בית יצחק אורח חיים רנו

כאן דאם נפל ממילא יש דיחוי כיון דל"ח שעבר הדרא קו' המרדכי לדוכתא ולכן צ"ל דאם נפל ממילא נמי אין דיחוי ומ"ה איבעי' בגמ' ולא איפשטא וזה לרבא דכדמארל"ת אעל"מ. אבל הר"מ פ' כאביי דאע"מ כמ"ש שעה"מ ה' גירושין ל"ק קו' המרדכי ולכן פ' דבעבר ומיעטן כשר אף באשחור ביו"ט ובנפל מעצמו ס"ל יש דיחוי ודו"ק (מיהו י"ל דלר"מ דס"ל דלאכילה מותר ללקט לא נדחה מעולם דבידו ללקט לאכילה והבן) ואמת דבגוף הסברא יש לדקדק דנהי שכעת עבר מ"מ מוקמינין לי' אחזקת כשרות ועד השתא כשר הי' והוה דיחוי ובזה נ"ל לבאר דברי התוס' שכ' לענין דיחוי מעיקרא דבידו למעט. וצ"ע דא"כ מה מיבעי באשחור ביו"ט לענין נראה ונדחה והרי הוה בידו להנ"ל נאמר דדוקא באשחור בעיו"ט ולא הזמין הדס אחר איתרע חזקתו וכיון דהשתא עבר מעיקרא בדעתו לעבור ול"ה דיחוי משא"כ באשחור ביו"ט דא"ר מהא דלא הזמין אחר ע"כ שפיר הוי דיחוי אף שעבר דמעיקרא כשר הי' ול"ה בידו מצד האיסור והר"מ סובר גם בזה הוכיח סופו על תחלתו ומ"ה ס"ל דל"ה דיחוי ולשי' תוס' חולין י"א דדוקא בחזקה ברורה אמרינין השתא הוא דאיתרע ולא בחזקה מחמת רוב ה"ה בחזקת כשרות דהוא מחמת רוב ל"א השתא הוא דאיתרע ודוק

(ד) ודע שבסברא הנ"ל יש לפרש דברי התוס' שבת מ"ג שהקשו במעשר בשבת בשוגג יאכל נימא מיגו דאיתקצאי ואמאי לא הקשו אמזיד בל"ל פירא אחרינא ולהנ"ל י"ל דבמוקצה מחמת איסור טעמא דאקצי' מדעתי' ובאם האיסור נסתלק מאלי' אוקמינהו אחזקת כשרות ואין דעתו לעבור כגון בבית מלא פירות ונפחת הקשו תוס' שפיר ביצה ל"א. אמנם אם עבר במזיד הרי לא חש להאיסור ולא הוקצה כלל ומ"ה במזיד ל"ש מיגו דאיתקצאי וא"ל דנהי דלהבעלים לא הוקצה. אבל לשאר בני אדם הוקצה ז"א דמוקצה תלי' בבעלים כמ"ש המג"א סי' ש"ה ולפ"ז י"ל אליבא דאמת דהא דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל מיירי ביש לו חולה כמ"ש במג"ש ומעשר במזיד בל"ל פירי אחרינא יאכל דל"א מוקצה מחמת איסור במזיד. והנה התוס' שבת מ"ג הקשה בהא דהיתה בהעמו טעונה טבל אסור להניח כלים תחתי' משום מבטל כלי מהיכנו ול"א טבל מוכן הוא ולהנ"ל י"ל דהך דהיתה בהמתו טעונה טבל מיירי בטבל דאחר דברישא קתני נשברה לו חבית של טבל וכאן לא קתני שלו ומיושב קו' התוס' דמיירי שהבעלים מרוחקין מטבל וא"א להפריש שלא מן המוקף ול"ש לגבייהו שאם עבר ותיקנו ואף דאחר יכול לתרום משלו על ש"ח וא"צ דעת בעלים מ"מ ל"ש טבל מוכן שאם עבר אחר ותיקנו מתוקן דדוקא הבעלים שהפרישו באיסור אמרינין דגלי דעתי' דלא חש להאיסור ול"ה מוקצה משא"כ באחר שעבר והבעלים באמת אקצינהו וא"כ אף אם יפריש אסור ולכן הוה מבטל כלי מהיכנו ובזה י"ל קו' שעה"מ על תוס' סוכה י' שכ' ובלגין טב"י אמר הר"ז תרומה לכשתחשך דברי' קיימים ובאמר עירבו לי בזה ל"מ שסוף היום קונה עירוב הא אי תחלת היום קונה מהני ול"א מיגו דאיתקצאי דל"א מוקצה מחמת יום שעבר: והקשה בשעה"מ ה' יו"ט דמאי ראי' והרי אפי' בעבר ותיקנו בשבת ל"ה מוקצה כ"ש הכא דממילא נעשית תרומה. ולהנ"ל נכון דבמעשר בשוגג באמת הוה מוקצה ובעבר ותיקן דחזינין דלא חש להאיסור לא אקצי' מדעתי' משא"כ בנעשית תרומה מאליו ולא עשה שום איסור שפיר הקשו דהוי מוקצה וגם במוקצה מחמת איסור דאור' כגון בשוחט בשבת י"ל דל"א מוקצה בעבר ושחט במזיד ובחולין י"ד מיירי בשוגג דבמזיד בלא"ה אסור משום מעשה שבת כדאיתא שם וע' ביצה כ"ו ותוס' שם לענין רואין מומין ביו"ט ושם עבר הרואה והבעלים באמת אקצוהו וע' ביצה כ' ובצל"ח שם לפמ"ש מיושב קו' אמנם לדינא נראה דאמרינין מוקצה מח"א במזיד דאפי' עומד וצוח שאינו מקצה ל"מ והכי מוכח מתוס' סוכה הנ"ל שהקשו מלגין דנימא מיגו דאיתקצאי והרי שם ידע מבע"י דלכשתחשך יהי' מותר ולא אקצי' מדעתי' וע"כ כנ"ל ובגוף הדבר שכ' התוס' דבמעשר בשבת בל"ל פירי אחרינא יאכל צ"ע דלמסקנת הגמ' ביצה ט"ו דמשני איסורא דשבת שאני הלכה דבמזיד אסור אף בל"ל פירי אחרינא וכ"כ הב"י או"ח סי' תק"ג וכן משמע בר"מ ודו"ק

