בית יצחק אורח חיים רנט

(ט) והנה התוס' קידושין כ"ו הקשו על המקדש בערלה והרי יכולה ליהנות שלכדה"נ ותמהו עליהם דהרי שלכדה"נ נמי אסור מדרבנן ונ"ל ובזה יתישב מה שיש לדקדק שם בתו' שכ' דכיון שהאשה ס"ל שיכולה להנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות משמע דפשיטא להו דמיירי באינה יודעת שהוא אה"נ ומנ"ל הא. ואם מוקי מתני' בהכי הול"ל וי"ל דמיירי באינה יודעת ונ"ל לפמ"ש בנה"מ סי' רל"ד דעבר איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה וכ"מ ביו"ד סי' שע"ב דבכהן בטומאה דרבנן א"צ להקיץ ומעתה התוס' לא מקשו רק כשהיא שוגגת בשלמא כדרך הנאתן דאסור מדאורייתא אדם קץ באכילת איסור. ולא שוה מידי כדמוכח בסי' רל"ד דצריך להחזיר לבעלים דמי סעודה מש"ה ל"מ הקידושין. אבל הרי יכולה ליהנות שלכדה"נ דגם בקושית התוס' ס"ל דמיירי שאינה יודעת אם הוא אסור בהנאה דא"צ כפרה ובזה תתקדש ומ"ה תירצו התוס' שפיר כיון דכל עיקר הקו אינה רק בשאינה יודעת שאה"נ שפיר תי' דהוי מקח טעות וא"מ ודו"ק

אמנם אף אם מותר שלכדה"נ אסור לכתחילה להסיק הערלה תחת תבשילו מטעם זוז"ג לכתחילה אסור א"כ אינו ש"פ ותרומה טמאה מותר להסיק ושוה פרוטה ול"ק קושיתך ועיין ג"כ בפ"י בענין שלכדה"נ ועיין בכפ"ת ובלא"ה כיון דאה"נ ל"ל בעלים לכמה פוסקים א"כ ל"ה בערלה דין ממון אף דמותר שלא כדה"נ דהוי הפקר ותוס' פסחים כ"ט ותוס' קידושין נ"ו שפיר הקשו דעכ"פ כיון שממציא לה דבר הפקר הוי כע"מ שאדבר עמך לשלטון וש"פ משא"כ לענין אתרוג בעי שיהי' לו דין ממון

(י) והנה מהתוס' בסוגיא שכ' ואפשר דמדאורייתא בשריפה משמע דהיכא דא"צ שריפה רק מדרבנן ל"א כתותי מוכתת שיעורי' וכ"כ הפ"י. ולפי"ז י"ל קושי' הפ"י בשבת כ"ח בפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת לר"ה אין מדליקין בחנוכה ולרב מדליקין והקשה בשמן שריפה במאי פליגי ולהנ"ל נכון דהשערי אפרים כ' הטעם דר"ה ס"ל בשמן שריפה אין מדליקין דכתותי מוכתה שיעורי' אמנם רב ס"ל פסחים ט"ו דשמן אין מקבל טומאה מדאו' ומ"ה ס"ל מדליקין דבדרבנן ל"ש כתותי מוכתת שיעורי'. אבל באמת מתוס' גופה מוכח דאין חילוק בין דרבנן לדאו' דחיוב תרומה באתרוג דהוא תרומת פירות אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בכמה דוכתי' וא"כ איך כ' בטעם אתרוג של תרומה טמאה כתותי מוכתה שיעורי' דל"ה רק דרבנן ודו"ק. ובמק"א כתבתי דאם תרומת פירות דרבנן דאינו יכול לשלם פירות עבור תבואה וקצת י"ל להמבואר במשנה תרומות פ"ו ובר"ש בשם ירושלמי דדוקא מנקט שכחה ופיאה אין משלמין אבל מפירות ח"ל משלמין א"כ ה"ה מפירות משלמין ואם התשלומין נעשין תרומה משכחת בפירות תרומה דאו' ויתיישב קו' תוס' בר"ה י"ב ובבכורות נ"ד מדבילה של תרומה שנפלה למי חטאת עיי"ש דמשכחת לה בתשלומי תרומה אבל הנראה יותר דפירות א"י לשלם כמו מלקט שכחה

