בית יצחק אורח חיים רנה

מזה בספר טוב גיטין בגיטין דף ל"ז דס"ל כל גזילה הוא קנין גמור ורק שהתורה צותה להשיב ואם נעשה שינוי ואינו כעין שגזל הוה למפרע שלו. משעת הגזילה עיי"ש (וע' מ"ש לעיל סי' ס' אות ט') א"כ שפיר מקשה וליקנינהו בש"מ דקונה למפרע ול"ה תולמה"ע דהי' שלו קודם אגודה. ומעתה שפיר משני שינוי החוזר לבריתו דבשינוי דא"ק רק מדרבנן בודאי א"ק למפרע דרבנן אין להם כח להפקיר למפרע אך ע"כ רבנן הפקירו בשעת הש"מ או הקנוה לו וכיון דל"ק רק אחר הש"מ בקנין דרבנן שוב פסול משום תולמה"ע והא דלא צוה להתיר אגודו ולחזור ולאגוד דחיישינין שמא ישכח: ומעתה כ"ז דוקא בלולב אבל בהך דכשורא דמטללתא דמיירי בדפנות דאין דרך לסכך בכשורא ובדפנות אינו פסול משום תולמה"ע ולכן מהני קנין דרבנן. אמנם אף אם נאמר דראית התוס' מהאי סבתא ושם מיירי בסכך י"ל ע"ד זה לפי המבואר בפי' המשניות ד' י"א במשנה דהדלה עלי' הגפן דבהי' הסיכוך הרבה בעי ג"כ קצצו דסכך פסול פוסל כנגדו ול"מ רוב אך בקצצן ל"ב נענוע דלענין פסול תולמה"ע מהני רוב סכך כשר. ואם אין הסכך כשר מרובה בעי קציצה ונענוע. עיי"ש א"כ מיירי בהאי סבתא שהי' מקצת סכך גזול ורוב סכך כשר. אך דגזול דינו כסכך פסול ופוסל כנגדו ול"מ רוב ואמרו פעיתא היא דא דקני' מדרבנן ואי דהוה תולמה"ע כמ"ש לעיל הואיל וקנה לאחר שהניחו על הסוכה לענין תולמה"ע מהני רוב ודוק היטב

(ב) עוד נ"ל בישוב קוש' התוס' דהריטב"א כ' דמסתמא מעכו"ם גזלי דלא כרש"י וכתבתי סימן הקודם דבגזל עכו"ם דא"ח בהשבה כמ"ש הכ"ת א"ק בשינוי אך באות ז' כ' דכיון דמדרבנן חייב להחזיר כמ"ש הר"מ שוב קונה בשינוי. ולפ"ז שפיר תי' בגמ' שינוי החוזר לבריתו. ול"ה קנין רק מדרבנן א"י דהוי תרי דרבנן דגוף קנין שינוי בגזל עכו"ם ל"ה רק דרבנן והשינוי גופה ל"ה רק מדרבנן ותרי דרבנן ודאי אינו מועיל לצאת דאור' כעין שכ' הב"ש באה"ע סי' קכ"ח לענין קדושין. ומיושב קו' תו' מהאי סבתא דבגזל מישראל ל"ה רק חד דרבנן ומהני לדאור' ודוק

(ג) ובעמדי בענין קרקע אינה נגזלת אביא פרפרת נאה לענין אם עבדים נגזלים דדעת הש"ך סי' שס"ג דל"מ יאוש דכקרקע דמו דלא כשיטת הראב"ד. ונ"ל ראי' לדברי הש"ך דבמשנה בגיטין י"ב ס"ל לר"מ דבשחרור אם רצה לחזור יחזור שחוב היא לעבד דפסל לי' מתרומה. ורבנן א"ל מפני שהוא קנינו וביארו בגמ' דאף כשברח אי בעי שקל ד' זוזי מישראל ופסיל לי'. וע"ז לא השיב ר"מ ולא נודע טעם מחלוקתן. ונ"ל דר"מ כשיטתי' בב"ק צ"ו דעבדי כמטלטלי וכשברח הוה כגזל ולא נתיאשו הבעלים והוה אינו ברשותו ול"מ מכירתו ולא מיפסל מתרומ' ומ"ה ל"ח לדברי רבנן ורבנן ס"ל עבדי כמקרקע ואף בגזל הוה ברשותו ומ"ה ל"מ יאוש. ומ"ה אף בברח מהני מכירה ושפיר קאמרו א"ב שקיל ד' זוזי מישראל. ולפ"ז בנזיר ס"ב דס"ל לר"מ בעבר מנגד פניו לא ישתה ור"י ס"ל ישתה וס"ד דפליגי בדשמואל אי יאוש מועיל בעבד. המ"ל דר"מ כשיטתי' דעבדי כמטלטלי ומהני יאוש ושמא באמת זה כונת הגמ' אך למסקנא בלא"ה לכ"ע ל"ה סתמא יאוש. וע' בקהלת יעקב אות י' פלפול עצום בעבדים. ושוב מצאתי בנתיבות שס"ג שהרגיש קצת מהא דגיטין י"ב איך ימכור עבד שברח ולפמ"ש פי' המשנה כמין חומר