(ה) ובגוף סברת טבל מוכן אצל שבת הואיל ועבר ותיקנו אני נבוך דמה בכך הרי השתא הו"ל מבטל כלי ע' במלחמות סוף ביצה וקצת י"ל דלשי' הרשב"א דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן בידים ל"ש כלל ביטול כלי דיכול לומר לקטן ליטול ומוכח דלא כהרשב"א ומיהו כ"ז כשאין שום היתר לטלטל בשבת משא"כ בדבר שאפשר להיות היתר לגדול מותר לספות לקטן בידים וזה דברי הגמ' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מותר לטלטל בעצמו וא"כ ל"ה איסור לקטן ול"ה מבטל כלי מהיכנו ובזה נתישב קו' תוס' מכופין סל לפני האפרוחים דהוי ביטול כלי מהיכנו אף דאם יקח האפרוחים הסל מותר ולהנ"ל נכון דכמו שהוא עתה אין היתר ואסור ליתן לקטן ובפרט דמוקצה הוה כעין מה"ת כמ"ש תוס' ישנים ריש ביצה משא"כ בטבל משכחת היתר לגדול ול"ה איסור לקטן מיהו ברש"י שכ' שמא יעבור א' משמע סברת טבל מוכן הוא הואיל ויכול אחר לתרום שלא מדעתו ל"מ חזקת כשרות שלו. דהרי כמצאו אנשים שעוברין על אד"ר ע"ד שכ' הראשונים בהא דכמה גנבי איכא בשוקא. וע"ד התו' שכ' אמאי ל"ה גם בנראה ונדחה בידו כגון באשחור ביו"ט והקשית דאף אם ימעט ג"כ יהי' נראה ונדחה לק"מ דאם נאמר דהוא בידו לא נדחה כלל

(ו) והנה תוס' הקשו מאין ממעטין ביו"ט וחילקו דשם הוי בידו אף שאסור למעטו יוצא מדבריהם דיש חילוק בין אשחור מעיו"ט דבידו לאשחור ביו"ט דל"ה בידו וצ"ע החילוק ע"ל ולפענד"נ דהא דאין ממעטין ביו"ט משום דנראה כמתקן מנא אף דאח"כ ג"כ ל"ה מנא לשום תשמיש צ"ל מטעם אחשבי' הואיל וצריך למצוה ואמנם הכי כל ערבה עומדת למצוה וכעין דאמרי' ב"ק צ"ח כולהו שורים לאו למזבח קיימא אך לפמ"ש תו' שם דבאקדשי' חייב דעומד לכך ה"ה באשחור ביו"ט וביה"ש הוזמן למצוה הוי מתקן ומעתה באשחור מעיו"ט ל"ה תיקון גמור למנא ורק דומה קצת למתקן ומיקרי בידו אף שאסור משא"כ באשחור ביו"ט. כיון שעומד למצוה הוה מתקן גמור ולא מיקרי בידו הואיל והוי איסור גמור. ולפ"ז י"ל כיון שמצד המעשה אין איסור ורק מצד כונתו מיושב דברי הר"מ שלא הביא דאית לי' הושענא אחריתי דבכל פ"ר אסור מצד גוף המעשה אף בלי כונה וכאן אין בגוף המעשה איסור וכונה נמי אין כאן מ"ה מותר ובגמ' מקשה דמשמע אין ממעטין מיירי באשחור ביו"ט דהוי תיקון גמור ולכן מקשה מפ"ר והר"מ ע"כ מיירי באשחור מעיו"ט דהוה דיחוי מעיקרא מדנקט עבר ומיעטן כשר ול"ה דיחוי ולכן בלקטן לאכילה מותר