(יא) ומה שהקשית במשנה דגיטין בכותב על קרן פרה ונותן לה את הפרה להמבואר בר"ה בסופר של פרה דפסול לאביי משום דאיכא גולדא הוי ב' וג' שופרות ועיין תוס' סוטה י"ח וא"כ איך כותב גט דהוי ב' וג' ספרים ומצאתי קו' זו בתשו' בית אפרים א"ח סי' ב'. והנה לפמ"ש רש"י דכל שנה ניתוסף גולדא י"ל דמיירי דהפרה אין לה רק יותר משנה דפרה בת שתים היינו יותר משנה. וא"ל רק גולדא אחת ולטעם דאביי גם בשופר כזה כשר עיין בט"א. ועי"ל דהנה דבר ידוע דכל בע"ח כגוף אחד חשוב וא"כ בכתב הגט על הקרן בחי' הוי הכל כחד משא"כ בשופר דהוי לאחר מיתה אמרינן כיון דגולדא גולדא סופי' להתפרק וכל העומד לפרוק כפרוק דמי והוי בו"ג שופרות. וחזר השואל והשיב לי לפמ"ש לחלק בין בע"ח ובין לאחר שיקצץ דא"כ איך מקשה בגמ' בגיטין דף כ' וניקצי' וניתבי' לה. והרי אם יקציץ יהי' ב' וג' ספרים ואמנם נכון לשיטת מהר"ח ששון הובא בפ"ח סי' קכ"ה דב' וג' ספרים לא שייך רק בשעת כתיבה אבל אם נעשה נאמר כתיבה ב' וג' ספרים לא איכפת לן ע"ש א"כ שפיר מקשה דיקצץ בין כתיבה לנתינה. ועפי"ז שפיר משני הגמ' דמחוסר קציצה בין כתיבה ונתינה. ועדיין קשה וליקצייהו קודם כתיבה ונהנ"נ הכל נכון דקודם כתיבה ל"מ קציצה שיהיה ב' וג' ספרים ודו"ק

בשולי המכתב הנה לעיל הארכתי בשלישי בתרומה דפסול אם ישאל על התרומה אם חוזר לטהרה הואיל ואיגלאי מילתא למפרע דהי' חולין. וכעת ראיתי דלפ"ז ק' בפסחים י"ד ע"ב דמקשה אי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן מכדי האי נר מאי מהני להאי שמן הא פסול וקאי וקשה הרי הוסיף טומאה דמעיקרא הי' ג' והי' מהני שאלה ליטהר ונעשה ראשון ונ"מ שאלה. והרי לדעת הר"א ממיץ ברא"ש נדרים נ"ט מהני שאלה אף בבא ליד כהן וא"ל דר"ע כשיטתי' דגם בחולין ב' עושה ג'. דבטב"י מודה כדמוכח מפסחים י"ח דקאמר דר"ע לס"ל כר"י דא"כ יוגמר מק"ו דעושה רביעי והק"ו דר"י הוא מטב"י שאינו פוסל בחולין ולר"ע ליכא ק"ו וע"כ ר"ע מודה בטב"י ואף לדעת תוס' חולין ל"ד דלחד מ"ד גם בדרבנן ס"ל לר"ע ב' עוש' ג' בחולין בטב"י מודה וקשיא כנ"ל. ואף למ"ד בסוטה כ"ט דבחולין הטבולין לחלה ב' עושה ג' ל"מ שאלה שיטהר מטומאתו דיהי' חולין הטבולין לחלה מ"מ עדיין ק' לפי דמבואר בנדה ז' ותוס' דטב"י אינו עושה ג' בחולין הטבולין לחלה והק"ל דלפ"ז מהני שאלה וא"ל דלא מיקרי הוספה כיון דאם ישאל יהי' חולין ואין חיוב בשמירה דז"א דיהי' חולין הטבולין לתרומה ואסור לגרום טומאה כדאיתא בנדה ז'. ושפיר הוסיף ר"ע וצ"ל כמ"ש הר"ש בשם ירושלמי פ"ג דחלה דהא דאסור לטמא טבל הוא רק מדרבנן ליכא הוספה רק באיסור מדרבנן ואי מדרבנן מאי אריא באב הטומאה אפי' א' וב' נמי כדאמרינן בגמ'

ולפ"ז מיושב מה שקשה במס' פסחים ט"ו ע"ב בשנויי דר' ירמי' שכתבו תוס' ד"ה ר"י דלר"מ ס"ל לר"ע טומאה משקים לטמא אחרים ל"ד וק' לדידי' מה הוסיף ר"ע כקו' רבא וכבר תקשה כן בצל"ח להנ"ל י"ל לפמש"ל סי' י"ח בהג"ה סוף הסימן דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אסור לטמא טבל מדאור' ע"ש י"ל דר"מ ס"ל הכי. ומ"ה הוסיף ר"ע דמעיקרא שנטמא בטב"י הי' יכול לישאל על התרומה ונטהר דטב"י אינו פוסל חולין הטבול לחלה ועכשיו נטמא ואסור לטמא טבל מדאור' ומ"מ מתיר ר"ע הואיל ואין בדעתו לישאל ודו"ק

סימן קה

עוד בסוכה ל"ה

(א) בגמ' של מע"ב בירושלים וכו' למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה ופירש"י ומע"ב בעי שימור. והנה ברש"י פסחים ל"ח ד"ה או דילמא כ' רש"י דלא מיקרי הואיל דבר שיש בידו לעשות ולגרום טומאה ומבואר דמותר לטמא מע"ב בידים וכ"כ הפ"י בתד"ה א"ד דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר. וזה תמוה מסוגיא זו דמבואר דגם מע"ב בעי שימור. ושוב שמעתי שהעיר כן בהגהות ב"ט על הפ"י ובהגהות לדרושי ר"ח כהן. עוד קשה על רש"י ופ"י מזבחים ע"ה דאין מבשלין מע"ב בשמן תרומה וכירשו תוס' דממעט באכילה מע"ב וכ"ש דאסור לטמא בידים ולזה י"ל דלטמא מותר דע"י כן יוכל לפדות משא"כ תרומה אין לו פדיון. עוד קשה דל"ח במשנה דיבמות ע"ג לענין חומר בתרומה מבמע"ש דמע"ש מותר לגרום טומאה. ולזה י"ל תני ושייר כיון דטעמא משום שיש לו פדיון וכמו דשייר להך דאין לו פדיון כדאיתא ביבמות ריש ד' ע"ד ומצאתי בירושלמי פ' ט"ז דשבת וז"ל תני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות הטומאה היא תרומה הוא מע"ש מאי כדין ופי' המפרש כשם שמוזהר שלא לטמא התרומה כך מוזהר שלא נטמא מע"ב בידים ואיך קאמרת דמטמאין להציל הרי מבואר דאסור לטמא מע"ב ונ"ל דרש"י יפרש פי' אחר דקשיא על המפרש הנ"ל איך מקשה מבכל קודש לא תגע דהרי קרא זה קאי לטבולת יום ארוך דמותר במעשר גם מה דקאמר מאי כדין דחוק פי המפרש ולכן כ' דזה דמשני בירושלמי הי' תרומה הוא מעש"ב היינו דקרא דוקא בתרומה אבל מע"ב קיל מזה וכמו דטב"י מותר במעשר ה"ה דקיל לענין דמטמאה להציל ולכן קאמר מאי כדין היינו דלק"מ מטעם הנ"ל ולישב הקו' על רש"י דפסחים מש"ס דסוכה צ"ל דנהי דמותר לגרום טומאה למע"ב ע"מ שיפדנה מ"מ לגרום הכשר אסור דבשלמא לטמא מותר כיון שיודע שנטמא יפדנה ולא יבא לידי מכשול אבל להכשיר אסור דשמא יטמא ולא ידע והאוכל מע"ב בטומאת עצמו לוקה וע' מהרש"א חולין ל"ד ע"ב ד"ה והא נגעה שכ' ג"כ דאסור לפסול מעשר בנגיעה ומיירי במעש"ב. וזה ג"כ דלא כרש"י פסחים מיהו גם שם י"ל דאין כוונתו לפדותו ודוק עוד אפשר לומר דאף רש"י דפסחים ס"ל דאסור לטמא מע"ב אך דמ"מ מיקרי בידו כמ"ש תוס' סוכה ל"ג דאמ"נ דאסור למעט מיקרי בידו מיהו למ"ש במ"א דזה דוקא באד"ר אבל לא באדאו"ר מוכח דס"ל לרש"י דאסור לטמא מע"ב הוא רק מדרבנן דאין ללמוד מתרומה דמע"ב קיל מתרומה ומ"מ מדרבנן אסור ונכון סוגיא דסוכה וסוגיא דפסחים ודו"ק

(י) וד"א יש לבאר אם מותר להפקיר תרומה כיון דעצום על שמירתה. ולכאורה משמע דאסור להפקיר. אמנם מתוס' זבחים ע"ה ד"ה שביעית לא משמע כן שכ' דשביעית אין לוקחין בדמי' תרומה שמביא תרומה לידי ביעור והא דתנן לאחר ביעור ר"י אומר אחר עניים ואחד עשירים יאכלו מ"מ ממעט באכילתן לאחר שחילק ג' סעודות ואינו מוציא למיחלק הנה כונת התוס' דלאחר הביעור כשאינו מוצא אוכלין צריך לשרוף ולאבד כדעת הר"מ פ"ו משמיטה וסותרים לדברי תוס' פסחים ב"נ ד"ה מתעברים דאם מפקיר מותר לאכול אח"כ כדעת הסמ"ג ומדלא כתבו התוס' דמ"ה אין לוקחין תרומה דאסור להפקיר משמע דס"ל מותר להפקיר תרומה אבל לדעת התוס' פסחים דס"ל כדעת הסמ"ג קשיא אמאי אין לוקחין משביעית תרומה דל"ש תיק תוס' זבחים צ"ל דתרומה אסור להפחיד ושמא כונתם בזבחים ג"כ לזה והתוס' פסחים י"ג ד"ה ושורפין כ' אפי' אם נאמר דאסור לשרוף טהורות הכא שרי אע"ג דמדאור' בביטול בעלמא סגי וקשיא איך יבטל תרומה דהוא מטעם הפקר ואסור להפקיר תרומה וצ"ל כיון דסופה לאסור אם לא יפקיר מותר להפקיר