בית יצחק אורח חיים רנא

ע"כ לס"ל כר' אך כרבנן דל"ב שגג בלאו כדאיתא שבת ס"ט ותוס' שם ומ"ה נקט דוקא למאי דאפכן

(טז) ודע דמה דפי' התוס' דל"ל דמשכחת כרת דיומא לאחר שליחת השעיר דשעיר לאח"ז ג"כ מכפר ודוקא פר אינו מכפר לאח"כ. ולכאורה י"ל לפ"ז לפ"מ דמסיק דהספרא אתי' כר' אליבא דנפשי' ולפ"ז מצי סבר כר"ש דכהנים אין להם כפרה רק בוידוי פר וא"כ משכחת כרת דיומא בכהנים ומה מקשה וי"ל דכיון דכתיב כל הנפש משמע כל מי שיעבור חייב כרת ול"ד כהנים

סימן צז

בסוגיא הנ"ל וביומא נ"ד

(א) וד"א נבאר ביומא נ"ד דמקשה שם אהא דאם חיסר אחת מכל סמכי' ות"ל דהו"ל ביאה ריקנית ומשני כגון דעייל שתי הקטרות או ששגג בביאה והזיד בהקטרת והקשה המ"ל בפ"ח מכלי המקדש ארש"י כריתות ו' שכ' אי חיסר א' מכל סמני' חייב משום ביאה ריקנית.. והרי בסוגין מסיק דאף בעייל שתים חייב דל"ה ביאה ריקנית והנה בהקדמת ים התלמוד הקשה מה מקשה ות"ל משום ביאה ריקנית דילמא ס"ל כר' דיוה"כ מכפר בלא תשובה ובכרת דיומא מודה א"כ ביאה ריקנית דחייב בכל השנה יוה"כ מכפר וחיסר קטורת לשיטת הב"י א"ח רק ביוה"כ והו"ל כרת דיומא ואינו מכפר. עוד הקשה בישי"ע הרי ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ נ"מ אף כשילקה משום ביאה ריקנית עוד חייב כרת משום חסרון קטורת. ונ"ל לישב דיש לפ' דהקו' ות"ל היינו דאין איסור חע"א. ואיך חל איסור חסרון קטורת על איסור ביאה ריקנית דקדמה דבכל השנה חייב וכ"כ בהקדמת ים התלמוד ולפ"ז נ"ל דלמאי דמשני כגון דעייל שתים א"צ לומר דמיירי דוקא דעייל שתים אלא כיון דמשכחת היכא דעייל שתים דל"ש ביאה ריקנית א"כ חסרון קטורת הו"ל כולל ואף היכא דאיכא ביאה רקנית חייב משום חסרון קטורת דחל בכולל. אמנם קשי' איך חל חסרון קטורת אאיסור הבערה ביוה"כ דל"ל דהו"ל איסור בב"א. דז"א דע"כ להב"י ודאי דא"ת רק ביום דאז זמן הקטרת קטורת אבל לא בלילה וכיון דבלילה כבר חל איסור הבערה איך חל איסור חסרון קטורת וצ"ל דהסוגי' קאי למ"ד הבערה ללאו יצאת והו"ל חמור על קל ולחד שיטה בשאג"א ליכא כלל איסור הבערה ביוה"כ למ"ד ללאו יצאת ע' מ"ש בשאג"א מסוג' והוכיח כנ"ל. ומעתה נכונים דברי רש"י דבכריתות בברייתא שנוי' ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כ"ש ואח"כ כשנית אם חיסר ומשמע דר"נ מודה בזה וא"כ ל"ל דקאי לחייב משום חסרון קטורת דאין איסור ח"ק חע"א הבערה דר"נ ס"ל לחלק יצאת ומ"ה פרש"י דרק משום ביאה ריקנית חייב בכל השנה ומיושב קו' המ"ל בס"ט

(ב) מיהו נראה לפי עניות דעתי דל"ק כלל איך חל חסרון קטורת ע"א הבערה דכיון דאמרינין ביומא פ"א דאיכא ליממא וליליא לכ"א לאו בפ"ע. א"כ כשבא היום חל איסור ח"ק ואיסור הבערה דיממא בב"א דביום איכא איסור בפ"ע. אלא דקשה לפ"ז בחולין ק"ב דאמרינין בשגג ביוה"כ והזיד בשבת לריה"ג פטור. ומקשה רבא אידי ואידי בב"א הוא עיי"ש כל הסוגי' ולהנ"ל מה מקשה והרי ביום ליכא איסור ב"א דכשהאיר היום אזדא לה הלאו דלילה ובא לאו אחר וזה הלאו ל"מ לחול על איסור שבת דבשבת ליכא לאו מיוחד ליום ולאו דשבת חל עוד בלילה. ומ"ה א"ח איסור יוה"כ דמיירי ביום ולאו דלילה אזדא ליה ונ"ל דזה באמת פי' הסוגי' דמקשה לריה"ג ל"ל כולל ורש"י ותו' תמהו דמה ענין כולל לב"א. ולהנ"ל נכון דס"ל להגמ' דע"כ ל"פ באיסור ב"א וכ"ע אית להו ורק פלוגתתן מיירי ביממא דל"ה ב"א כנ"ל ורק כולל מתוך שכולל איסור חסרון קטורת דהוא רק ביממא לשיטת הב"י כנ"ל ה"ה דכל מלאכה נאסרה מצד יוה"כ. וכש"כ אם נאמר דכיון דגמר עינוי ממלאכה בין ללילה בין ליום כדאמרינין ביומא פ"א הו"ל לעינוי נמי תרי לאוי ליממא ולילה וכשהאיר היום חל איסור מלאכה דיוה"כ ע"א שבת בכולל דעינוי ומשום הכי מקשה אכולל

(ג) אך מאי דמקשה רבא אידי ואידי בב"א נ"ל לישב בדרך זה הנה בתויו"כ הקשה למ"ל קרא ליממא ולילא ביוה"כ ובשבת ל"ב ותי' דכיון דכתיב בעצם היום הזה הו"א דוקא ביממא וא"ל לא לכתוב קרא בעצם היום ולא נצריך קרא מיותר ליממא וליליא דקרא בעצם בעי לאפויי'. לתנא דיליף עצם עצם. ויצא לנו דמאן דלא יליף עצם עצם ל"ב קרא ליממא וליליא. והנה בגמ' אמרו לא נאמר עונש במלאכה ונילף מעינוי. מה למלאכה שכן הותר מכללו ומ"ה צריך ג"ש וי"ל הלא עינוי ג"כ הותר מכללה לחולה. וצ"ל דסבירא ליה להך תנא דאיסורין דחוין אצל חולה ועיין יומא ז' משמע מה דראוי' לא מיקרי הותר מכללה: ועיין תוס' יבמות ה' לענין דחית עשה לל"ת. ולפ"ז מאן דס"ל הותרו איסורין אצל חולה א"צ לג"ש דעצם עצם דיליף מעינוי. ולדידי' ליכא קרא ליממא וליליא. וביומא ס"ג משני רבא כגון שהי' לו חולה ושחט אמו ביוה"כ. והקשה במעין החכמה לבעל עצי ארזים ד' ק"ס ד' לבוב לפמ"ש הראב"ד דמ"ה שוחטין לחולה בשבת דמוטב שישחוט ויעבור בפ"א ממה שיעבור על איסור נבילה בכל כזית א"כ אמאי שוחטין ביוה"כ למ"ד אאחע"א יתן לנכרי לנחור ואנבילה לא מחייב דאינו חל על יוה"כ והחולה לא יעבור אאיסור יותר מהיתר עיי"ש. אמנם כ"ז ל"ק למ"ד הותרו איסורין לחולה דכיון דהותר יוה"כ א"כ שוב חל איסור נבילה על כל כזית. ודוקא למ"ד דחי' אין איסור אחר חל עלי' כמ"ש מהרש"א במהדורא בתרא יבמות ל"ג גבי כהן שחתך אצבעו בסכין טמאה (ע' מ"ש לעיל סי' נ"ה אות ו') ורבא יסבור הותרה ומ"ה שפיר מותר לשחוט לחולה הרי הוכחנו דרבא ס"ל הותרה וע"כ לא ס"ל כתנא דעצם עצם. וא"צ קרא ליממא וליליא דיממא וליליא מחד לאו אסור ושפיר מקשה אידי ואידי בב"א כנ"ל. וא"ל דא"כ כל הני קראי למ"ל. דבתורת כהנים דריש מקרא דכל מלאכה אפי' אורג חוט אחת וכותב אות אחת. ומסתמא כל הני קראי לדרשא איצטרכו. וע' לעיל סי' י' אות י' מ"ש ותמוה על ז' ח"צ בזה)

