בית יצחק אורח חיים רנד

(י) והנה תתוס' הקשו בסוכה ד' ט' למ"ל קרא דלכם להוציא גזולה ת"ל דהו"ל מה"ב. ולכאורה י"ל לפי המבואר בח"מ סי' ל"ד דחולק עם הגנב כשר לעדות והקשה בתומים דהרי מעכב ממון חבירו אצלו ולא עדיף מכופר בפקדון. ותי' בקצה"ח דכמו גונב מן הגנב פטור מכפל כן חולק עם הגנב אינו פסול לעדות משום דבלא"ה ל"ה ברשות הבעלים. ולפ"ז משכחת דגוזל מן הגזלן דל"ה מה"ב ומ"מ אינו שלו, אבל זה ליתא לפמ"ש בנתיבות שם דאם עשה שינוי או שנשתמש הוה גזילה חדשה. ואף כשלא עשה שום שינוי ולא נשתמש עבר אהשבת אבידה. דהו"ל עול"ת והו"ל מה"ב. (וצ"ע על הנתיבות שכ' דלא עבר רק אעש' והרי השבת אבידה עול"ת). והנה מ"ש הקצה"ח דגזל ול"נ ובא אחר ואכלו א"ח משום גזלן רק משום מזיק. מבואר בהיפך ברש"י ב"ק קט"ו שכ' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא. וברש"י חולין קל"ד רצה מז"ג דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הו"ל גזלן עליהו. ונראה לישב דקשה בדברי רש"י בחולין הנ"ל שכ' דהא כל קמא יאוש ברשותא דמרייהו קיימא כל היכא דאיתנהו. וזה תמוה דהא נגזל אין יכול להקדיש לפי שא"ב. ואיך כ' רש"י ברשותא דמרא קיימא. ולישב זה נ' דשם קאי אליבא דרב ורב ס"ל בב"ק ס"ז דגונב לאחר יאוש משלם כפל דיאוש קני ובדף ס"ח מקשה למ"ד יאוש קני ממשנה דגנב והקדיש והוצרך לאוקמי בהקדישו בעלים בבית גנב וס"ל כצנועין דיכול להקדיש בבית גנב. וא"כ רב ע"כ ס"ל ג"כ כצנועין דיכול להקדיש ומיקרי ברשותו. ולכן כ' רש"י דכל קמא יאוש ברשותא קיימא. ולפ"ז מיושבין דברי הקצה"ח דכל עיקר סברתו דל"ה השני גזלן דבל"ה ל"ה ברשותו. וכיון דשם לרב קיימא דס"ל כצנועין שפיר כ' רש"י דהו"ל גזלן. וזה טעם שהוצרך לומר דהוי ברשותו דמה"ט הו"ל גזלן

(יא) והנה אם כי עלתה בידינו לישב דברי הקצה"ח מ"מ דבריו אינם צודקין דעדיין קש' מרש"י ב"ק דקאי גם לר' יוחנן ור"י לס"ל כצנועין. ועוד נהי דהוי אינו ברשותו מ"מ שייך גניבה וגזילה וא"ר מגונב אחר הגנב דפטור מכפל דילפי' מקרא. וגם מה דמשמע דטעמא דרמי בר חמי משום דגניבה ל"ה ברשותו. והרי רב ע"כ ס"ל כצנועין כמו שהוכחתי ומ"מ רצה אביי לומר בדף קט"ו דס"ל כרמב"ח. (וזה צ"ע גם על התו' ב"ק קי"א ע"ב ד"ה גזל שכ' ג"כ בטעמא דרמב"ח כדברי הקצה"ח). ועוד בעיקר הדבר מ"ש דלאחר שגנב לא משכחת שיגנוב עוד וכ' דה"ט דאם נתיקר ואיתבר ממילא אינו משלם אלא כדמעיקרא אע"ג דקאי בחצירו וכל שעתא ושעתא גזלו וע"כ כיון דכבר גזלו א" אח"כ משום גזילה אלא מתורת מזיק. ע"כ הנה לפנינו דעת רש"י והריטב"א בשטמ"ק כתובות הובא לעיל אות ו' דהיכא דגנב בשבת וטבח בחול. חייב דו"ה אע"ג דאגניבה דשבת פטור מ"מ אח"כ בחול הו"ל גניבה חדשה עיי"ש. הרי אע"ג דגנבו מקודם מ"מ אח"כ הו"ל גניב' חדשה (וע' מ"ש לעיל אות ו')