(ז) עוד י"ל דבזבחים צ"ז איתא ר"ט אומר בישל מתחלת הרגל ובשל בה כל הרגל דכל יום נעשה גיעול לחבירו וחכ"א עד זמן אכילה וביארו התוס' דמריקה ושטיפה עביד לאחר שנעשה נותר. ובד' צ"ו הקשו אי נ"ט בר נ"ט אפי' בנתבשלו מותר אמאי רבנן לס"ל כל יום נעשה גיעול. וביארתי דלכאורה לפי המבואר בש"ע סי' תק"ט דאסור לגעול ביו"ט. א"כ איך בישל מתחלת הרגל כיון דנעשה גיעול ליום שלפניו. ואמנם בשבת ק"ו מבואר בנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו מותר וכ' הרשב"א אף דהוה פ"ר כיון דמתכוין למלאכ' המותרת ל"ח פ"ר וביאור הדבר דשם אינו עוסק בהצידה ורק בשמירת הבית והצידה נעשית ממילא וה"ה לענין הגעלה כיון שהוא מבשל השלמים לצורך אוכל נפש מותר אף שנעשה תיקון מנא לא איכפת לן לר"ש דדשא"מ מותר וא"כ ניחא הכל דר"ט לשיטתי' דס"ל זבחים נ"א דשא"מ מותר ולכן ס"ל כל יום נעשה גיעול לחבירו ורבנן ס"ל דשא"מ אסור וכיון דהוה תיקון מנא אסור להגעיל ביו"ט ולכן ס"ל עד זמן אכילה היינו עד מוצאי יו"ט ולא פליגי רק על יו"ט הראשון. נמצא יוצא משם דהיכא שעושה לצורך אוכל נפש אף שנעשה בעשי' זו תיקון מנא לא איכפת לן ולכן בלקטן לאכילה דהוי לצורך אוכל נפש אף שנעשה תיקון מותר. ולכן פסק הר"מ בלקטן לאכילה מותר אף שנעשה תיקון מנא וסוגי' דסוכה דמקשה והא פ"ר והוצרך לתרץ בדאית לי' הושענא אחריתי נדחת מקמא סוגי' דזבחים דהר"מ כ' כדברי ר"ט בזבחים. והנני ידידך דו"ש וטובתך

סימן קב

עוד בסוכה ל"ג ע"ב

(א) לישב דברי הר"מ שהשמיט דאית לי' הושענא אחריתא ע' טו"ז סי' תרמ"ו. והנה רש"י כ' שדומה למתקן משמע דל"ה מתקן גמור רק דומה למתקן וכ"כ הפ"י דל"ה רק דרבנן והנה המג"א סי' שי"ד הקשה על התה"ד דס"ל פסיק רישא בדרבנן מותר ומה מקשה כאן מפ"ר

ולישב נ"ל דלכאורה אמאי ל"ה תיקון גמור כמו כל מתקן וצ"ל דת"ג ל"ה רק כשצריך לתשמיש אבל לא בצריך רק למצוה. אך להמבואר בשבת ק"ו ותו' שם לר"ש מקלקל בחבורה חייב דיליף ממילה דס"ל תיקון מצוה ל"ה תיקון ור"י ס"ל דהוה תיקון. ולפ"ז כמו דהוה תיקון לענין מקלקל ה"נ הוה תיקון הכלי שצריך למצוה והוה מלאכה דאור'. והנה בשבת ק"ב איתא זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת וע' פרש"י ונ"ל ביאור המשנה עפ"י דברי הירושלמי שהקשה האיך מצינו בנין במקדש והרי לא הי' רק לשעה ותי' כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כבנין המתקיים דמי ומוכח מדבריו דבעי עכ"פ בנין המתקיים וזה נ"ל פי' המשנה כל העושה מלאכה ומלאכתו קיימת לא כפרש"י דהוה גמר מלאכה רק דצריך שתתקיים המלאכה ובשבת הפירוש שעכ"פ תתקיים בשבת. ואמנם מדלא פירש"י כן משמע דס"ל כדמשמע בירושלמי דבעינין יותר מיום א'. וע' בטוש"ע סי' שי"ז לענין קשר ש"ק דבעי לז' ימים וא"כ ה"ה הכא לענין הדס בעינין תיקון המתקיים ובזה שאינו מתקיים רק ליום א' ל"ה תיקון. אך כ"ז אי ל"ב הדר רק ליום א' אבל אי בעינין הדר לז' ימים הוה תיקון לז' ימים והוה מלאכה דאור'. ומעתה י"ל הש"ס לשיטתי' בדף ו' דבעינין הדר לכל ז' וא"כ הוי מלאכה דאור' והקשו מפ"ר והר"מ לשיטתי' כירושלמי דל"ב הדר רק ליום א' וא"כ הוה רק לשעה ול"ה רק מדרבנן ובדרבנן מותר פ"ר ול"צ להביא דא"ל הושענא אחריתא: