ"א ע"מ להחזיר קונין בכסף. ואפי' אם הי' בדבר ספק אם הוי זאת צדקה מ"מ לפמ"ש הה"מ בפ"ד מגזיל' בהא דפסק הר"מ דשכירו ולקיטו א"כ ואם תפס מוציאין מידו הואיל דהוי ספק בהקנה ה"ה בספק קנין כסף הואיל דמדאו' קנה וספק אי עקרו חכמים מוציאין מיד המוכר. וכן פסק בשערי משפט סי' קצ"ט מה"ט. אך דלדעתי ל"נ כן דא"ד להך דשכירו ולקיטו דתפס לאחר שנולד הספק משא"כ להוציא מיד המוכר מספק שמוחזק מקודם אין לנו דכיון דרבנן עקרו לקנין כסף איך מוציאין מספק אך בנ"ד דהוי ודאי ממעות צדקה ע"כ הדין דקנה האתרוג

(ה) והנה אם קנה אחד אתרוג לצרכו בקנין כסף באופן דהמוכר א"צ רק נקבל מי שפרע נ"ל דהמוכר בעצמו אינו יוצא אח"כ באתרוג זה דהוי מהב"ע כיון שצריך לקבל מ"ש והלכה כרבא דמילט ליטינן לי' אף דכתיב ונשיא בעמך לא תאר משום דאינו עושה מעשה עמך כדאיתא בב"מ מ"ח א"כ הוי דבר עבירה. ובזה יש לפרש בגמ' שם חא"ב מעות קונות משום הכי קאי בחבל והיינו דמותר לקללו דאינו עושה מעשה עמך אא"א ח"ק אמאי קאי באבל והיינו איך מותר לקללו ומשני משום דברים והיינו דאפי' עבר מדרבנן הו"ל אינו עושה מעשה עמך ומותר לקללו (ומ"ש תוס' מ"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו שינהוג דנדוי דאי לאו דמקלל חבירו צ"ע דאינו עושה מעשה עמך) ועכ"פ מוכח דהוי עבירה. וא"י דאף מדרבנן הוי עהב"ע כמ"ש רש"י פסחים ל"ו וע' בהר הכרמל סי' ל"ו דהעובר על מי שפרע פסול לעדות ולפ"ז פשיטא דהוי מה"ב אלא אפי' להחולקים הוי מה"ב ודוק מיהו במכרו לאחר יוצא בו דלאחרים ל"ה מה"ב כמ"ש המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ג' ואף להפוסקים דלפני יאוש אף אחר א"י בו אף בשאר ימים היינו משום דל"ה שלו וכל רגע הוה גזילה חדשה משא"כ היכא דהוי של המוכר רק שעבר עמ"ש לכ"ע אחרים יצאו אך המוכר א"י. ובקנה ק"ג גם אחרים א"י

(י) אמנם בנ"ד שהמוכר אמר שימכור והלוקח אמר ג"כ מכור אם אמר בדרך כעס ל"מ כמ"ש כת"ה כמבואר בסי' של"ג בפועל אך אם לא אמר דרך כעס מהני אמירתו כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק ק"ד. ואף להתומים דפליג על הש"ך שם זה דוקא באמר לו למכור משכון דלא חשיב בעל המשכון שהמלוה ימהר וימכר כמ"ש בתומים שם משא"כ באתרוג שהמוכר אמר שימכור ובודאי ימהר למכור שלא ישאר בידו עד אחר יו"ט ל"ש לומר דהוי קמדחי לי'. ואם יש הכחשה אם אמר בדרך כעס המוחזק נאמן בשבועה וכת"ה כ' דהגבאי לא הי' לו רשות למכור וזה ליתא דכיון שהי' עוד אתרוגים לקנות יכול להיות שמצא אחר יותר הדור. ולכן לא רצה לפדות האתרוג והי' בידו למכור זה עוד י"ל דשארית ישראל לא יעשו עולה ובודאי מחלו ונתיאשו מהאתרוג כשקבל הלוקח