בית יצחק אורח חיים כה

וקשיא לר"מ איך מיבם אח"כ ובשלמא לפי' התוס' דהוה מחמת ספק י"ל דלא מיקרי זאת כל יבמה שאין אני קורא בה מה שמחמת ספק אינה מיבם משא"כ לפי פירושי דאם הוה ספק שיבא לכלל גדלות לע"ע ודאי אינו מיבם ק' כנ"ל ולישב זאת נ"ל דריטב"א הק' בד' קי"א דל"ל תרי קראי חדא יבמה כל דהוא וחדא כי ישבו אחים יחדיו ותי' דאי מחד קרא ה"א דקרא אתי להתיר לקטן ליבם משיגדיל אבל לא בעודו קטן קמ"ל קרא השני עי"ש ולפ"ז נכון דכיון דר"מ אוסר מדאורייתא ליבם ע"כ לא דריש קרא דיבמה כל דהוא ויליף מקרא דכי ישבו אחים יחדיו דמיבם כשיגדיל ול"א כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה שוב אינו מיבם ובעודו קטן אסור ליבם ודו"ק היטב והרבה יש לדבר ולפי שאכ"מ אשים מחסום לפי

(ז) והנה בני היקר הרב החריף מוה' אהרן (זצ"ל א"ה חבל על דאבדן נפש יקרה צבי תפארתי) פי' דברי הפירוש המשנה להרמב"ם הנ"ל בדרך פשוט ואולי האמת אתו דהנה בש"ס בריש פ' בא סימן בבא סימן העליון עד שלא בא התחתון פליגא ר"מ ורבנן וס"ל לרבנן דא"א שיבא העליון עד שיבא התחתון ור"מ פליג ומקשה בגמ' וליתנא וחכ"א או חולצת או מתיבמת ואנא ידענא משום דא"א ומקשה מהרש"א דאם לא ליתנא משום דא"א נטעה דסימן העליון הוה סימן ותי' דמאי נ"מ דהרי סי' העליון מועיל בלא"ה משום דא"א לבא בלא התחתון ומה טעות יהי' בזה וקשה על מהרש"א דא"כ איך אמרינין שם בגמ' ע"ב ואימא או הא או הא ומשני כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון בלא עליון ומה נ"מ בהיקש זה לרבנן דהרי לרבנן מהני בכל דוכתא עליון מטעם דא"א ע"כ צ"ל דהיקש זה לר"מ. וכ"כ הגאון מהרש"ק זצ"ל במי נדה ולפ"ז הפי' בדברי הרמב"ם הכי וז"ל. אמנם לר"מ אפשר שיבא העליון ולא יבא התחתון ולכן לא חולצת לפי שהסמיכה היא על התחתון וכבר ידעת שהאשה לא תחליץ עד שתביא ב' שערות ומותר היבם בקטנה זולת לר"מ שהוא מקשה אשה לאיש והיינו דמקיש דלבעי דוקא סי' התחתון מהיקש ולא יהי' אצלו יבום כשר אלא בגדולה בסה"ת ולכן אמר לא חולצת ולא מתיבמת והכונה עד שיהיה לו סימן התחתון ולפע"ד כיון האמת בעהי"ת ודפח"ח (תנצב"ה) והנה בסוגי' הנ"ל בריש בא סי' י"ל בהא דמשני אי לא תני משום דא"א ה"א רוב נשים התחתון בא ברישא ור"מ לטעמי' דחייש למעוטי' וזה קאי אף להאמת כדמוכח מתו' ד"ה בא סימן ורק לרבנן להמסקנא ליכא שום מיעוט אבל לר"מ נמי יש רוב וק' אמאי אינה מתיבמת והרי הוה תרי רובא רוב אינן איילונות ורוב פעמים התחתון בא קודם ובתרי רובא אף ר"מ מודה כמבואר בתשובת בית יעקב עי"ש מה שהביא ראי' משבועות ל"ג מהא דנקט ונשותיהן גוססין והארכתי מזה בתשובה במקום אחר. והנ"ל בישוב הדבר לפמ"ש זקיני התב"ש דהיכי דנשתנה במקצת לא אזלינן בתר רובא ועיין בבכורות מ"ב הואיל ואשתני אשתני ולפ"ז ה"ה הכא כיון דליכא סי' התחתון ורק דלרבנן מנתר קא נתר וכיון דברוב נשים לא נתר איתרע לה רובא וחייש ר"מ אף לתרי מיעוטי ודוק היטב

(ח) והנה אשר שאלני ע"ד פלפול שכתבתי ע"ד זקנו הגאון בעל מחנה לוי שהבאתי בספרי שיח יצחק אודיעהו שביארתי דברי התוס' בנדה מ"ו ע"ב ד"ה כגון שהקדיש התמוהין מאוד שהקשו למ"ל לאוקמא בהקדיש הוא ואכלו אחרים נוקמי שאכל הוא בעצמו משהגדיל ותירצו דניחא לי' לאוקמי כשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו וזה תמוה מאוד דהא גם באכלו הוא משהגדיל משכחת לה שאכלו סמוך לנדרו כגון שנולד באמצע ליל ר"ה ונדר קודם ביה"ש של ערב ר"ה דל"ה רק מס"ל ותיכף כשהגיע לילה נעשה בן י"ג לדעת המ"א סי' נ"ג וש"ך חו"מ סי' ל"ה ונמצא אכלו מיד סמוך לנדרו ואין הבנה לדבריהם וביארתי הכונה קצת בדרך פלפול עפ"מ שחקר במחנה לוי איך ילקה אחר שיגדל הרי התוס' הקשו בגיטין איך לוקין בנזיר הרי הוה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' דאוקמינן אחזקה וזה שייך כשהוא יכול לשאול אבל בקטן מס"ל דאינו יכול לישאל כמ"ש המחנה לוי א"כ אין ראיה ממה שלא שאל עד עתה וליכא חזקה א"כ כשיגדיל איך לוקין שמא ישאל. (ואמנם מ"ש המח"ל דכשאכלו אחרים לא שייך ספק זה כיון דלאחר שילקו האחרים לא מצי לישאל זה ליתא דכיון דאם הוי התראת ספק אין לוקין אמרינן שפיר שלא ילקו דהוי התראת ספק אך בלאו הכי ל"מ לישאל רק אם יגיע לו מלקות משא"כ אם נאכל כולה ומגיע לאחר מלקות ל"מ שאלה דידי') ועכ"פ קו' המחנה לוי קשה דמה הקשו התוס' בשלמא בהקדיש הוא ואכלו אחרים שפיר לוקין דלאחר שאכלו ל"מ שאלה משא"כ באכל הוא הו"ל התראת ספק. אך י"ל דעדיין קשה דנוקי שאכל איזה ימים אחר שיגדיל דאז כבר מצי לישאל ולא שאל עד עתה ואיכא חזקה ושפיר הקשו התוס' ואהא תירצו דניחא ליה לאוקמי כשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו וליכא לאוקמי כשאכלו הוא אחר כמה ימים ואי דווקא כשאכל הוא תיכף משהגדיל שוב ל"ש חזקה והו"ל התראת ספק והוא פי' נחמד וחריף אך בעיקר דברי המח"ל שסובר שתי' התוס' בגיטין הוא משום חזקה שלא שאל עד עתה שמעתי מתלוננים עליו שכונת התוס' היא משום חזקת איסור כמו שאסור עתה יאסר ג"כ אח"כ אבל לשון התוס' מכות ט"ז משמע כדבריו שכתבו שלעולם עומד כמו שהוא עומד עכשיו משמע דמוקמינן אחזקה כמו שלא שאל עד עתה אבל לפי זה לא ילקה נזיר אם שתה תיכף אחר שקיבל נזירות ע"כ יש קצת לפקפק על דבריו

(ט) והנה בספרי שם כתבתי סברא גדולה דהיכי דמצי לשאול חכמים עוקרין דבר מה"ת דלא גרע דברי חכמים והסכמתם משאלה דידי' דג"כ חכמים מוחלין לו עי"ש והקשיתי מנדה ס"ו דמקשה אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דאוריי' ומה בכך והרי היכא שישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה ותירצתי עפ"י דברי המח"ל דמופלא הסמוך לאיש אינו יכול לישאל על נדרו כעת נ"ל לישב בזה קו' התוס' שהקשו מאי משני קטן אוכל נבילות ועדיין תקשי לרב הונא דהוא נמי לוקה מאי מועיל ונ"ל דהנה בגוף הדבר דמהס"ל אינו יכול לישאל על נדרו כבר פקפק הגאון מהרש"ק במי נדה ע"ש אך לדעתי נראה בפשיטות דר"ה אמר קטן שהקדיש לוקה כל שישנו בהפלאה ישנו בלא יחל אף דבפסוק כי יפליא לא כתב לא יחל פרש"י כיון דילפינן דנדרו נדר ממילא קאי בלא יחל וזה לר"ה אבל לר"י ור"ל לא קאי בבל יחל ולפי זה נאמר כיון דהיתר נדרים ילפינן מלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין זה דוקא אם הנודר קאי בלא יחל דרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין אבל בנדר קטן דלא קאי בבל יחל לא מהני מחילת אחרים. ולכן ל"מ לישאל על נדרו אבל לר"ה דקאי בלא יחל שפיר מצי לישאל ושוב מצאתי כן להדיא במחנה לוי ומעתה נמצא לר"ה לא קשה כלל מיתומה שנדרה דכיון דמהני שאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה ולא הקשה רק לר"י ור"ל שפיר משני קטן אוכל נבילות ודו"ק כי הוא דבר נחמד ודרך אגב תמוהין בעיני דברי התוס' שם ד"ה לאותן המוזהרין עלה שהקשו תימא היכא ס"ד דליחייבו קרבן לפי שמניחין לו לעבור על נדרו ומאוד תמוהין בעיני דבריהם דהרי במעילה חייב קרבן כשהושיט לתוך פיו של חבירו או כשנתן לו לאכול כדאיתא במעילה י"ט ובתוס' שם ובתוס' קידושין מ"ג נסתפקי התוס' ואף דהוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מ"מ אמרינן במעילה כ"א דגם בנתנו לקטן חייב מידי דהוה אמעטן של זתים וסד"א דליחייבו קרבן מעילה בהקדיש קטן שנתן לו לאכול משום שינוי רשות או משום הנאת אכילה דקטן אם נימא זה נהנה וזה מתחייב קמ"ל דאהקדש קטן אין חייב קרבן ויותר קשה לפמ"ש המ"ל בסוף ה' מאכלות אסורות דתי' לאותן שמוזהרין עלי' וגם ש"מ קטן וכו' קאי אמה שמאכילין בידים א"כ מה הקשו התוס' וצ"ע