(יב) והנה לפמ"ש בנתיבות סי' ל"ד דמה שעשה שינוי אחר הגזילה הוי גזילה חדשה. ה"ה בקנה ביאוש וש"ר למ"ד יאוש ל"ק וכ' היש"ש דהוי קנין גם להגזלן ומכירתו וקניהו באין כאחד. הובא לעיל ג"כ הש"ר הוה גזילה חדשה. וביחוד לדעת הרמב"ם דש"ר אינו מטעם דבהיתרא אתי לידי' דהרי ש"ר קונה אפי' ש"ר ואח"כ יאוש רק שהוא חלק מהקנין ולפ"ז נ"ל לישב קו' תוס' ב"ק ס"ז בהא דתי' בגמ' למ"ד יאוש א"ק מהא דהגנב והגזלן הקדישן הקדש דהוה שינוי השם אמאי ל"ק דהו"ל ס"ר והוא לפמ"ש התוס' שם סוף ד"ה אמר עולא דהיכא דלוקח בע"כ ל"ה ש"ר א"כ בהקדש הו"ל בע"כ דלהקדם לא ניחא דליקני שהרי מתעבד איסור על ידייהו. ובע"כ ל"ה ש"ר. וכן כ' הב"ש בסי' כ"ח דאם לא ידעה שגנב לא ניחא לה דתתקדש בגניבה. וכש"כ בהקדש שייך לומר כן. ובאבני מילואים תפס על הב"ש דהאשה אינה עושה איסור. ולפמ"ש בשם היש"ש והנתיבות צדקו דברי הב"ש. ולפ"ז צ"ע בהא דמקשה אביי ורבה מקרבנו ולא הגזול וכ' התוס' בדף ע"ו ד"ה והשתא דלאביי ניחא דחל הקדש אע"ג דאכתי לא ידע דהוי יאוש ושינוי השם רק משום דהו"ל יאוש וש"ר והרי הו"ל ש"ר בע"כ דלהקדש לא ניחא לי'. וצ"ל דגם אביי הקשה מכח יאוש ושינוי השם דזה מהני אפי' בע"כ. ודע דמ"ש הב"ש דבקדושין יכולה לומר לא ניחא לה דתיתקדש בגניבה. אף דמשמע מגמ' ופוסקים דאף כשהלוקח לא ידע שהוא גנוב קניא ביאוש וש"ר דהרי אמרינין בלפני יאוש עשו תקנת השוק וזה בלא ידע שגנבה היא ומשמע דלאחר יאוש קנה בש"ר ול"א דהוה מקח טעות. מ"מ ס"ל לב"ש דבקדושין יכולה לומר ל"נ דתתקדש בזה וה"ה בהקדש היה בע"כ דאיסורא ל"נ להו דליקני וכן אמרינין בב"מ צ"ו ודוק

(יג) ומן האמור יש להקשות בהא דמקשה בגמ' כי גזזו אוונכרו להוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידן. והוכיחו מזה הפוסקים דביאוש וש"ר ל"ה מה"ב וקשי' לפמ"ש לעיל דמה שקונה אחר הגזלה הוה גזילה חדשה ה"ה בש"ר דהוה קנין גם להגזלן גם הלוקח מסייע לעבירה והוה מה"ב

ונראה לישב דמדאור' גם יאוש וש"ר הוה מה"ב אך כיון דמדרבנן יאוש לחודא קונה א"כ ל"ה גזילה חדשה מה שקונה ביאוש וש"ר כיון דלהנגזל אין הפסד דבלא"ה הגזלן קנה מדרבנן ולא אפקעיהו מרשות הבעלים יותר. ולכן ל"ה מה"ב. ובהכי י"ל דהא דממעטינין מקרא דקרבנו ולא הגזול דהקרבן פסול למ"ד יאוש ל"ק אף דהוי הקדש משום יאוש וש"ר או יאוש ושינוי השם זה דוקא מדאור' דיאוש ל"ק והוי ע"י ההקדש עבירה חדשה משא"כ השתא דיאוש קונה מדרבנן ולא נעשה שום עבירה ע"י ההקדש דבלא"ה לא הי' של הנגזל שוב הקרבן כשר מדאור'

(יד) ובזה מיושב הא דאמרינין בגיטין נ"ה ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת דיאוש ל"ק ומ"ט אמרו מכפרת שלא יהי' כהנים מצבים. והקשה רש"י איך חכמים עוקרין דבר מה"ת ותי' דהוה שוא"ת. והקשה הרשב"א איך אוכלין הבשר דהוה קום ועשה כיון דמה"ת הקרבן פסול עיי"ש. להנ"ל ניחא דהשתא דס"ל יאוש קונה מדרבנן דגם עולא יסבור הכי. א"כ ל"ה עבירה חדשה בההקדש ולכן הקרבן כשר מדאור' דההקדש קני' ביאוש וש"ר או שינוי השם. ומ"מ הי' לנו לומר דאינה מכפרת דלענין אם הקרבן כשר. י"ל דוקא דאיתעביד איסור ע"י ההקדש כגון אם יאוש ל"ק וע"י ההקדש נפקע מרשות הבעלים אף הקרבן פסול. אמנם אם בלא"ה ל"ה של הבעלים ע"י יאוש שקונה מדרבנן ולא איתעביד איסור במה שהקדיש הקרבן כשר. אבל אין יוצאין י"ח כיון דהוא עשה עבירה בתחילה שגזל ורב יהודה ל"ל מה"ב ולכן ס"ל דגם הבעלים נתכפרו ועולא לא ס"ל כן ולכן הוצרך לומר דמ"ה מכפרת שלא יהי' כהנים מצבים ולזה כ' רש"י דהוה עקירה בשוא"ת ומצינו בזבחים מ"ו ע"ב כה"ג בשחט חטאת לשם חולין דכשר ולא עלה לבעלים לשם חיוב וה"ה חטאת הגזולה וכ"כ הרמב"ן במלחמות

(טו) ובהכי מיושב ג"כ מה דמשני בגיטין שם בסוף הסוגיא אוקמא רבנן ברשותי' כי היכא דליחייב כרת ואינו מובן דהיכא חייב כרת בשביל דרבנן אוקמא ברשותי' וביחוד להפוסקים דלא ס"ל הפקר ב"ד הפקר שיועיל לדאורייתא (ע' מ"ש בזה לעיל סי' כ"א אות ג' ובהג"ה)

להנ"ל. ניחא דבאמת הי' לנו לומר דהקרבן כשר דקניא הקדש ביאוש וש"ר וראוי לבא לפתח אה"מ. אך דהוי מה"ב וביארנו הסברא דע"י ההקדש נעשה גזל חדש שנפקע מיד הבעלים וד' שונא גזל בעולה מה"ט. ולכן אוקמא רבנן ברשותי' ואמרו שבשעה שהקדיש הי' של הגנב. וכיון דמדרבנן הוי בלא"ה של הגנב אין כאן גזל חדש בההקדש. ושוב ראוי לבא לפתח אה"מ וחייב כרת בש"ח וזה ענין חדש. ולפ"ז יש להתוכח עם הב"ש שכ' דבלא ידעה שגזל יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה וביארנו לעיל הסברא דאיתעביד איסור על ידה להנ"ל ז"א דכיון דיאוש קונה מדרבנן לא איתעביד שום איסור על ידה. ואולי לזה הוצרך הרא"ש לומר דיאוש קונה מדרבנן ודוק

(טז) ועפ"י מ"ש מיושבין דגרי הרמב"ם שפ' בפ"ה מהא"מ כרב יהודא דמדינא בין נודעה בין ל"נ מכפרת ותמה הכ"מ דהרי הר"מ פסק דיאוש ל"ק ותי' דלמסקנא דרבא דאוקמא רבנן ברשותו הלכה כר"י דרבא מסיק כותי'. וזה תימא דרבא קאי אליבא דעולא כמו שתמה הלח"מ פי"ח דמעת"ק עלי'. ולפמ"ש מיושב בט"ט. ונאמר דהשתא דאוקמא רבנן ברשותו. ואין עושה גזל חדש בהקדישו מדינא הקרבן כשר ואף הבעלים נתכפרו (דלא כמ"ש לעיל בדעת רש"י). ולכן למסקנת הגמ' הא דקאמר עולא דבר תורה בין נודע וכו' אינה מתכפרת היינו קודם שתיקנו רבנן דאז הוי ההקדש עבירה והקרבן פסול. אבל עכשיו דאוקמא ברשותי' הקרבן כשר מדינא והבעלים נתכפרו ולכן צ"ל מ"ט אינה מכפרת אף בנודע שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ולמסקנא גם עולא מודה לר"י בפי' המשנה דעולא ל"ק רק ד"ת הי' כן. ולכן פסק כן הרמב"ם ודוק כי קצרתי

סימן ק

עוד בסוגיא הנ"ל

(א) לישב קו' התוס' ד"ה שינוי החוזר לבריתו דהכא משמע דקנין דרבנן ל"מ שיצא מדאור' ולקמן בהאי סבתא משמע דנפיק מדאור' נ"ל דהנה מהאי סבתא א"ר כ"כ דשם יכול להיות דקנו בשינוי מעשה וש"ה כמ"ש הפ"י אך עיקר קו' מהאי כשורא דמטללתא דל"ק רק מדרבנן. ונ"ל הנה בהא דהקשה וליקנהו בש"מ ק"ל לפמ"ש התוס' דף י"ד בסיכך באוכל פסול משום דבר המקבל טומאה. והרי בית שסיכך בזרעים טהרו ותי' דכיון שקודם הסיכוך הי' מקבל טומאה הוה תולמה"ע. א"כ מה הקשה וליקנינהו בש"מ שהיא האגוד והרי קודם האגוד הי' פסול. והוי תולמה"ע ופסול למ"ד דילפינין לולב מסוכה. ולכאורה י"ל דמה שהי' פסולו משום שאינו שלו לא מיקרי תולמה"ע כמ"ש תוס' ד' ל"ב לענין דיחוי (וע' מ"ש תו' דף ט' לענין למעלה מכ') אך נ"ל דכיון דגזול אינו פסול משום שאינו שלו אך גם ביו"ט ב' פסול קודם הקנין מיקרי שם פסול והו"ל תולמה"ע. ולישב קושיתי נ"ל לפמ"ש הרא"ש בגזל שוה דינר ונתיקר ועמד על ד' ועשה שינוי א"ח רק דינר והוכיח