(ד) ונשוב לסוגיא דשבועות. הנה אמרו שם ד' י"ג ע"ב מאן תנא אמר ר' ירמי' דלא כר"י דאי כר"י האמר כהנים יש להם כפרה בשעיר המשתלח רבא אמר ר' שמעון הוא עיי"ש ולכאורה תמוה דלר' ירמי' נמי כיון דלא אתי' כר"י ודאי ר"ש הוא ונ"ל דבגמ' שם ד' י"ד אמרו האי תנא קא ק"ל מ"ש בדעם לא מכפרי דלא מחסרי ממונא בדאהרן נמי לא מחסרי ממונא. והנה מהא דכתיב ג' פעמים אשר לו יליף שלא יהי' משל ציבור ושלא יהי' מהכהנים וחד לעכב. והקשה בס' אהל דוד דהרי חד אשר לו ממעט מעשר ע' בחולין כ"ב. ולא נשאר אך תרי קראי נדרש חד למעט ציבור וחד לעכב. ולמעט כהנים מנ"ל. וכן תקשה בט"א לחגיגה ב' ונעלם מהם דברי התוס' ריש מנחות שהקשו למ"ל למעט משל מעשר הרי אינו נאכל וממעט בספרי שלא יביא משל מעשר רק מה שנאכל ותי' דבפר של אהרן באמת ל"צ אך לשאר חטאות מדסמכו לאשר לו ועיקר קרא אתי' לשל ציבור עיי"ש ואמנם דברי תוס' צ"ע מזבחים צ"ח דמוכח דפר של אהרן נמי צריך מיעוט לגופי' שלא יהי' ממעשר. אמנם לפע"ד י"ל קו' התוס' דתו' יבמות ע"ג כ' דמ"ד מעשר שני ממון הדיוט מותר לקנות מלבושים ושאר דברים ממע"ש וכן מותר להאכיל בהמה מדאורייתא ולמ"ד ממון גבוה אסור מדאורייתא עיי"ש ונ"ל דה"ה דמותר למ"ד ממון הדיוט להביא עולה שאינה נאכלת דל"ג ממלבושים ושאר דברים והספרי קאי למ"ד ממון גבוה ומ"ה בעי דוקא אכילה. ולפעד"נ דברי התוס' יבמות סותרים לדבריהם במנחות. ולפ"ז י"ל דהסוגי' דזבחים צ"ח אהי' למ"ד מע"ש ממון הדיוט כמ"ש ולא ילפינין מואכלת וצריך למעט מאשר לו דפרו של אהרן אינו בא ממעשר אמנם בט"א חגיגה ח' הקשה על רש"י חולין שכ' דהמיעוט מעשר קאי למ"ד ממון הדיוט דא"כ איך ממעט מאשר לו הרי למ"ד ממון הדיוט הוא באמת שלו ומ"ה פי' דהמיעוט דוקא קאי למ"ד ממון גבוה. דלדידי' ל"ה שלו עיי"ש. ולפ"ז שוב נתעורר קו' התוס' למ"ל מיעוט הרי ל"ה מילי דאכילה. אמנם לדעתי למ"ד אכילת מזבח שמה אכילה ס"ד מותר להקריב עולה ממעשר וה"ה פר של אהרן דאיכא באימורין אכילת מזבח סד"א שיכול להקריב ממעשר דאכילת מזבח הוי אכילה. ואף דלא קרינין ואכלת מ"מ כיון שמקרי אכילה ס"ד דמייתי קמ"ל קרא

(ה) ומעתה הנה ר"י ס"ל מע"ש ממון הדיוט וליכא למעט מאשר לו של מעשר כמ"ש הט"א וא"כ איכא ג' אשר לו. ומ"ה אי הוה מוקי ברייתא כר"י הוה א"ש דק"ל דאהרן נמי לא מיחסרא ממונא דג' אשר לו כתיבי ילפינין דפר של אהרן דוקא משלו וה"פ הסוגי' אמר ר' ירמי' דלא כר"י וכר"ש נמי לא אתי' דסתם ספרי ר"ש ובספרי איתא דמע"ש בעי דוקא אכילה כדמייתי תוס' ריש מנחות הנ"ל וס"ל מע"ש ממון גבוה כנ"ל ושפיר בעי אשר לו למעט מעשר וליכא לאקשויי מ"ש וכו' בדאהרן נמי לא מחסרי ממונא די"ל פר של אהרן נמי מכהנים אתי כיון דליכא רק ב' קראי כקו' האוהל דוד ואי דמ"ד ממון גבוה כ"ש דל"ב קרא למעשר דלית בי' אכילה ר' ירמי' ס"ל אכילת מזבח שמה אכילת ובפר יש אימורין שהם אכילת מזבח. אמנם רבא אמר ה"מ ר"ש דרבא כשיטתי' דס"ל חולין פ"א אכילת מזבח ל"ש אכילה ולמ"ד ממון גבוה ל"ב קרא לשל מעשר ועדיין איכא ג' אשר לו ושפיר מפרש הברייתא כן נ"ל בדרך פלפול

(ו) שם תוס' ד"ה כלן קרינין ביתו הקשו ולוים במה יתכפרו ותי' תוס' מנחות צ"ב דמתכפרין בשל עם. ורבים מקשים דברי תוס' אהדדי. ונ"ל דהנה בתוס' מנחות כ"א מובא הפלוגתא אי כהנים ולוים חייבין בשקלים אי כל העובר על הפקודים פי' עובר בימא דסוף או הנמנה מבן עשרים עיי"ש. ושם אחר בן בוכרא אלא שכהנים דורשים מקרא לעצמם כל מנחת כהן כליל תחי' איך תהי' מכחה נאכלת ע' ירושלמי. והקש' המ"ל ה' מעילה דילמא חלק הכהנים בטל אמנם לר"י מב"מ ל"ב ורבנן באמת ל"ח לדרוש הכהנים כמ"ש רש"י עירוכין ד' ומעתה לר"י דס"ל מב"מ ל"ב ע"כ הכהנים אין חייבין בשקלים והעובר על פקידים פי' מנויים