והנני ידידו הד"ש באהבה יצחק שמעלקיש האבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב הנה ראיתי לזקינו הגאון בעל מחנה לוי דברים תמוהים בגיטין ל"ג שהקשו התו' בנזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה שחייב מלקות אמאי שמא ישאל על נזירתו שהקשה מהרש"א למה לא הקשו מאל תשתה פעם אחת ותי' הוא דמפעם אחת ל"ק דיש לומר דמיירי שהביא קרבנות וכמ"ד תגלחת מעכבא וקודם תגלחת אסור ביין ומתרין בו ממנ"פ אם לא ישאל חייב מלקות משום נזיר ואם ישאל יהיה חולין בעזרה וחייב מלקות משום חולין בעזרה ודבריו תמוהין מאוד דעל חולין בעזרה אינו חייב מלקות דל"ה רק עשה כדאיתא במשנה בחולין ר"פ אותו וא"ב דשחט או"ב חולין בפנים השני סיפג את הארבעים והראשון פטור דאחולין בעזרה אינו חייב מלקות כפירש"י שם. וע' בצל"ח פסחים כ"ד באריכות ובפנ"י שם ואמנם עפ"י דרכו של המחנה לוי יש לפרש ששחט הקרבנות בכלי שרת כדאיתא ברמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות דלכתחילה בעי כלי שרת וכן דעת התוס' פסחים ס"ז והתרו בו שאם ישאל יתחיי' מלקו' משום מועל בהקדש דשחט חולין בסכין הקדש וממנ"פ לוקין מיהו יש לומר כיון דהשחיטה אסור בהנאה משום חולין בעזרה לא מעל בהקדש ובזה יש לפלפל הרבה. ועוד יש לישב דמיירי שנטמא בכלים שנגעו במת וטבל ולא הוזה ונכנס למקדש וס"ל לרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש דחייב על ביאת מקדש אף שאין הנזיר מגלח. ובה' נזירות פסק הרמב"ם פ"ז דנזיר שנטמא בכלים שנגעו במת אין טעון הזי' שלישי ושביעי וכתב ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת ז' יזה בשלישי ובשביעי עי"ש. ולפ"ז באמרו לו לנזיר אל תשתה והוא נכנס למקדש בטומאה שנטמא בכלים שנגעו במה ולא הוזה מלקין אותו ממנ"פ דאם ישאל על נזירתו שוב הוה למפרע ככל אדם וטעון הזי' וחייב על ביאת מקדש ודוקא נזיר פטור וחייב מלקות ממנ"פ ולכן לא קשיא רק מאל תשתה אל תשתה והוא דבר חריף ועיין תוס' נזיר נ"ד נראה שחולקים על הרמב"ם ודרך אגב ראיתי בספר ארצות החיים על ה' ציצית סי' א' שכתב דמדברי הרמב"ם משמע דה"ה כל אדם שנטמא בכלי שנגע במת שטעון הזי' אם אח"כ נעשה נזיר נטהר מטומאתו ואני אתפלא על חכם שכמותו מה ראה לומר כן והכי נזירות מטהרת טמאים והרמב"ם לא קאמר רק אם הוא נזיר קודם חידוש היא שחידשה תורה בנזיר. אבל אם הוא נטמא מקודם וכבר חייב הזי' אין שום ה"א שיטהר בלא הזי' ובזה נדחו כל דבריו שם ודוק בכל זה

סימן ה

לעיל ס"ג יעדתי להעתיק הדרוש משבת תשובה הנ"ל