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בב"ק ל"ח ע"ב ממשנה דאלו נערות ואס"ד קניס ר"מ בממונם ה"נ יקנס ומנלן דמשנ' אתיא כר"מ והרגישו התוס' בזה. אך התוס' הקשו בריש אלו נערות אמאי הבא על הכותית יש לה קנס ונימא אייתי ראי' דלאו שפחה את למ"ד שפחה נתערבה ואמנם יש לומר אף אם שפחה נתערבה מסתמא נתיאשו הבעלים כמ"ש הריטב"א גבי כל האומר מבית חשמונאי עבדא הוא. אך דעה הש"ך דבעבדים ל"מ יאוש. אך משנה דאלו נערות ס"ל כר"מ דעבדי כמטלטלי ומהני יאוש ומ"ה יש לה קנס. ושפיר מקשה בב"ק ואס"ד קנס ר"מ דע"כ כר"מ אתי'

(ד) והנה ב"א החתן החריף כ' גדלי' נ"י תי' קושית התוס' דאמאי מקשה וליקניה בשינוי רק אר"ה ולא מקשה אמתני' דלולב הגזול דהמפרשים הקשו על קושית הגמ' דהרי עכ"פ הוי מה"ב והנה לכאורה ק' ארח הרי הוה ס"ס שמא אינו גזל ואת"ל גזל שמא גזל עכו"ם ומדברי רש"י משמע דבגזל עכו"ם יוצא ולישב זאת י"ל עפ"י דברי התו' נדה כ"ט ובכמה דוכתי דל"א ס"ס בס"ס דסתרי אהדדי וא"כ ל"ש למימר הכא ס"ס דא"כ בשמיני ס' שביעי או בביה"ש של שביעי נאמר ס"ס להיפך שמא היום שמיני ואת"ל שביעי שמא הוא גזל וא"כ מעיקרא התרת מס' שמא אינו גזל ובשמיני ס' שביעי נתיר מס' הסותר ואף דאם הוא גזל בלא"ה אסור משום לא תגזול די"ל דנ"מ לענין ריח דא"ב משום גזל כמו דא"ב משום מעילה וכ"כ הר"מ בה' שופר לענין קול ובזה י"ל דקדוק עצום בגמ' דאמאי נקט ר"ה דוקא אסא ולהנ"ל נכון מאוד דדוקא גבי אסא דיש נ"מ לענין ריח א"כ בשמיני ס' שביעי איכא ס"ס ע"כ אין להכשירו מס"ס משא"כ גבי אתרוג דלא הוקצה רק לאכילה ולא לריחא כדאמרינין סוכה ל"ז א"כ בשמיני ס' שביעי ל"ש ס"ס דממ"נ בשאר הנאות גם משום גזל אסור ולענין ריח לא הוקצה וא"כ עתה נכשיר מס"ס וגם קו' המפורשים הנ"ל י"ל בזה דכיון דקני' בשינוי אף דפסול משום מה"ב זה ל"ה רק מדרבנן כמ"ש תוס' לעיל ד"ט וא"כ אף אם הוא גזול עדיין הוקצה למצותו כיון דעכ"פ מדאור' כשר וא"כ בשמיני ס' שביעי לא נוכל לומר ס"ס וא"כ ליתכשר אף מדרבנן משום ס"ס ובזה מיושב קו' התוס' דאמתניתין ל"ק די"ל דטעמא משום מה"ב ופסול מדרבנן אבל אר"ה קשיא דכיון דמדאורייתא כשר ליכשר עס"ס כנ"ל ודפח"ח

סימן קא

ב"ה ג' מרחשוון תרי"ז זוראוונא

שפעת ברכה והצלחה לכבוד ידידי הרב החריף החכם השלם יפה נוף מ' גרשון קארצער נ"י

(א) ע"ד רש"י חולין פ"ז על קו' הגמ' הא אידחי מכיסוי שפי' דכסהו ונתגלה פטור מלכסות והקשה אמאי לא פי' כפשוטו דמיד בשעת כיסוי אידחי לי' לק"מ דה"א דבנתגלה מתחיל חיוב חדש כמו בהשב תשוב ולכן כ' דבנתגלה פטור וע"ש בסוכה ל"ג הא דמייתי מכיסוי דאין דחוי והרי שם הוה בידו כקו' התוס' ותי' דהגמ' מדמי דיחוי מעיקרא ואין בידו לנראה ונדחה ובידו כ"כ בתשו' ומיושבים בזה דברי הרא"ש סוף מ"ק שכ' דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי כדאמרינין פ' לולב הגזול בהדס שהי' ענבי' מרובין מעליו באשחור ביו"ט פסול אפי' הוריקו אח"כ ואע"ג דבכיסוי אין דיחוי שאני התם שיש בידו לגלות הדם. ודברי הרא"ש צ"ע דלדברי' מה מדמי בסוכה כיסוי הדם להדס (ע"ל סי' י"ב אות ט') וכעת מצאתי שהקשה כן בקרבן נתנאל ולהנ"ל נכון דמדמי כיון דהתם נראה ונדחה והכא דיחוי מעיקרא. אולם עדיין דברי הרא"ש צ"ע שכ' דבכיסוי הדם א"ד ובגמ' מסיק בתיקו ועוד דנקט הוריקו ובגמ' לא נזכר הוריקו רק מיעטן ונ"ל דהנה בענבים בידו למעט ורק דודאי לא ימעט ביו"ט דאוקמא אחזקת כשרות אך כדחזינין דמיעוט הוה לדידי' בידו. דהרי לא איכפת לי' בהאיסור אבל בהוריקו ל"ת בידו וא"ל דעכ"פ הי' בידו למעטן דבזה אוקמינין אחזקת כשרות כיון שלא עבר ול"ה בידו מצד האיסור ודקדק הרא"ש מדמסיק ע"ב שם היכא דאשחור מעיו"ט דיחוי מעיקרא תיפשט והרי בעיו"ט ודאי בידו למעט וע"כ היכא דבידו מיבעי' לי' וה"ה בנראה ונדחה חשוב בידו אף שאסור למעט כיון דחזינין שעבר משא"כ בהוריקו דל"ח שעבר לא מיקרי בידו ובודאי יש דיחוי בהוריקו דל"ה בידו ולא איבעי' לן ולכן נקט הרא"ש דאף אם נאמר דבכיסו א"ד בהוריקו בודאי יש דיחוי ולא איבעי כלל (וע"ל סי' מ"ג אות ה')

(ב) וע"פ סברא זו דמיעטו א"ד מטעם דלדידי' בידו ובהוריקו יש דיחוי דאין בידו מצד האיסור. נ"ל ביאור דברי תוס' ד"ה והכא במילף לולב מסוכה שהקשו ודנקט פלוגתייהו בלקטן באיסור לאשמעונן דאפ"ה חכמים מכשירין דאין דיחוי והרגיש מהרש"א הא אפי' בעיו"ט לאחר אגודה שייך רבותא זו לסברה רש"י דשייך דיחוי אפי' בעיו"ט לאחר אגודה ועוד אמאי לא הקשו תוס' לס"ד דפליגי בדיחוי. ונ"ל דלכאורה ק' דקאמר לימא כתנאי בעבר ולקטן והא התם בידו ולא איבעי' לן אלא בנקטם ראשו ועלתה תמרה דאין בידו לתקן והנ"ל דהמרדכי הקשה בעבר ומיעטן אמאי כשר נימא כמדארל"ת א"ע ל"מ ותי' האחרונים למ"ש תוס'

תמורה דהיכא דאם נעשה מעצמו מהני ל"ש כמדארל"ת ה"ה הכא כיון דאם נפלו מעצמן הענבים מהני ול"א כמדרל"ת

ואמנם לפמ"ש דמה"ט במיעטן ל"ה דיחוי אף דאסור למעט כיון שעבר ומיעט לא איכפת לי' בהאיסור לכן הוה בידו וא"כ בנפלו מעצמן שוב יהי' דיחוי דלא איתרע חזקתו ול"ה בידו והדרא קו' המרדכי נימא אעל"מ דהרי אם נפלו מעצמן ל"מ דאז יש דיחוי. וע"כ מוכח מהא דחכמים מכשירין דאפי' באין בידו נמי א"ד ולכן בנפלו מעצמן כשר ול"ש כמדארל"ת א"ע ל"מ ולכן פשט הגמ' שפיר מעבר ולקטן דאף בא"ב ל"ה דיחוי. ומיושב דברי התוס' דאף דבעיו"ט נמי שייך דיחוי לשי' רש"י מ"מ אלו נקט בברייתא מיעטן מעיו"ט לא מוכח רק כשבידו למעטן דבלקטן בהיתר ל"ש כמדארל"ת ובזה לכ"ע אין דיחוי ומ"ה נקט בלקטן באיסור דקמ"ל דגם באין בידו אין דיחוי ומיושב קו' מהרש"א דלס"ד ל"ה מצי תוס' להקשות דפשיטא דגם ראב"ש מודה בזה דלה"א טעמא דידי' משום דיחוי ולא הקשו רק למסקנא דטעם ראב"ש משום תולמה"ע לינקט בלקטן בהיתר ולכן תי' דקמ"ל רבותא

(ג) ולפי הנ"ל מיושבין דברי הר"מ שפי' דגמי דבמיעטן ביו"ט כשר ומשמע אף באשחור ביו"ט דנראה ונדחה ובגמ' מסיק דלא איפשטא האיבעי' להנ"ל נאמר דקשי' והרי הוה בידו אף דאסור למעט כיון דחזינין שעבר וצ"ל עפ"י קו' המרדכי דנימא כמארל"ת וצ"ל כיון דאם נפל ממילא משני ל"ש כמדארל"ת אמנם